א.
שלושה סיפורים רחוקים הם זה מזה במקום ובזמן – אך יש בהם מן המשותף. בשלושתם מדובר באיש שיצא מכלל ישראל ועל אמירת קדיש בעבורו ביום הכיפורים.
הסיפור הראשון מקומו בבודון (בודפסט של היום) בהונגריה וזמנו המאה השש-עשרה. יהודי, מחשובי העדה, עשיר וקרוב למלכות. התאהב בגוייה ולמענה נטש את רעייתו וילדיו. ראשי העדה ביקשו להעניש אותו. אך הוא ניצל מידם על ידי שהשתמד. הוא נשאר נאמן לבני עמו. הוסיף לבוא לעזרתם בשעות צרה – פעם אף הציל את העדה מעלילת דם – ותמך בעניי ישראל כמנהגו מימים ימימה.
אצל הגויים לא מצא מרגוע. אלה שנאוהו על שעמד באהבתו לבני עמו ועל השתדלויותיו למענם, ביזוהו, חירפוהו ומיררו את חייו, הוא ביקש לחזור לדת אבותיו בגלוי, אך פחד מפני מסירה למלכות כי בגד בדת שקיבל.
כאשר קרבו ימיו למות אמר לעומדים ליד מיטתו להוביל אותו לבית-הכנסת. ערב יום הכיפורים היה. לפני אמירת "כל נדרי", כאשר הביאו את החולה במיטתו לבית התפילה, שם, לפני עם ועדה התוודה האיש על עוונו, ביקש שיתפללו למענו ויגידו קדיש למנוחת נפשו בכל שנה לפני "כל נדרי". הוא קיבל עליו מלכות שמים, קרא "שמע ישראל" וב"אחד" יצאה נשמתו.
ראשי העדה קיבלו עליהם למלא את בקשתו ומאותה שנה ואילך היה המנהג בעיר, שכל ערב יום כיפור, לפני "כל נדרי", היה הרב אומר קדיש לתיקון נשמתו של אותו אדם.
סיפור זה כלל מרדכי בן יחזקאל המנוח ב"ספר המעשיות" שלו (ספר שני, עמ' 200-195) ויסודו, כפי דבריו. במעשה שהיה עליו נמסר בספר "תולדות חכמי ישראל" (קלוז' תרפ"ד) לרב יקותיאל יהודה גרינוואלד.
גרינוואלד גם מספר, כי הרב ר' אפרים הכהן, בעל שו"ת "שער אפרים,, שנתקבל לרב בבודון בשנת תכ"ו (1666), שמע בבואו לעיר על אמירת הקדיש בעבור האיש שאף בהיותו מומר הפקיר עצמו וממונו לטובת אחיו, והוא קיים את המנהג.
ב.
הסיפור השני הוא יצירתו של הסופר היהודי-הגרמני סלומון קוהן, שחי במאה ה-י"ט ואשר סיפוריו על יהודי פראג ובוהמיה היו נפוצים מאוד.
הסיפור ששמו "הקדיש לפני כל נדרי בבית הכנסת אלט-נוי (הישן-החדש)" פותח בפראג בשנת 1577, חייל גוי מת בביתו של יהודי, אליו נקרא להדליק נר בשבת. חיל ורעדה אוחזים ביהודי, מפחד הוא שיעלילו על בני העדה שהם רצחו את החייל! הוא מזעיק את הרופא ואת פרנס העדה מחליטים לפנות את הקורפורל, הממונה על המשמר בגיטו ואשר בפקודתו הלך החייל אל בית היהודי, ולהבטיח לו שכר גדול על עזרתו. היהודי מסביר לקורפורל את המצב ומתחנן אליו למנוע שפיכות דם נקיים.
הקורפורל מייעץ לשים בקבוק בכיסו של החייל ולהעביר את גופתו מהר ובצינעה מן הגיטו למקום סמוך לבית מרזח, "כל היתר אסדר כבר אני", הוא אומר. "ואמסור על כך לרב הראשי".
עשו כפי עצת הקורפורל.
למחרת ביום השבת התכנסו אצל הרב ראשי-העדה, הפרנס סיפר על המאורע של הלילה והוא מתרה, כי כל זמן שהקורפורל לא בא אל הרב לא יצאה העדה מכלל סכנה.
