א
הרב חיים חזקיה מדיני* (השם חיים לא היה לו מלידה, כי אם נוסף אחר כך כאשר חלה בהיותו בקרים) היה יליד ירושלים, בה למד תורה אצל אביו, הרב רפאל אליהו, ואצל חכמי הספרדים הרב יוסף נסים בורלא והרב יצחק קובו ה"ראשון לציון", שהיה רבו המובהק. גם אחרי חתונתו היה סמוך על שולחן אביו, וכבר אז ניבאו לו גאוני-ירושלים גדולות. אולם לפתע נהפך עליו גלגל הזמן. אביו מת בהיותו בשליחות ציון בבבל, ועליו היו מוטלים צרכי המשפחה כולה. לפי עצת רבותיו נסע לקושטא, שם היו לו קרובים עשירים, כדי למצוא במטרופולין של הממלכה העותומנית את מחיתו.
קשה היתה עליו הפרידה מירושלים, את כאב וצער הפרידה הוא מתאר בשיר "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" שהדפיס בראש חלק ו של ספרו הגדול:
"נער הייתי כבן עשרים שנה בצאתי מירושלים
בעצבון קול ורפיון ידים
עזבתי את עיר מולדתי ציון
היא ארץ חמדה ותאוה לעינים
– – –
– – –
דמי עלי כעובר על תרי"ג מצוות
והיה קשה מאד בעיני פרידתה
כחומץ לשיניים וכעשן לעינים".
שלוש-עשרה שנה עשה בקושטא כשמחיתו על מתן שיעורים בבתים פרטיים. בשנת תרכ"ו והוא בן שלושים ושלוש, נקרא לכהן כרב כולל בקהילת קראסו-באזאר אשר בקרים.
ב
ביושבו על כסא הרבנות התגלה במלוא גדולתו כמנהיג ורועה, וכאחד מגאוני הדור, במידותיו התרומיות, צניעותו, ענוותנותו, נועם-הליכותיו עם הבריות והסתפקותו במועט. מארבעים רובל משכורתו החדשית היה מפריש חלק לעניים. כל ימיו סירב לקבל מתנות גם כשדחקה לו השעה בהשיאו שלוש בנותיו, כולן לתלמידי חכמים, תלמידיו, שהתפרנסו מיגיעת כפיהם. שמו הטוב יצא למרחקים כאיש קדוש, ויהודים וגויים כאחד היו באים אליו לקבל ברכתו ולבקשו להתפלל למענם. שם למדנותו הגדולה הלך לפניו, ומכל קצות העולם הריצו אליו רבנים ספרדים ואשכנזים את שאלותיהם וציפו לחוות דעתו. רבי בצלאל, דיינה של וילנה, היה אומר עליו: "אלמלא ידעתי שהוא בן דורנו – הייתי אומר שהוא אחד הראשונים".
במיוחד הפליא לעשות למען עדת הקרימצ'אקים. לא כמו העדות האשכנזיות אשר בקרים שהיו חדשות מקרוב באו, היתה התישבותם של הקרימצ'אקים בחצי-האי בת מאות בשנים. יתכן שראשיתה עוד מימי הבית השני. בתקופת השלטון המונגולי-טרטרי קיבלו יהודי קרים את שפת הטרטרים. ודבר זה גרם לניתוקם מהמרכזים היהודים הגדולים ולהתהוותה של מסורת יהודית קרימית בעלת צביון מיוחד. במאות השנים האחרונות החלה ירידה רוחנית בתוכם, וזה באשר רבני העדות האשכנזיות אשר בקרים לא ידעו את שפת הקרימצ'אקים, ועל כן לא מצאו מסילות ללבותיהם.
