צרור סיפורים
מספר אלתר דרויאנוב ב"ספר הבדיחה והחידוד":
רבי יונתן איבשיץ יצא מביתו לרחוב, פגשו המלך ואמר לו: "הרגלים להיכן?" השיב לו רבי יונתן: "אדוני המלך, איני יודע". כעס המלך וציווה לאסרו.
לאחר ששככה חמת המלך שלח להביא את רבי יונתן ואמר לו: "מפני מה לא החזרת לי תשובה כהלכה על שאלתי?".
אמר לו רבי יונתן: "אדוני המלך, תשובה כהלכה החזרתי לך, אין אדם יודע היכן רגליו מוליכות אותו. ועיניך הרואות שכך הדבר. יצאתי מביתי על מנת לילך לבית המדרש, ורגלי הובילו אותי לבית האסורים".
בשולי העמוד מצביע דרויאנוב על הפסוק "מה' מצעדי גבר, ואדם מה יבין דרכו" (משלי כ, כד) והערתו של המדרש (תנחומא, תולדות, יב): אדם הולך ואינו יודע להיכן הולך…
גם חיים בלוך בספרו הגרמני "דַס יודשה פולק אין זיינר אַנקדוֹטֶה" (ברלין, 1931) מספר סיפור זה על רבי יונתן, אלא האיש ששאל אותו להיכן הוא הולך לא היה המלך, כי אם האסלבויער, הגמונה של פראג שהיה ידיד של הרב. בסיפור הזה מוסבר למה השיב בראשונה שאיננו יודע, שקוע היה במחשבות. התלבט בסוגיה חמורה בתלמוד, והשיב על השאלה מה שהשיב בלי תשומת לב.
הרב י. ל. מימון, בספרו "שרי המאה" מספר סיפור זה על רבי יהושע צייטלס משקלוב ("השר מאושיצה") וידידו הנסיך פוטומקין, שר צבאה של רוסיה.
שוב ראיתי כי הסיפור הזה מסופר גם על משה מנדלסון, כותב מאיר יואל ויגודר בספרו "דברי חכמים" (ירושלים, תרע"ט): הרמב"ן הלך פעם אחת השכם בבוקר אל בית התפילה. פגש אותו שוטר ושאל אותו להיכן הוא הולך. השיב הרמב"ן: "איני יודע", עצר אותו השוטר כי חשב שהוא מבני האספסוף, כאשר ראה שר בית הסוהר את רשימת האסירים, נתקל מבטו בשמו של מנדלסון. התפלא מאד. הוא ידע כי האיש נכבד, אפילו בעיני המלך, ואיך ייתכן שעשה עוול. שאל את השוטר בשל מה עצר אותו, והלה סיפר לו כי האיש לא רצה לגלות לו לאן הוא הולך. הלך שר בית הסוהר לתא האסירים, וביקש ממנדלסון שיספר לו נסיבות מעצרו, השיב כי אמנם נכון הדבר כי ענה על שאלת השוטר לאן הוא הולך "איני יודע", כי דבר כמוס הוא מן האדם. הוא אינו יודע לאן רגליו מוליכות אותו. "ראה אדוני, איך צדקתי בדברי, הלכתי לבית הכנסת להתפלל, והשוטר הביאני לבית הכלא. לו היה שואל אותי לאן רצוני ללכת הייתי משיב לו כי ברצוני ללכת לבית התפילה" אמר מנדלסון. הדברים הוטבו בעיני שר בית הסוהר. הוא שיחרר את מנדלסון וביקש את סליחתו. ויגודר קורא על הסיפור הזה את הפסוק (טז, ט) "לב אדם יְחַשֵב דרכו, וה' יכין צעדו".
* באותו פרק בספרו מספר הרב י. ל. מימון סיפור אחר על ר' יהושע צייטלס והנסיך פוטומקין.
פעם ביקר פוטומקין אצל ר' יהושע צייטלס. קם רבי יהושע על רגליו וקידם את פניו, שניהם קיימו את שיוחתם בעמידה. תוך כדי שיחה שאל פוטומקין את ר' יהושע: "זה כחצי שעה שאני עומד ומדבר אתך, ומדוע אתה בתור בעל הבית לא נהגת בי מנהג של קבלת אורחים ולא ביקשתני לשבת?"
"שר הצבא של מלכות רוסיה – ענהו רבי יהושע – כל מקום שהוא בא, הרי הוא בעל הבית, הוא ולא אחר…".
סיפור דומה על קיסר אוסטריה שביקר בביתו של רבי אלעזר לנדא, בעל "יד המלך", רבה של ברודי, והרב מתוך התרגשות שכח להציע לו כיסא, מספר הרב משה צבי נריה ז"ל בספרו "שיחות הראי"ה". הוא שמע את הסיפור מן הגראי"ה קוק, ששמע אותו מן הגאון רבי מאיר שמחה מדווינסק.
וראה בספרו של מרדכי ליפסון "מדור דור" שם מובא סיפור דומה על ביקור שר אחד מגדולי המלכות בביתו של הרב יחזקאל לנדא, בעל "נודע ביהודה".
מאת: טוביה פרשל
מתוך "הצופה" ד' כסלו תשנ"ז.