פרשת נח
אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלקים התהלך נח (בראשית ו', ט'). – הלשון את האלוקים אינו מדוייק, יותר טוב היה לומר – במצוות האלקים או בחוקות ה' התהלך נח. והביאור הוא, שחברה רעה תעביר את האדם על דעת קומו. וביותר צריך להישמר מחברים רעים וחטאים שיטוהו מדרך האמת. ולכך, כאשר תמצא רעה בעיר – כנס רגלך ואל תתחבר לרנשי רע. ואם ישנם בעיר אנשי אמת, שונאי בצע – פזר רגלך והתחבר אליהם. ודע שלשון הליכה נאמר על ההרגל בדבר-מה עד שישוב הדבר להיות בו לטבע… ומספר לנו הכתוב כאן: נח איש תמים בדורותיו, כולם היו רשעים, והוא ברח וכינס רגליו מהמון עם-הארץ, הסתגר באמונתו לבוראו, ואת האלקים לבד התהלך (עפ"י "מלאכת מחשבת" לר' משה חפץ).
*
וישלח את העורב ויצא יצוא ושוב עד יבושת המים מעל הארץ (שם ח', ז'). – יצוא ושוב. הולך ומקיף סביבות התיבה ולא הלך בשליחותו וכו' (רש"י על פי חז"ל).
מוסרים בשם רבי חיים מבריסק שהיה אומר: מוצאים אנו בש"ס (ביצה כ"א, ע"א, חולין קכ"ד, ע"ב) שהמורא שהיה מתחמק מלתת תשובה לחברו היה אומר: "עורבא פרח, ומפרש רש"י – השיאו לדבר אחר. מה שורש המליצה הזאת? אלא הכוונה היא שכשם שהעורב לא הביא שום תשובה לנח, כך אין לך לצפות לתשובה ממני ("עיטורי תורה" לא. י. גרינברג ז"ל).
*
ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה (שם שם, י"א). – חז"ל דרשו על הפסוק הזה: אמרה יונה לפני הקב"ה – ריבונו של עולם יהיו מזונותיי מרורין כזית ומסורין בידך ואל יהיו מתוקין כדבש ותלויין ביד בשר ושם (עירובין י"ח, ע"ב). והרמב"ן מוסיף ומבאר: וכל שכן בני האדם שאין רצונם להתפרנס זה מזה.
ורבינו בחיי אומר ביתר הרחבה: "והנה יש בזה קל וחומר לבריות, שאם העופות נוח להם זה, על אחת כמה וכמה בני אדם שהם בעלי שכל וידיעה ומידת הבושה פרושה על פניהם, שאינם רוצים להתפרנס זה מזה".
*
ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו (שם ט', כ"ה). – יש אומרים, שהכושים הם עבדים בעבור שקילל נח את חם [וכוש הוא בן חם], והנה שכחו שהמלך הראשון אחר המבול היה מכוש, וכן כתוב (לקמן י', י'): "ותהי ראשית ממלאכתו (של נמרוד בן כוש) בבל וגו' " (רבי אברהם בן עזרא).
* * *
פרשת לך לך
ויאמר ה' אל אברהם לך לך (בראשית י"ב, א'). – "…זה מאמר יתברך אל אברהם עבדו: אל יעלה על רוחך כי מהותך בחוץ-לארץ ומהותך בארץ אחת היא… דע כי בהיותך בחוץ-לארץ אינך דבק עם שורשך ואינך בעצם שלם, כי אם כאילו נפרד קצתך מקצתך, כי נפרד אתה מעיקרך ושורשך. אך בלכתך אל הארץ אתה כהולך ומתחבר עם עצמך ושורשך. וזה לך לך, שהוא, כי לך ולעצמך אתה הולך, הוא השורש הדבק באלוקיך, כי איכותך מתעלה ומתקדשת ומשתלמת בזה…" ("תורת משה" לרבי משה אלשיך).
*
ויאמר אברם אל מלך סדום הרימותי ידי אל ה' אל עליון קונה שמים וארץ אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך ואל תאמר אני העשרתי את אברם (שם י"ד, כ"ב-כ"ג). לשון "הרימותי ידי אל ה' " מעניין הרים יד במלך (במלכים א', י"א, כ"ז), שהיא לשון מרידה, וטעם המקרא: מרידה גדולה במלכו של עולם תהיה זאת בעיני, אם אקח ממך מאומה, כי בזה כאילו הייתי משים בטחוני באדם, ולא במי שהעושר ממנו לבד… ("הכתב והקבלה" לר' יעקב צבי מקלנבורג).