יום א' הוא ער ביום הכיפורים. בלילה דורש הרב בבית הכנסת אלט-נוי, הוא מוסר לעדה הנרעשת כי הם נתונים בסכנה גדולה. אין הוא יכול לגלות פרטים, אך הוא תפילה ותקווה כי ה' ירחם על עמו. הוא קורא לתשובה וגוזר צום כל יום ב' וה' בשבוע על הגדולים להתענות ולהתאסף בבתי כנסת לתפילות מיוחדות. כל אחד יתן צדקה לעניים כפי יכולתו. והוא, הרב, יצום כל יום מנץ החמה עד שקיעתה עד שתעבור הסכנה.
כעבור ארבעה שבועות בא הקורפורל אל הרב ובפיו הבשורה הטובה כי חלפה הסכנה. "רק אלוקים יכול לגמול לך בעד מעשיך". אומר לו הרב. "הרי סיכנת את חייך כדי להגן על העדה". הרב מוציא כמה גלילים של זהב ומגיש אותם לקורפורל. ,אלה הם מתנה של העדה, אות תודה והוקרה". אבל הקורפורל מסרב לקבל אותם, רוצה הוא שיחלקו אותם בין עניי הגיטו.
"יש לי בקשה אליך", פונה הקורפורל אל הרב. ברם בטרם הוא מביע את משאלתו מבקש הוא לספר את תולדות חייו, הוא מגלה כי הוא בן יהודים מפולין ובדמעות בעיניו הוא מתאר את האסונות השונים שפקדו אותו עד שהוכרח להשתמד ולהצטרף לצבא.
"הנני נוצרי ואני מקיים את מצוות דתי החדשה כדי למלא את החלל בלבי הקרוע מכאב. אבל אומלל אני. כי רק בדת שהנחילו לו אבותיו יכול בן אדם למצוא את אושרו". הוא אומר.
"תרשני רבי בזכות השירות ששירתי את עדתך להביע לפניך את משאלתי", הוא ממשיך. "כמשומד הריני חשוב כמת לכלל ישראל, צווה נא, שיאמרו לעד קדיש עבורי בבית-הכנסת אלט-נוי בליל יום הכיפורים – הוא הלילה האומלל בו נולדתי".
הרב אמר לו שימלא משאלתו, בתנאי שהקורפורל יבטיח שאם ברצות ה' הוא יעלה לגדולה יפעל תמיד לטובתם של בני אדם, אהבת הבריות הוא מעיקרי דת אבותיו ודתו החדשה!
עברו יותר מחמישים שנה. הרב מת מזמן ובמקומו משמש בנו, שאף הוא כבר בא בימים. מוצאי יום כיפור אחד בצאתו מבית-הכנסת מצטרף אל הרב אדם זר. כשהם מגיעים לבית הרב מבקש הזר לדבר עם הרב ביחידות.
בבית הרב פושט הזר את מעילו, והוא מתגלה לבוש מדים של גנרל. חזהו מקושט באותות-הצטיינות.
הוא אומר לרב, שהוא הקורפורל אשר לפני עשרות שנים ביקר אצל אביו, בשנת 1577 היה ממונה על המשמר בגיטו ובתפקיד זה היה בידו לעזור לעדה. מאז נלחם במלחמות רבות ועלה בדרגה עד שנתמנה גנרל. תמיד זכר את ההבטחה שנתן לאבי הרב. הוא עזר והציל חייהם של אנשים רבים. בני דתות ולאומים שונים. כעת פרש מן הצבא. אתמול ביקר בבית-הכנסת אלט-נוי וראה במו עיניו כיצד מקיימים את הבקשה שביקש מאביו של הרב. הוא הביא עמו כסף ורוצה שיחלקו אותו בין נצרכי העדה.
"בוודאי ניחשת כבר את שמי. נא אל תגלה לאיש שהייתי פה", אומר הגנרל לרב, הוא מוסר לו כי הוא נמצא בדרכו לפולין ארץ מולדתו שם הוא רוצה לבלות שארית ימיו, בבקשה להזכיר אותו בתפילותיו ולא לשכוח את אמירת הקדיש לפני "כל נדרי" – נפרד הגנל מן הרב.