עם בואו של הרב נשתנה מצבם לחלוטין. באהבה רבה ונאמנות התמסר להפצת ידיעת התורה ביניהם. עקר מנהגים בלתי-רצויים ותיקן תקנות מועילות. יסד ישיבה והעמיד מתוך הקרימצ'אקים תלמידים, שהמשיכו את מפעלו אחריו, כאשר שב לעת זקנתו למולדתו. כמו כן הדפיס למענם ספרי דת, תפילה וחינוך בעברית עם תרגום טטרי. בהשפעתו עלו רבים מביניהם לארץ ישראל. בה נוסדה קהילה קטנה של עולי קרים. לפי י. בן צבי בספרו "נדחי ישראל" מתגוררים במדינת ישראל כמאה משפחות מהקרימצ'אקים.
שלושים ושלוש שנה ישב הרב חיים חזקיה מדיני על כסא הרבנות בקראסו-באזאר, ושם התחיל גם בכתיבת חיבורו הגדול "שדי חמד".
ג
הדורות הקודמים לא היו עניים בבקיאים מופלאים. ודור זה של בעל "שדי חמד", הדור שרבי יוסף זכריה שטרן, רבה של שאוול, ובקיאים גדולים אחרים היו שרויים בתוכו ודאי שלא היה דור יתום. ואף על פי כן בלט מכולם הרב חיים חזקיה מדיני. בקיאותו היתה מיוחדת במינה. לא רק תלמודים ומדרשים, פירושי ופסקי ראשונים ואחרונים היו גלויים לפניו. את כל הספרים, אפילו ממחברים בני דורו, הדנים בעניני הלכה ואגדה, פיוט ודרוש, מרבנים אשכנזים וספרדים, שנדפסו והופיעו בכל ארצות הפזורה מהונגריה עד רוסיא וממרוקו עד סוריה, היה קורא מראשם עד סופם. אפילו בדברים שהופיעו בכתבי עת שונים והיה להם קשר לדברי תורה היה מוצא ענין לענות בו. והכל היה שמור ומסודר בזכרונו הנפלא, כי היה כבור סוד שאינו מאבד טיפה.
במקום אחר בספרו הגדול הוא דן במה שאמרו חז"ל, שדברי תורה שבעל-פה לא ניתנו להכתב, אך כאשר הותר הדבר בשל השכחה הגוברת, בכללו הותר, זאת אומרת גם למי שיודע בנפשו ש"הוא זריז ונשכר" ו"כל תלמודיה בידיה כמונח בכיסיה, כי אין שכחה לפניו". וכן הבין גם הוא וכן נהג. אך לאחר מכן מצא מסופר על הרב נתן אדלר, רבו של החתם סופר, שאמר על עצמו, שמיום שעמד על דעתו, לא שכח דבר מלימודו, ועל כן היה נמנע מלכתוב דברי תורה שבעל פה, ובספרים שלמד היה רושם הערותיו בנקודות.
בעל "שדי-חמד" העיר על כך, כי רבי נתן אדלר נהג בודאי מנהג חסידות בענין זה, אך הסבר זה עדיין לא סיפק אותו. הוא כותב: "ואף בזה לא נתקררה דעתי על פי מה שהחמירו ספרי המוסר והיראה בחובת האדם לכתוב כל אשר יחננו השי"ת להועיל לבני דורו ולדורות הבאים, בפרט בחידושי תורה לגברא רבה ויקירא שר התורה". וברור שדברים אלה אמרם לא לשם קביעת הלכה לאחרים, כי אם לשם מסקנת היתר לעצמו ולמרות זכרונו המופלג לא נמנע מלרשום לפניו ואחר כך לפרסם כל דבר שיש בו מן התועלת ללומדי תורה.
ד
"שדי חמד" – זה ספרו הגדול, אנציקלופדיה גדולה ומקיפה אשר מיד עם פרסום כרכיה הראשונים התפשטה בכל רחבי הגולה, ולא ירדה מעל שולחנם של רבנים ולומדים, להם שימשה ספר עזר בבירור הלכות או בפתרון בעיות שונות שעלו על הפרק.