*
ויאמר לאברהם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה (שם ט"ו, י"ג). – והנה יש לתמוה על אברהם, שהיה אב רחמן על כל העולם וביקש רחמים על אנשי סדום ולא ביקש רחמים על בניו! וכן גדולה התמיהה, שהשם בשכר כל עבודתו שעבדו נתן לו בשורה כזו על גלות בניו בלי כל סיבה… אבל הכוונה בכל זה ידועה, כי השם בשכר צדקתו בישר לו בשורה טובה של גלות מצרים, כי מכאן זכו בניו למעלת התורה והכהונה והמלכות, ואם לא ירדו למצרים, שנתנסו שם בכור הברזל, לא היו ראויים לכל אלו המעלות. כאומרם ז"ל (ברכות ה', ע"א): שלוש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולן לא נתנן לנם אלא על-ידי יסורין: תורה וארץ ישראל ועולם הבא, ולכן שתק אברהם וקיבל הבשורה ("צרור המור") לר' אברהם סבע).
*
ויאמר אברהם אל שרי הנה שפחתך בידך עשי לה הטוב בעינים ותענה שרי ותברח מפניה (שם ט"ז, ו'). – חטאה אמנו בעינוי הזה, וגם אברהם [חטא] בהניחו לעשות כן, ושמע ה' אל עוניה ונתן לה בן, שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני העינוי (רמב"ן על התורה).
* * *
פרשת וירא
ויקומו משם האנשים (בראשית י"ח, ט"ז). – לפי שצחקה שרא וכיחשה, לא רצו המלאכים להיות במקום השקר, כי דובר שקרים לא יכון לנגד עיניו (תהלים ק"א, ז'). לפיכך לא אמר ויקומו האנשים, אלא ויקומו משם האנשים ("צרור המור" לר' אברהם סבע).
*
וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה, ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום וגו' (שם שם, י"ז-י"ח). – האריך הקב"ה בשבחיו של אברהם, ואברהם לא גבה לבו על זאת, אבל השפיל עצמו ואמר: "ואנכי עפר ואפר" לקמן פסוק כ"ז). ומכאן ראוי ללמוד, שכל מי שמשבחין אותו, אין ראוי שיתגאה על כך, אלא שישפיל את עצמו יורת ממה שהיה (רבינו בחיי ב"ר אשר).
*
זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד (שם שם, כ'). – חז"ל מספרים על אנשי סדום שהיתה להם מיטה בה היו משכיבים אורחים. בא אליהם אדם ארוך – קיצצו איבריו וקיצרוהו. אדם קצר – מתחוהו (סנהדרין ק"ט ע"ב). ר' חיים העליר ז"ל היה רגיל לומר: מיטתה של סדום הנני רואה באמריקה. אדם גדול שבא לכאן – עושים אותו לקטן, אדם קטן – הופכיך אותו לגדול.
*
ואנוכי עפר ואפר (שם שם, כ"ז). – בשכר שאמר אברהם אבינו "ואנוכי עפר ואפר" זכו בניו לב' מצוות: אפר פרה ועפר סוטה (סוטה י"ז, ע"א). ר' יעקב קראנץ המגיד מדובנא, היה מסביר את הדבר במשל, למה הדבר דומה: לאדם שעשה משתה וקרא לכל ידידיו, והיה בין הבאים איש נכבד ונשוא-פנים, שראוי היה לישב בראש, אך בענוותנותו כי רבה התיישב בקצה השולחן. הפציר בו בעל הבית שיקח את מקומו הראוי לו, והלה עמד בשלו ולא עזב את מושבו. אמר בעל המשתה: אם כך, אין לי ברירה אלא להכריז על מקום מושבך, שהוא קצה, כראש השולחן. קם והושיב על ידו את כל הגדולי והנכבדים "ובזאת הגביה השפל וקרנו הרים בכבוד". כך גם הקב"ה, ראה שאברהם אוהבו, שהוא רצה בכבודו, מבטל את עצמו ואומר שהוא עפר ואפר, אמר: אם כך, אעשה את העפר והאפר לעניין יקר וחשוב עד מאוד, וקבע בהם מצוות.
*
ויעש להם משתה ומצות אפה ויאכלו (שם י"ט, ג'). – לפי שהיה לילה לא היה לו פנאי לזבוח ולתקן מאכלים אלא עשה להם משתה ואפה להם מצות, שלא ימתינו עד שיתחמץ הבצק ומה שיכול לתקן במהרה תיקן; וזהו מדרך ארץ להכין לאורח הבא מה שיוכל להכין במהרה, כי הוא עייף וצריך לאכול ולשתות (רד"ק).
