"לא אהבנום די" אומר מכס ברוד בדברו על אלה, שהלכו מאתנו והתנכרו אלינו מדעת או מבלי דעת, בטבילה או בלי טבילה, אבל ישנם גם כאלה מיוצאי חלצינו שעליהם נוכל לומר במצפון שקט ובלי נקפותא דליבא: לא שנאנום די.
"הנני לאחל לו אריכות-ימים, שבה יחלידו מרצו הגדול ורוחו הכביר מאפס מעשה. לא ימצא מנוחה ולא נחת בעבודתו, כשם שלא מצא בו אביו מולידו". מלים אלה כתב הגוי צ'רצ'יל על טרוצקי, כאשר הלך לגולה. אנחנו רחמנים בני רחמנים,גומלי חסדים בני גומלי חסדים, אין אנו מסוגלים לקלל ולהתאכזר כלפי אחינו החוטאים. לנו חולשה לבני עמנו, שנעשו גדולים בין העמים גם אם עזבונו לאנחות או גם נוספו לצרינו. אין אנו נוטרים להם איבה ושנאה – כי אם להפך, אהבה גלויה ומוסתרת, וגם מתגאים אנו בהם.
לא הטינו אוזן לשוועת יהדות רוסיה והחרשנו למראה אזיקי אסירי-ציון בסיביר. כי יקר וכבוד אי-אלו קומיסרים אדומים נימולים סינוורו את עינינו. היום, לא רק מאימת הקרמלין נמנעים אנו לחוש לעזרת אחינו, הנתונים בשעבוד בארצות גוש-המזרח, אלא גם דמיון שוא, שתחת שלטונם של בת הרב, של רקושי ושל גורו המשומד, לא יכול להיות מצבם בכל רע, מוליכנו שולל ומשתיק ומשתק את צפוננו וחרדתנו להם.
לפני שבועיים ימים אבד חינו של סלנסקי-זלצמן בעיני שליטיו. לא היה מצליח להמלט בעוד מועד ולהגיע לחופי ארצנו, היה נוחל כבוד בתוכנו והיה נהפך לקדוש על יהדותו. אולי היה איזה יהודי יוצא סלובקיה, או קרפטו-רוס שולח מכתב מחאה לעתונו להזכירנו מעשיו של זה. שמירר את חיי אחינו במדינה הגוטוואלדית, שאסר על העולים ארצה לקחת אתם כלי-כספם ושלח בלשיו וגם הוא בכבודו ובעצמו היה בא לבתי-הנתיבות להשגיח בשבע עינים בל יקח אתו אחד השדודים והשרופים מנורת שבת בעלותו לישראל.
כבר היינו לשחוק בגלל מדה מגונה זו, להרים על נס עמנו כל מי שזר לו ולרוחו. לפני שנתיים הצהיר צ'רלי צ'פלין שאיננו יהודי. הוא רק נמנע כל ימיו להכחיש את השמועות שהתהלכו אודותיו, כי לא רצה לפגוע ולהעליב את עמנו. ידע צ'רלי צ'פלין את נפש "העם הזה" לחטט בכל מקום גדולה אחרי רביעית דם יהודי ולהכתירו בכתר עמו גם אם הלה רחוק מאתנו כרחוק מערב ממזרח.
אבותינו, יושבי הגיטאות לא ידעו כאלה. יהודי כי ישתמד. כי יתכחש לצור מחצבתו – היו ידידיו וקרוביו לובשים שחורים ויושבים שבעה על האדמה – הוא מת מלבם ונשכח זכרו מקהלם. אם היה נוסף על מחנה שונאינו משמיצינו, היו מקללים ומחרימים אותו קללה נמרצת וחרם חמור בתקיעת שופר וכבוי נרות. האם לא החשיבו את הגויים ולא את כבודם, לא היו מאספים כמונו דברי שבחם ומחברים מהם ספרים, שכן גם בזו למומר שעלה אצלם לגדולה.