הספר מורכב משתי מערכות גדולות: מערכת "הכללים", בה מובאים ומוסברים כללי הגמרא, ראשונים ואחרונים, ומערכת "אסיפת הדינים", בה מלוקטים דעותיהם ופסקיהם של חכמי כל הדורות. השמטות ותוספות מקובצות במערכת נפרדת "פאת השדה". אלה הם החלקים העיקריים של הספר. נוספו עליהם קונטרסים שונים, בהם השגות, הערות ומכתבים מגאוני הדור בנוגע לבעיות הנדונות בספר, אך לא הובאו בערכים המתאימים להם במסגרת המערכות הגדולות.
המחבר בענוותנותו הגדולה מודיע בראש ספרו: "שום אדם לא יסמוך להלכה ולמעשה על מה שכתבתי בספרי, כי אני לא באתי לפסוק דין ולהכריע בדבר שיש בו מחלוקת, רק העתקתי מה שמצאתי באיזה ספרים לזכות את מי שאין בידו ספרים".
"באיזה ספרים," הוא כותב בענווה. והרי מספרם מגיע לאלפים! הוא לא הסתפק בציון מראי המקומות, כי אם גם הטריח עצמו להעתיק פרקים שלמים מספרים שהם יקרי המציאות. למען יהיו לעיניים גם למי שאין בידו להשיגם. יתר על זה, בבעיות רבות אינו מביא רק מה שראה בספרים, כי אם גם מה ששמע מפי גאוני זמנו במשא ומתן בהלכה עמהם ומה שכתבו לו במכתבים. על כן מוצאים אנו בספרו חוות דעתם של רבנים רבים שאינם נמצאים בספרים אחרים, במיוחד בבעיות שעמדו בזמנו על הפרק, בעיות שהפולמוס סביבן היה נטוש בתוך המחנה החרדי עצמו, וכן כאלה שנגעו במלחמה המשותפת נגד הריפורמה.
ונביא רק מעט מהרבה מהבעיות האקטואליות שהעלה אותן:
מציצה בכלי: קונטרס מיוחד מוקדש לשאלת מציצה בכלי, שאלה זו העסיקה רבים מרבני דורו, מאחר שבמדינות אחרות נאסרה המציצה בפה על ידי השלטונות מטעם בריאות, ומאידך הומצא כלי מציצה. השאלה עצמה לא נתחדשה בימי ה"שדי חמד". נגע בה כבר ה"חתם סופר" בתשובה לרבי אלעזר הורביץ, רבה של ווינה, בה התיר המציצה על ידי ספוג, המתירים ניתלו בתשובה זו. הם הסתיעו בדעת התלמוד כי המציצה הוא לשם בריאות הילד נימול ואיננה חלק ממצוות המילה, ועל כן אין הבדל באיזה אופן היא נעשית. בין המתירים היו גם אחדים מגאוני ליטא, ביניהם "הגדול" ממניסק. האוסרים, בתוכם כמעט כל תלמידי ה"חתם סופר", פרשו התשובה הנזכרת כהוראת שעה. ה"שדי חמד" מביא בקונטרסו תשובות גאוני זמנו בענין זה ובסוף גם פסק-דין שהוצא בשנת התרס"א על ידי בתי-הדין האשכנזים והספרדים בירושלים, שעליו היו חתומים הגאונים: הרב יעקב שאול אלישר ראשון לציון, הרב שמואל סלנט והרב שניאור זלמן לאדיאר (אולם ברוב הארצות סומכים היום על דברי רב פפא, שבת קלג, ב, שענין המציצה הוא משום סכנה, וכן דעת הרמב"ם הלכות מילה פ"ד, ה"ב. ונוהגים במציצה בכלי, וכן פסק בשו"ת מהר"ץ סימן ס. ותפארת ישראל על משנה שבת פרק ר"א דמילה, ומציצה בפה הוא חזון בלתי נפרץ, מפני שרואים בה סכנה לבריאות).