*
ויפצרו באיש בלוט מאוד (שם שם, ט'). – פירשוהו כלשון לחיצה ודחיקה בגופו, שהיו דוחקים אותו מן הדלת לפי שלא היה רוצה להתרחק מפתח הבית. אמנם ממה שאמרו "נרע לך מהם" נראית כוונתם לעשות עמו רעה גדולה מאוד, ודחיקתם אותו בגופו להרחיקו ממקומו הוא דבר קל לעומת מחשבתם הרעה. לכן יותר יותר לומר, כי מלת ויפצרו כמו ויפרצו בהיפוך אותיות, כמו כבש-כשב. וכבר מצאנו ששתי הלשונות האלה מתחלפין זה בזה. נאמר (שמואל א' כ"ח, ג') "ויפרצו בו עבדיו" במקום ויפצרו, "ויפצרו" עשו בו שברים, חבורות ופצעים, כענין הנאמר באיוב (ט"ז, י"ד): "יפרצני פרץ על פני פרץ" ("הכתב והקבלה" לר' יעקב צבי מקלנבורג).
*
ויהי אחר הדברים האלה והאלהים ניסה את אברהם (שם כ"ב, א'). – ה' בחר באברהם למען יהיה אב לעם סגולה מאמיני הייחוד, והנה שאר העמים עובדי אלילים היו שורפים את בניהם ובנותיהם באש לאלוהיהם, אך מעשה כאלה תועבה הם לפניו יתברך, ולא היה בדעתו לצוות לעמו שיעשו כאלה, אלא להיפך, ציווה לבלתי עשות אחת מהנה. וראה ה' כי העדר הקרבנות ההם יהיה נחשב לגנות ומום גדול לתורתו ולמחזיקים בה, כי יאמרו הגויים לישראל: איה אהבתכם לאלקיכם? גם ישראל עצמם אולי תהיה דתם נמבזה בעיניהם מפני החסרון הזה. לפיכך הקדים וניסה את אברהם – אשר כבר ידע את לבבו וידע שיעמוד בנסיון – למען יכירו ויידעו גם ישראל וגם האומות, כי עבדי ה' נאמנים לו, לא יכבד עליהם לעשות גם זה וגם יותר מזה – באשר היא זביחת בן יחיד הנולד לזקוני אביו ואמו – אם היה ה' שואל מעמם לעשותו, אלא שאלקי אמת לא יחפוץ בקרבנות כאלה ותעב יתעבם (שד"ל).
* * *
פרשת יתרו
ויקח יתרו חותן משה את צפורה וגו' ושני בניה (שמות י"ח, ב'). – ואת שני בניה. אמר רבי חייא: וכי בניה ולא בניו של משה? אלא בגין דאיהי אשתדלת אבתרייהו בלא בעלה קרא לון אורייתא בניה ולא בניו [אלא מפני שהיא עמלה עליהם בלי בעלה, קראה להם התורה בניה ולא בניו] (זוהר).
*
ויצא משה לקראת חותנו (שם שם, ז'). – לא מחמת אשתו ובניו אלא מחמת חותנו. שכך הדין לכבד חמיו, גם לחבב את הגר ולכבדו בישראל. והודיע והראה לכל שאינו פונה אלא לחותנו ולא לאשתו ובניו ("העמק דבר" לנצי"ב).
*
וישמע משה לקול חותנו ויעש כל אשר אמר (שם שם, כ"ד). – נראה כי טעם הדבר [שזכה יתרו שתיכתב על ידו פרשה זו] הוא להראות ה' את בני ישראל הדור ההוא וכל דור ודור, כי יש באומות גדולים בהבנה ובהשכלה. וצא ולמד מהשכלת יתרו בעצמו ואופן סדר בני אדם אשר בחר, כי יש באומות מכירים דברים המאושרים. והכוונה בזה, כי לא באה הבחירה בישראל לצד שיש בהם השכלה והכרה יותר מכל האומות, וזה לך האות השכלת יתרו. הא למדת כי לא מרוב חכמת ישראל והשכלתם בחר ה' בהם, אלא לחסד עליון ולאהבת האבות ("אור החיים" לר' חיים אבן עטר).