"כל זמן שתתקיים עדה יהודית בפראג וכל זמן שבית-הכנסת אלט-נוי יעמוד על תלו. ה' יגן על שניהם. ייאמר שם הקדיש למנוחת נפשך". מבטיח הרב.
הסיפור מסיים במלים אלה: "הבטחת הרב קויימה בנאמנות. עוד היום אומרים בבית-הכנסת אלט-נוי קדיש לפני "כל נדרי", אם כי רק מעטים יודעים את מקור מנהג זה".
הקווים המשותפים לשני הסיפורים מפליאים, בשניהם מדובר במשומד שסיכן את חייו לעזור ליהודים. הציל יהודים מעלילת דם ותמך בעניי ישראל; בשניהם נמסר על אמירת קדיש בעבור המשומד בליל יום הכיפורים לפני "כל נדרי", בוודאי אין זה מקרה. הדעת נותנת כי סלומון קיהן ידע את המסורת על המשומד מבודון – אולי קרא עליה באיזה מקום או היא נודעה לו מפי השמועה – והוא השתמש בה בכתיבת סיפורו.
הסיפור :הקדיש לפני כל נדרי בבית הכנסת אלט-נוי" תורגם לעביר על ידי רש"י פין ונדפס בווילנא בשנת תרל"ו ושוב שם בשנת תרנ"ח. מעניינים דברי השמועה שרש"י פין הוסיף בסוף תרגומו:
המלך האוסטרי פרדיננד הראשון שלאחר שהועבר מכסאו חי בפראג. קרא לפני מותו בשנת 1875 את נכבדי עדת היהודים בפראג וביקש מהם שיבטיחו לו לומר קדיש עבורו בשנה הראשונה אחרי מותו.
ג.
הסיפור השלישי הוא סיפור חסידי, כמו השניים האחרים נביא אותו בקצרה. נלך כאן בעקבות הרב יהודה ל. מימון ("שרי המאה", כרך ג', עמודים 146-143).
ערב יום כיפור אחד נקלע רבי ליב שרה'ס לכפר. בלילה התאספו יהודי הכפר לתפילה, אך היה חסר אחד למניין.
שאל רבי לייב אם יש עוד יהודים בכפר. ענו לו: "לא. שני יהודים היו צריכים לבוא ממקום קרוב. אבל הם נאסרו בשל עלילה שהעלילו עליהם שכניהם הנוצרים". "האם יש יהודי מומר בכפר", הוסיף רבי לייב לשאול. "כן, יש כאן מומר" – השיבו היהודים. "הוא ה'פריץ' שלנו, אדון הכפר, בתו של הפריץ הקודם התאהבה בו והוא השתמד כדי שיוכל לשאתה לאשה ולרשת את אביה". לאחר שנודע לר' לייב כי הפריץ הוא ערירי וכי גם אשתו מתה, הלך אליו אל ארמונו, הוא דיבר על לב הפריץ לבוא לבית הכנסת ולהשלים את המנין. "אין דבר העומד בפני התשובה", אמר, "ויש קונה עולמו בשעת אחת".
דבריו השפיעו והפריץ בא עם רבי לייב לתפילה. כל הערב וכל היום היה עומד על רגליו והתפלל בכוונה גדולה, מזמן לזמן היתה מתפרצת אנחה מלבו.
בסוף תפילה נעילה הכניס הפריץ את ראשו לתוך ארון הקודש ובידיים רועדות חיבק את ספרי התורה ובקול מזעזע קרא עם המתפללים "שמע ישראל…"
לאחר מכן הוציא את ראשו ובקול גובר והולך קרא "ה' הוא האלוקים", וכשקרא את הדברים בפעם השביעית יצאה נשמתו.
עוד באותו לילה הובא לקבר ישראל, רבי לייב עצמו התעסק בטהרתו ובקבורתו, ומאז היה רבי לייב זהיר לומר קדיש בכל יום כיפור לעילוי נשמתו של אותו חוזר בתשובה.
מאת טוביה פרשל
מתוך "הדואר" ערב יום כיפור תשמ"ו.