אתרוגי קורפו: עוד לפני למעלה ממאה שנה דנו בכשרותם של אתרוגי קורפו, שיצא עליהם לעז שהם מורכבים. היו שהתירו אותם על סמך ההכשרים שניתנו על ידי הרבנים המקומיים. לפני למעלה מששים שנה עלתה שוב בעייתם על הפרק. אז דנו בה גם מנקודות-מבט אחרות. מצד אחד התחילו להופיע בשווקי אירופה אתרוגי ארץ-ישראל, תוצרת המושבות החדשות, ומאידך נתרבו שוב השמועות על אתרוגי קורפו שהם מורכבים. נוסף לזה היו רבנים, שדרשו החרמתם בשל עלילת-הדם, שתושבי קורפו העלילו על יהודי האי. ה"שדי חמד" מביא את כל הדעות שנאמרו בענין הזה. הוא בעצמו הצטרף למחנה האוסרים את אתרוגי קורפו. הוא מדגיש את חשיבותם של אתרוגי ארץ ישראל, ואת החובה המוטלת על כל אחד לעזור לישובה של הארץ, ודן גם בבעיות אחרות הקשורות לאתרוגי הארץ, כגון שאלת פירות ערלה. בסוף הערך הוא מביא קטעים מתוך הקול-קורא של הגרא"י קוק זצ"ל אל רבני הדור להוציא איסור כללי על אתרוגי קורפו ולעשות למען אתרוגי ארץ-ישראל. דרך אגב: באותו קול-קורא מסופר על מעשה שהיה בשנת תקס"ט. "לא היו נמצאים בריווח אתרוגים אחרים זולת אתרוגי קורפו, והגאון בעל "חמודי דניאל" לא מצא רק אתרוגי קורפו, ובעיר הוראדנא לא נמצאו אז אתרוגים אחרים, ותיקן הוא שמצד ספק ברכות יברכו שלא כמטבע הברכה הנהוגה רק: בריך רחמנא… אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב".
היחסים עם בני-המקרא: ספרי חכמי כל הדורות מלאים בעיות ושאלות על יחסינו עם הקראים. היו זמנים, שרב היה מספר בני הכיתה והם צררו אותנו והתפלמסו עם גדולינו. בדורות האחרונים נתמעט מספרם באירופה, שם נמצאו רק בשלשה מקומות. בטרוקי בליטא, בהאליץ' בגליציה ובחצי-האי קרים. ועל כן אין למצוא תשובות רבות על אודותם בספרי גדולי האשכנזים. לא כן בחיבורי הספרדים שעמדו עמהם במגע תכוף במצרים, ארץ-ישראל, סוריה ותורכיה. בעל "שדי חמד" דן בכל הבעיות שהתעוררו בקשר אתם, ומביא את כל הדעות שנאמרו בהן, מתוך מכלול הבעיות: האם מותר לקבל גרים מהם ולהתחתן עמהם? מה דינו של חמצם בפסח ומה דינו של יינם? האם מותר למול בניהם בשבת או ללמדם תורה? בעיה אחת, אם מותר למכור להם ספר תורה, העלה בעל "שדי חמד" עצמו בפני גאוני הדור והדפיס תשובותיהם בספרו. רבי חזקיה מדיני הכיר את הקראים מקרוב מימי ילדותו בירושלים ובימי שבתו בקרים. בין היתר הוא מספר על מעשה שהיה בירושלים. "ואם זכרוני אינו מכזיב, נהירנא כד הוינא טליא, בהיותי בעיר מולדתי עיר קדשינו ציון היא ירושלים תובב"א, שמעה אזני מפום רבנן הוה עובדא, שהחכם הגדול שבהם ביקש מחכמי ישראל ובראשם הגאון מ"ס המלך (מוהר"ר משה סוזין) שיקבלוהו לדת רבותינו הקדושים, והבטיח להקדיש כל נכסיו (כי היה רכושו רב) לכוללות עיר הקודש, ולא נתנו אוזן קשבת לבקשתו".