*
ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לד' אלוקיך לא תעשה כל מלאכה (שם כ', ט'-י'). – יאמר: כל ששת הימים אפשר לך שתעבוד את השם יתברך עם עשיית כל מלאכתך, כעניין האבות שהיו עובדים את השי"ת עם עבודת המקנה ושאר עניינים הגופניים, אבל יום השביעי שבת כולו יהיה לד' אלוקיך לא תעשה בו כל מלאכה כלל. זה שמעתי בשם הרמב"ם (רבינו בחיי ב"ר אשר).
וב"מנחה בלולה" לר' אברהם מנחם רפא מפורט אותו הפירוש בסגנון אחר: קשה בפסוק שנראה "ועשית כל מלאכתך" מיותר, אלא רצון הפסוק [לומר]: ששת ימים תעבוד הבורא יתברך ועם כל זה תעשה מלאכתך, כי יפה תורה עם דרך ארץ, אבל יום השביעי כולו לד'.
*
כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה (שם שם, י"ב) – מסקנת הגמרא, שנוח לו לאדם שלא נברא. ואם כן אין ראוי לתת תשואות חן וכבוד להורינו שיולידונו, אדרבה, היה לנו לשנוא אותם ולבזותם כי הביאונו אל החיים העכורים והמכוערים האלה… לכן הוצרך הכתוב לצוות "כבד את אביך וגו' ". כי לולי מצותו בהכרח היה ראוי למאסם על זה, ועכשיו נאמר שאי-אפשר להכלימם כי צוויתי.
ואמנם נתן גם הטעם לכבדם, שאם נזקין אנו, בנינו יכבדונו, באמרו "למען יאריכון ימיך על האדמה", כאילו אמר, למען יכבדוך בניך כשיאריכו ימיך. ("מלאכת מחשבת" לרבי משה חפץ)
מתוך "הדואר" י' בשבט תשכ"ח.
* * *
פרשת תרומה
והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפורת ופניהם איש אל אחיו (שמות כ"ה, כ'). – לרמוז שכל אחד בשם ישראל יכונה, ראוי שיהיו ראשונה כנפיו ומחשבתו פרושות למעלה – כלומר, לעבוד את קונהו יתברך בדברים שבינו למקום, וגם כן יהיו פניהם איש אל אחיו, רצה לומר – באהבת הריעים במה שבינו לבין חבירו (דון יצחק אברבנאל).
*
ועשית קערותיו וכפותיו וקשותיו ומנקיותיו (שם שם כ"ט). – חתם כל כלי השולחן במנקיות להורות שהוא יתפרנס בנקיות לא מן הגזל, וכן יתן משולחנו לעניים בדרך נקיה, לא דרך בזיון ("כלי יקר" לר' שלמה אפרים איש לונטשיץ).
*
ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים (שם כ"ו, ט"ו). עצי שטים עומדים, פירוש מעצים שעדיין הם מחוברים לקרקע, ולא מעצים שקצוצים מימים רבים שעומדים להירקב. ודברי חז"ל ידועים שהוציאום ממצרים ("מנחה בלולה" לר' אברהם מנחם רפא מפורט).
*
ועשית את המזבח עצי שיטים חמש אמות אורך וחמש אמות רוחב רבוע יהיה המזבח ושלוש אמות קומתו (שם כ"ז, א'). – אמות המזבח שלמות [לא שבורות, חצאיות] להורות שכאשר יעשה אדם דבר או עניין לכפרתו ייזהר שיהיה בתכלית השלימות (חיד"א ב"פני דוד).
*
ווי העמודים וחשוקיהם כסף (שם שם, י'). – מעשה ברבי שלמה מראדומסק, בעל "תפארת שלמה" שראה למדן אחד שישב כל הלילה בבית המדרש ולמד שלושה דפים גמרא עם תוספות בעיון, ואותו למדן היה מטבעו אוהב כסף. אמר אליו בעל "תפארת שלמה": "ווי העמודים", רוצה לומר, למדת שישה עמודים – "וחשוקיהם כסף" ועדיין יש לך חשק לכסף ("ספורי חסידים" לגרש"י זווין שליט"א [ז"ל])
מתוך "הדואר" כ"ד בשבט תשכ"ח.
* * *
פרשת אמור
עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום וגו' (ויקרא כ"ג, ט"ז). – רבי מאיר יחיאל הלוי האלשטוק, האדמו"ר מאוסטרובצה, נפגש עם אחד מגדולי ליטא, אמר לו הלה: יאמר נא מר דברי תורה, שמעתי עליו שגברא רבה הוא.
נענה האוסטובצי ואמר: גברא רבה אינו אלא מי שיודע להסיר מכה מיהודי. מנין דבר זה למר? שאל הרב הליטאי.