מידה רעה זו הדביקנו. בימי האמנסיפציה כשהעם הנבחר היה מבוהל ודחוף לקבל שווי זכויות מידי הגויים. כשרב היה חשקנו להכתב בספר יחסם והתאמצנו להראותם, כי ראויים אנו לאצטלתם. גלינו להם כל טובינו והתפארנו לפניהם, לא בקדושינו וטהורינו, בגדולי התורה והוראה שבארבע ארצות. – אלה פראים היום בעיניהם – עינינו, כי אם באלה שהלכו מאתנו לנטור כרמים זרים.
טלו ספר מהספרים על הוגי דעות וחכמים בישראל, לא תמצאו ביניהם לא את המהר"ל מפרג, את הרמ"א ואת הרש"ל, שישבו על כסא מדין ועל כס הוראה, שבלעדיהם לא יתואר קלסתר של יהדות אירופה שבין הדונאי והדניסטר, אבל תמצאו שם את שפינוזה, מרקס, ברגסון ווייניגר.
מילא, ברגסון, בן בנו של ברקא – יש עוד להבין. ברקא ברגסון מנכבדי ורשה היה. ומספרים עליו, שאחרי דיכוי מרד הפולנים ב-1794 היה יושב בפרגה בפרוור העיר ושתי חביות לפניו, מלאות דינרי כסף וזהב. והיה משלם לכל קוזק בעבור יהודי חי דינר של זהב ובעד גופתו של מת דינר של כסף. וכך ניצלו רבים מהרג, ורבים הובאו לקבורת ישראל. בן בנו של ברקא זה היה הנרי ברגסון, מגדולי הפילוסופים של-זמננו. כל חייו היה מקטיר לנצרות והיה רחוק מעמו ת"ק פרסה על ת"ק פרסה – אבל בסוף ימיו, לפני מותו חזר אלינו. ממש ברגע האחרון. בחינת "עד יום מותו תחכה לו". בשנת 1941 פקד המרשל-הבוגד על כל יהודי צרפת להרשם לשם קבלת כרטיסי זהות מיוחדים. הוא הוציא את הפילוסוף הזקן מכלל גזירתו. אבל הלה ויתר על ה"כבוד" ועמד עם יתר אחיו בתור. יום חורף היה, ברגסון הצטנן, עלה על מטתו ומת. קרא עליו סופרי עברי "יש קונה עולמו בשעה אחת".
אבל מרכס ושפינוזה – אלה שלעגו ובזו לנו ושנאונו שנאה עזה – גם להם אחים נקרא? ואין זה משנה אם נכונות הסברות ההשערות כי חריפותו של סבו, רב בחבל הריין, ושאיפת צדק נביאי ישראל, התמזגו ברוחו של הראשון, וכי על בן אמסטרדם המוחרם גדולה השפעת ספרי המקובלים והגות רבי חסדאי קרקש. היו גם גויים שתורת ישראל היתה נר לרגלם, אבל זה לא הפכם לבני עמנו.
איינשטיין היה אומר אחרי המלחמה, הראשונה: אם תמצאנה נכונות סברותי יאמרו הגרמנים שאני בן-ארצם והצרפתים יקראוני יהודי. אם אתבדה אהיה ליהודי בעיני הגרמנים, וגרמני בעיני הצרפתים. אבל לנו לא חשוב מה אומרים הגויים על פלוני ואלמוני. בבואנו לדון על האדם, יחסו כלפי עמו הוא קנה-מדתנו. לנו דיזרעאלי הוא משומד אף על פי שפיסלו עומד בכנסיה וסטמינסטר. קדיש נאמר על היינה, על שבכה שאין לו קדיש בישראל. חלק בינינו לחוולסון. "שעכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי", ליוליאן טובים ולכל אח ששמע במרחקים את צו שר האומה! … היוונים של היום, הפוקרים, הרקישים …. יתר בני המן הנימולים, הם לא יהיו כהננו ולויינו.
"איזה שד דחף אותי בין היהודים" – במלים אלה מסיים אוריאל דאקוסטה את ספר תולדותיו, גם אנחנו נענה: איזה שד דחף את אלו למחננו?…
טוביה פרשל, מתוך "חירות" 12 דצמבר 1951
יג כסלו תשי"ב