אפיית המצות במכונה: גם שאלה זו, שהרבה דנו בה בימי בעל ה"שדי חמד", נתעוררה עוד בדור שלפניו. רבי שלמה קלוגר ורבי חיים מצאנז אסרו את המצות שנאפו במכונה. זה האחרון בשל "נימוקים כמוסים אתו". בעל "שדי חמד" מונה מנהגי כל מדינה כפי שהודיעו לו במכתבים או קרא על אודותם בספרים ובכתבי-עת. בליטא התפשט המנהג להתיר, גם באשכנז אוכלים כל הגדולים, המקפידים על מצה שמורה משעת קצירה ונזהרים ממצה שרויה, מצות האפויות במכונה. מאידך אוסרים גאונים רבים במדינות אחרות, וצנועים ויראים מושכים את ידיהם ממצות אלו. הוא מונה בין נימוקי האוסרים: יש לשקוד על תקנת העניים, שפרנסתם על אפיית המצות לפני חג הפסח. לעומתם טוענים המתירים, שמה שנוגע לפרנסת העניים, הרבה דרכים יש לשקוד על תקנתם. בעל "שדי חמד" הולך ומונה כל הנימוקים, ואינו מתעלם אפילו מן הקטן שבהם. אינו דומה מעשה יד למעשה מכונה. חיבוב מצוה יש בראשון ולא בשני. בדבריו משתקפים מנהגי כל הפזורה. הוא מזכיר גם מעשים שהיה להם עד. "ובהיותי בעיר גדולה קושטא יע"א בשעת התרכ"א (או סמוך מלפניו או מלאחריו) התחילו להביא מצות אפויות הנעשות על ידי מכונה בעיירות, ואז נפלגו חכמי העיר, הללו אוסרין והללו מתירין. ואחר זמן הביאו מכונה לשם על פי היתר קצת חכמים גדולים. והמון רב מהחכמים שבעיר צווחו על זה, ולית דאשגח בהו".
ה
אהבתו לארץ ישראל מבצבצת מכל דבריו בספרו הגדול. חלק "אסיפת הדינים" מתחיל בערך "ארץ ישראל". בין יתר הדברים הוא עומד על החובה המוטלת על כל בני הגולה לעזור לישובה של הארץ, לתמוך ביושבים בה ובמיוחד באנשי ירושלים שהיא ראשונה במעלת הקדושה. הוא מביא דברי אחד האחרונים: "אין לך מדינה שיהיו בה רבוי מסים וארנוניות על היהודים כארץ ישראל ופרט מן הפרט ירושלים ואלמלא שולחים לשם מעות מכל גלילות ישראל לפרוע המסים והארנוניות שלהם לא היו יהודים יכולים לדור בה מרוב המסים" בעל ה"שדי חמד" מוסיף: הוא דיבר כן על זמנו, וכן הוא בזמננו.
במקום אחר בספרו מודיע בעל ה"שדי חמד" שהוא מוכן לשמש שליח מצוה להעביר הצדקה שבני הגולה ידרו לטובת ארץ ישראל לתלמידי חכמים היושבים בציון.
אך לא רק מתוך דבריו בערך "ארץ ישראל" משתקפת אהבתו הגדולה לציון, כי אם גם מערכים אחרים שלכאורה אין להם שייכות לארץ ישראל .