השיב האוסטרובצי: בגמרא (מכות כב, ע"ב) נאמר: אמר רבא, כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה (כמה שוטים הם רוב בני אדם, הקמים מפני ספר תורה ואינם קמים מפני אדם גדול), דאילו בספר תורה כתיב ארבעים ואתו רבנן בצרו חדא (ובאו החכמים ומיעטו אחת. ויש לשאול – המשיך האוסטרובצי – הרי גם במצוות ספירת העומר נאמר "תספרו חמישים יום", ואנו מונים רק מ"ט, למה הביא רבא דווקא את עניין המלקות, ולא את עניין ספירת העומר, כדי ללמוד גדולתם של חכמים? מכאן, שרק מי שמסיר מכה מיהודי הוא גברא רבה.
* * *
פרשת בהר
… ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו (ויקרא כה, י). – רבי שמואל מוהליבר היה אומר: כאשר נשוב אל ארצנו, ארץ-אחוזתנו, ישוב גם כל אחד למשפחתו, הואיל בונינו ובנותינו שבגולה הולכים שולל אחרי תרבויות העמים ועוזבים אותנו, ישובו אלינו ועמנו יהיו.
*
…אל תונו איש את אחיו (שם, שם, י"ד) …ולא תונו איש את עמיתו (שם, שם י"ז). רבח שמחה בונם מפשיסתא היה אומר: "אל תונו איש את אחיו", זו מידת הדין. חסידים נוהגים לפני משורת הדין, ומהו? אל תונו איש את עצמו. – וכל הפסוק "ולא תונו איש את עמיתו" היה כבר מי שדרש – אל תקרי: "ולא תונו איש את עמיתו" אלא "ולא תונו איש את אמיתו" אל תונו איש את האמת שלו.
*
ואיש כי לא יהיה לו גואל והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו (שם, שם כ"ו). – רבי משה חפץ ב"מלאכת מחשבת" כותב: "ודאי שאין הפסוק בא לומר כי מי שיש לו גואל אינו יכול לגאול בעצמו שדה-אחוזתו אם ידו משגת לעשות כן, אלא דיבר הכתוב בהווה, מי שיש לו קרוב עשיר, סומך עליו ואינו שם אל לב להשתדל לגאול שדהו באומרו: הנה קרובי יגאל את גאולתי. "אולם כאשר אין לאיש גואל ויתייאש מבטוח באדם, ההכרח יביאנו ליתן לבו ויעמול למצוא די מחסורו לגאול את גאולתו".
ובעל "מלאכת מחשבת", חכם החיים, מוסיף: "וזו היא רעה חולה בעולם, כי כל פתי חסר לב ימצא תמיד משען ומשענה יושיעוהו בעת רעתו לא יחסר כל, וראיתי צדיק נעזב אין לו מי שיטרח בעדו וישתדל לעזרתו. והטעם: כי החכם ונבון-דעת אינו נשען על איש ולא יבטח כי אם על שכלו ועל כוחו, על כן אין איש נטפל אליו. אבל איש בער לא ידע וכסיל ועיר-פרא בהכרח יבקש עזר מכל האדם אשר על פני האדמה, עד שימצא מי שירחם עליו ויעזרהו".
*
את כספך לא תתן לו בנשך (שם שם, ל"ז). כאן העיר ר' משה חפץ: לא תתן לו בצדקה בדברים קשים ורעים, בנשיכה.
* * *
פרשת בחוקותי
אם בחוקותי תלכו וגו' (ויקרא כ"ו, ג') – רש"י אומר בפירושו על הכתוב: "…שתהיו עמלים בתורה". ומה יעשה אדם שטרוד כל ימיו להביא טרף לביתו – יגזול מזמנו ויעסוק בתורה.
הגמרא אומרת (שבת ל"א, ע"א): בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה, הקבעת עתים לתורה וכו'.
ור' פנחס הורוויץ בעל ספר "הפלאה" אומר: אדם שנושא ונותן באמונה להרוויח את פת לחמו, מאין יקח זמן לקבוע עיתים לתורה, אלא כך פירש את השאלה השנייה: הקבעת, הגזלת, עיתים לתורה? הקבעת מלשון "וקבע את קובעיהם נפש" (משלי כ"ב, כ"ג).