בערך "חייב אדם לטהר עצמו ברגל" הוא מתנגד לדברי הרב דוד אופנהיים בתשובה האומר כי אלו הטובלים את עצמם ערב הרגל ולא בערבי שבתות, לא טוב מעשיהם כי הם כאילו שמים מגרעת בשבת". בעל ה"שדי חמד" מעיר על דברים אלו: "ועמו הסליחה רבה במה שהפריז לכתוב כן… שלמים וכן רבים טובלים בכל ערב יום טוב ואף שאין טובלים בכל ערבי השבתות. ויתכן שהוא על דרך שתקנו חז"ל בכמה דברים לעשות זכר למקדש משום מהרה יבנה בית המקדש… הכי נמי כיון שבזמן המקדש חובה עלינו לטבול ברגל משום דאיכא קודש ומקדש ועינינו תלויות ומצפות לתשועת ה' ובנין בית מקדשו לכן אף שחז"ל לא חייבונו בטהרה זו בזמן הזה כיון שאי אפשר לנו להטהר מכל טומאה אחרי שאין לנו אפר פרה, בכל זאת נהגו לתוספת קדושה לטבול בערב הרגל ולא תשתכח טהרת הרגל לכשיבנה המקדש במהרה בימינו". חבת הקודש הביאתו לראות במנהג לטבול ערב הרגל זכר למקדש. אחרי שכתב את הדברים האלה מצה שכוון לדעתו של רבי שאול נתנזון בעל "שואל ומשיב" שכתב דברים דומים לאלה.
דרך אגב. בערך "ארץ ישראל" משמיענו בעל ה"שדי חמד" מקור מנהג ההלולא של רבי מאיר הנערכת מדי שנה בשנה בפסח שני בטבריה. מעשה שהיה כן היה, כששמע הרב חזקיה מדיני שבימיו נתחדשה ההלולא של רבי מאיר בטבריה, פנה לרבני העיר להסביר לו מה מקור המנהג. הלא גם מהחגיגות הנערכות במירון על קברו של רבי שמעון בר יוחאי שהוא מנהג בן מאות בשנים היו גאונים שמנעו את עצמם מהן ואיך נוכל לקבוע מנהג חדש בדומה לזה. במכתב ארוך החתום על ידי רבני טבריה הרב אברהם כלפון, הרב שמעון עבאדי, הרב יוסף דוד אבולאפיא, הרב שלמה מאמן והרב דוד סיתהון הוסבר לבעל "השדי חמד" פשר המנהג. "ישראל קדושים באים מקצוי ארץ וים רחוקים לעלות וליראות בחג המצות ובחג השבועות כדי להשתטח על קברי הצדיקים וקורין זה זייארא. ובאים גם על קבר רשב"י ורמבה"ן זיע"א ורוצים לשמוח על מקום קבורתם. והנה במקום מצב רמבה"ן יסדנו שם בע"ה בהכ"נ ובה"מ ולומדים שם בקבע בשם כל ישראל המחזיקים בידי לומדי התורה, ומאת ה' היתה זאת חנוכת הבית המקדש בהכ"נ ובה"מ הנ"ל היא היתה ביום פסח קטן והיה אסיפה גדולה דקרו ותנו בתורתו של רבי מאיר ואחרי כן היה ששון ושמחה עד להפליא וענו כולם ואמרו כן נעשה ביום זה בכל שנה וכן נזכה לחזות בנועם ה' בבנין בהמ"ק בב"א, ונקבע יום זה להרבות בשמחה".
ו
כרכי הספר כאמור התפשטו במהירות גדולה ונתקדמו בברכה ובתודה בכל תפוצות הגולה. אופייני למחבר, לענוותנותו ושנאתו כל בצע, הוא אופן מכירת הספר. את הכרכים הראשונים שלח כפי מנהג מחברים לרבנים ונגידים, אך אחר כך כאשר נוכח לדעת כי לא כל בעל הון הוא גם עשיר בתורה והספרים ששלח לעשירים ידועים מונחים במדפי ספריהם כאבן שאין לה הופכים, החליט לא לשלוח להם יותר את ספרו כי הוא לו כותבו למען מוכרו בעד כסף אלא שישמש לומדים ומעיינים. בעל ה"שדי חמד" הודיע ברבים על החלטתו. לאלו שאין להם צורך בספרו לא ימכור אותו אפילו בכסף מלא אך לתלמידי חכמים שהשעה דוחקת להם ואין בידם לקנות את הספר במחיר שקבע ישלח אותו גם במעט כסף שלפי דעתם ידם משגת לשלם.