*
והשימותי אני את הארץ ושממו עליה אויביכם היושבים בה (שם, שם, ל"ב). ובספרא: זו מידה טובה שלא יהו ישראל אומרים, הואיל וגלינו מארצינו עכשיו האויבים באים ומוצאים עליה נחת רוח, שנאמר ושממו עליה אויביכם היושבים בה, אף האויסים הבאים אחרי כן לא ימצא עליה נחת רוח.
וכן אומר הרמב"ן: "…ושממו עליה אויביכם היא בשורה טובה, מבשרת כל הגליות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קיבל אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם". והדברים עמדו באמיתותם ותוקפם עד ששבו בנים לגבולם.
*
ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא כעלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלוקיהם (שם, שם, מ"ד) – המתבונן בדברי ימי ישראל בגולה יווכח, שלאחר תקופה של מנוחה תבוא סערה לטלטל את האומה, והוא למען קיום האמונה בטהרתה ולמען קיום העם, כי בנוח העם ילך אחרי הגויים ויתבולל ביניהם וישכח תורתו "…והישראלי בכלל ישכח מחצבתו וייחשב לאזרח רענן, יעזוב לימודי דתו ללמוד לשונות לו לא, יליף מקלקלתא ולא יליף מתקנתא, יחשוב כי ברלין היא ירושלים, וכמקולקלים שבהם עשיתם, כמתוקנים לא עשיתם, ואל ישמח ישראל אל גיל בעמים. אז יבוא רוח סועה וסער, יעקור אותו מגזעו, יניחהו לגוי מרחוק אשר לא למד לשונות. ידע כי הנו גר, לשונו שפת קדשנו, ולשונות זרים המה כלבוש יחלוף, ומחצבתו הוא גזע ישראל, ותנחומיו ניחומי נביאי ד' אשר נבאו על גזע ישי באחרית הימים…
וזה שאומר הפסוק כאן: לא מאסתים ולא געלתים לכלותם ולהפר בריתי אתם, מה שישראל נמאסים ונגעלים בגלות, אין זה כדי לכלותם לגמרי, או להפר הברית שנכרתה עמהם, אלא רק 'כי אני ד' אלוקיכם' – ר"ל שהגיעו והמיאוס היא סיבה שאני ד' אלוקיכם, אבל לא מיאוס וניעול מוחלטים לכלותם ולהפר בריתי אתם חלילה, שעל ידי זה יתגדל שמו ויתקיימו לגוי זרע אברהם, זרע אמונים ראוי ועומד לקבל המטרה האלוקית אשר יקרא ד' לנו באחרית הימים בהיות ישראל גוי אחד בארץ, והיה ד' אחד ושמו אחד". (בקיצור עפ"י "משך חכמה" לר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק).
והדברים נכתבו שנים רבות לפני עלות הנאציזם לשלטות בגרמניה.
* * *
שבועות
שבועות הוא יום מתן תורה, ולהגדיל היום ההוא נמנו הימים מן המועד (=החג) הראשון אליו, כמי שממתין [ל]בוא הנאן שבאוהב]ים], והוא מונה את היום וגם את השעות, וזה היא סיבת ספירת העומר מיום צאתנו ממצרים עד יום מתן תורה, שהוא היה הכוונה והתכלית ביציאתם באמרו: 'ואביא אתכם אלי', ולא היה המראה הגדול ההוא אלא יום אחד, [על] כן זכרותו בכל שנה יום אחד (רמב"ם, מורה נבוכים, חלק ג', פרק מ"ג).
*
למה נקרא שבועות זמן מתן תורתנו, ולא זמן קבלת תורתנו? רבי מנחם מנדל מקוצק היה אומר: נתינת התורה היתה שווה לכל לא כן קבלת התורה, כל אחד קיבל אותה לפי השגתו.
ורבי יצחק מאיר מגור (בעל "חידושי הרי"ם") אומר: מתן תורה לא היה אלא פעם אחת, במעמד הר סיני, ואילו קבלת התורה כל יום ויום זמנה.
*
חג הביכורים היה חג שמחת העם בארצו. העם הלך קוממיות וסל ביכוריו על כתפו ובקול חזק ובטוח, קול יוצא מלב רחב ושמח, כמו הודיע לכהן: הגדתי היום לד' אלוקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ד' לאבותינו לתת לנו" (דברים כ"ו, ג'). כמה גאון פנימי, כמהרגשות אמיצים הננו שומעים במלים "כי באתי אל האץ"! זהו רגש של עם חי ובריא השמח בארצו ארץ זבת חלב ודבש.
בחג זה של שמחת הארץ אנו קוראים את "מגלת רות", שמצד אחד היא מתארת את החיים הפשוטים והטבעיים של יושבי הארץ, את היחס החם של בעל השדות ובקוצרים ואת יחס העשירים אל העניים, ומצד שני היא מספרת מה שקרה למשפחה אחת שעזבה את ארץ ישראל, בברחה מפי עניי עמה, והננו צריכים באמת לזכור היטב את הסיפור המועיל הזה (ר' יצחק ניסנבוים).
* * *
פרשת נשא
איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל בה' (במדבר ה', ו'). – וכבר ביארה הקבלה שזה נאמר על גזל הגר בזמן הבית, כי אמנם הגוזל אותו מחלל שם אלוקיו בעיני הגר שבא לחסות תחת כנפיו, ולכן ייקרא מועל בהקדש וחייב אשם כמשפט כל מועל בו (ר' עובדיה ספורנו).
*
איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל (שם שם, י"ב). – אילו לא הייתיחושש לומר דבר חידוש אשר לא שערו ראשונים, הייתי אומר כי תשטה בטי"ת כמו כי תשתה בתי"ו, שטי"ת מתחלפת בתי"ו באותיות דטלנ"ת, וכן פרש"י סוף פרשת מקץ, בפסוק "ומה נצטדק" (בראשית מ"ז, ט"ז), שטי"ת זו במקום תי"ו, וכן לשות תועה בכל המקרה בתי"ו, ובלשון רז"ל – טועה בטי"ת, כאילו אמר כי תשתה אשתו יין ושכר המרגילים לערווה ("כלי יקר" לר' שלמה אפרים איש לונטשיץ).
*
איש או אשה כי יפליט לנדור נדר נזיר להזיר לה' (שם ו', ב'). – יפליא… יעשה דבר פלא. כי רוב העולם הולכים אחר תאותם [ואילו הוא שינה ממנהג הבריות] (אברהם אבן עזרא).
*
ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום (שם שם, כ"ו). – שלום בגימ' עשו, לרמז: הווי מקדים בשלום לכל אדם, ואפילו בשלום נוכרי (בעל הטורים, ועיין גיטין ס"ב, ע"א).
*
ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו נחשון בן עמינדב למטה יהודה (שם ז', י"ב). – ביהודה, שהוא הראש לכל שבטי ישראל, לא כתיב נשיא, אלא נחשון בן עמינדב למטה יהודה. ואלו ביום השני נאמר: הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר. ובכולם אמר כך: נשיא לבני זבולון, נשיא לבני ראובן, נשיא לבני שמעון, וכן כולם. הלא דבר הוא? והקרוב אלי, שביקש להורות לנו בדבר הרבנות, שישפיל עצמו המחזיק בה, וכאשר יתרומם ויתגדל אדם במעמדו, מן הראוי שיראה ענווה. וידענו, כי הלשון נשיא יששכר מורה על מעלה פחותה מן הלשון נשיא לבני יששכר, כי זה בא לומר, שמקשיבים לקולו כל בני יששכר, ואילו נשיא יששכר אפשר יש במשמעו שלא היתה נשיאותו מקובלת על כולםן, וייתכן שהוא רק אחד מן הנשיאים שביששכר, על כן הואיל ויהודה היה ראש לאחיו ונשיאו הקריב ביום הראשון, לימדנו הכתוב דרך ארץ ולא קרא לו נשיא, ובשני לו במעלה פירש את תואר הכבוד נשיא יששכר. אולם לא כשאר השבטים, שנאמר בהם נשיא לבני זבולון, נשיא לבני ראובן וכן בכולם. כללו של דבר: כל המאוחר בא הכתוב לשבחו ולהגדילו במעלה (ר' משה חפץ ב"מלאכת מחשבת", בקצת שינוי לשון).
* * *
פרשת בהעלותך
ויאמר אל נא תעזוב אותנו כי על כן ידעת חנותנו במדבר והיית לנו לעינים (שם י', ל"א). – אחר שלא היינו צריכים במדבר למורה דרך, להליכת עמוד האש והענן לפני המחנה, אין מקום לפרש לשון והיית לנו לעינים, להורות הדרך וכדומה. ונראה לי שכוונת המקרא, שאמר משה ליתרו: אחרי שידעת אופן חנייתנו במדבר, שהיתה מלאה נסים וגבורות, בזה תהיה לנו לעינים, לעדות בפני האומות ממה שראית בעיניך האותות והמופתים הגדולים, והם ישמעו את דבריך ויקחו מוסר וייכנסו תחת כנפי השכינה, וכיון שאתה כהן מדין, ועברו עליך כמה נסיונות בענייני עבודות אלוהי נכר הארץ, וסוף שבאת להכרה האמיתית להודות באלוקי אמת, עד שאמרת עתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלוהים, תוכל להיות עד-ראיה לאמיתות הדבר, וגם האומות ישובו לאמור – כמוהו כמונו, גם אנחנו נחסה ונתלונן תחת כנפי אמונה זו ("הכתב והקבלה" לר' יעקב צבי מקלנבורג, בקצת שינוי לשון).