ז
שלושים ושלוש שנה ישב על כסא הרבנות בקראסו באזאר. בשנת תר"ל עלה לארץ ישראל להשתטח על קברי הצדיקים, כאשר הרגיש כי הזקנה קפצה עליו ולא רבות השנים שנתנו לו עוד עלי אדמות החליט לעזוב את הגולה לחלוטין ולשוב לירושלים עיר מולדתו. בה' תמוז תרנ"ט הגיע לנמל יפו. המונים יצאו לקראתו לקבל את פניו. אחרי שבועיים של ישיבה בעיר עלה ירושלימה שם ערכו חכמי העיר קבלת פנים נהדרת לכבודו. ימים רבים לא ישב בעיר. אחרי זמן קצר עבר לחברון. מוסרים כי סיבת עזיבתו את העיר היו שמועות שהגיעו לאזניו שראוי הוא להמנות "ראשון לציון". אחרי הפצרות ושדולים מרובים נענה לקבל עליו רבנות עיר האבות שם יסד גם ישיבה בה הגיד עד סמוך למותו שיעור בכל יום.
בחודש חשון תרס"ה נפל למשכב ממנו לא קם. בדאגה רבה עקבו חכמי הארץ והגולה אחרי מהלך מחלתו. ערב שבת. לפני הדלקת נר ראשון של חנוכה, נפח נשמתו הטהורה.
בצוואה מפורטת פקד על כל הסדרים שיעשו לו. הלויתו, וקבורתו. אסר לשאת הספדים. "לא יעשו שום דרוש כנהוג באיזה מקומות שדורשים בשבח המת ובאים לידי הפלגה, והעדרו טוב ממציאותו, אלא ילמדו איזה פרק מוסר בדברים המכניעים לב האדם. אולי יהרהר בתשובה אחד מהשומעים". כן אסר לפרסם מאמרי הספד בכתבי-העת. הוא הכין בעצמו את נוסח מצבתו: שמו ללא תואר, ושם אמו. ובקשה למי שעובר על קברו ללמוד פרק משניות לעילוי נשמתו.
מכתב שהשאיר לתלמידיו מגלה את עומק אהבתו והתקשרותו אליהם. הוא מבקש מהם להתחזק בלימוד וגם ללמוד למענו. בין היתר הוא מצווה שישלחו את בגדיו לתלמידיו לקרים: "שכל אחד מכם… ילבש אותו בביתו בשבתו על שולחנו באיזה שבת ויום טוב, כדי שיעלה זכרוני לפניכם ואני תפלה לנורא עלילה, שיעלה זכרונם לפניו יתברך שמו. להטיב לכם למען ירבו ימיכם ובימי בניכם בשמחה ובשלום, בהשקט ובשלווה".
מתוך "המודיע" ו' ו-י"ג טבת תשט"ו.
ומתוך "ספר יובל מוגש לכבוד הרב ד"ר שמעון פדרבוש תשכ"א"
* במלאות ארבעים שנה לפטירתו בשנת תש"ו יצא בירושלים ספר לזכרו בשם "חמדת ישראל" בעריכת אברהם אלמאליח. חומר מענין לתולדותיו, וביחוד על אהבתו העזה לציון, מוסר הרב י. ל. מימון בספר זכרונותיו "למען ציון לא אחשה", חלק א, ירושלים תשי"ד. עמודים 66-62. מאמרי זה הוא המשך למאמרי "אבות הציונות הדתית ביהדות הספרדית" שפרסמתי בספר "חזון תורה וציון". שנערך על ידי בעל היובל הרב ד"ר שמעון פרדבוש.