*
מקברות התאוה נסעו העם חצרות (שם י"א, ל"ה). – "מה אתם רוצים ממני? למה דבקתם בי!", נתן רבי מנחם מנדל מקוצק בקול על חסידיו, "רוצים אתם שארחץ אתכם מזוהמתכם, שאנקה את נפשותיכם הטמאות ואגרש מלבבכם את המחשבות הרעות, מה אני? כלום גורף אשפה אנכי? עליכם ליטהר בעצמכם קודם שאתם באים אלי, הלא כך אומר הפסוק: "מקברות התאווה נסעו העם חצרות", רק לאחר שקוברים את התאווה אפשר לבוא לחצר הרבי.
*
ויאמרו הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר וישמע ה' (שם י"ב, ב'). לומר שלא שמע אלא ה', והכוונה בזה שלא דיבור בפני שום בריה, ועוד נתכוון לומר, שמהם שמע ולא ממשה, שלא קבל לפני ה' כדרך הנעלבין מזולתם (אור החיים לר' חיים בן עטר).
*
והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה (שם י"ב, ג'). ומה שהוסיף מאוד, כי הדרך הישרה שיבור לו האדם בכל שאר המידות הוא המיצוע, אבל במידה זו (בענווה) ראוי שיהא נוטה מן המיצוע ושיתרחק אל הקצה האחרון, ומזה אמרו חז"ל מאוד מאוד הוי שפל רוח… (רבינו בחיי אבן [א]פקודה, ודבריו שאובים מפירושו של הרמב"ם לאבות ד', ד', אם כי שמו לא הוזכר במפורש).
רבי מאיר יחיאל הלוי האלשטוק, האדמו"ר מאוסטרובצה, היה אומר: אין בתורה מצווה מיוחדת על העניוות, אילו היתה מצווה כזו, היה אדם אומר: אני באמת גדול וחשוב אלא התורה מצווה עליי להקטין את עצמי, עתה, שאין מצווה מפורשת על הענווה, ידע האדם שהוא קטן באמת, לא כלום.
* * *
פרשת שלח
איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם (במדבר י"ג ב'). – למה אומר הפסוק "כל נשיא בהם", ולא איש ראש לבית אבותיו, כמו בפרשת במדבר, או "כל נשיאיהם"? אמנם פשתה צרעת ממארת בקהל העברים, שאין איש מכיר את מקומו, וכולם אומרים להיות ראשים ונשיאים, וזו הי סיבת כל הרעות האוכלות בנו, והנה גם בשליחת המרגלים חשש ה' שיקלקלו דרכם כפעם בפעם, על כן ציוה למשה במפורש שלא ישלח אלא "איש אחד למטה אבותיו", ומטעם הכתוב כי "כי כל נשיא בהם", כל ישראל נשיאים ובני מלכים הם בעיני עצמם, ואם תניח אותם ירצו כולם להתחזק בגדולה, ולא יניחו איש מקומו לחברו (ר' משה חפץ ב"מלאכת מחשבת").
*
ויבואו עד נחל אשכול ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד וישאוהו במוט בשנים ומן הרמונים ומן התאנים (שם שם, כ"ו) האר"י אומר, שמצוות ביכורים הוא תיקון לחטא המרגלים, המרגלים מאסו בארץ, ובהבאת הביכורים היו מביעים את החיבה לארץ, ועל כן נוהגת מצוה זו רק בשבעת המינים, שבהם נשתבחה ארץ ישראל.
הגאון ר' מנחם זמבא מצא רמז לדבר זה במשנה, המתארת הפרשת הביכורים: "כיצד מפרישין ביכורים, יורד אדם בתוךש דהו, ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר, קושרו בגמי ואומר הרי אלו ביכורים…" (משנה ביכורים פ"ג, מ"א). נקטה המשנה את התאנה האשכול והרימון, אותם הפירות שהמרגלים הביאו עמהם מן הארץ.
*
הארץ אשר עברנו בה לתור אותה ארץ אוכלת יושביה היא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מידות (שם שם ל"ב). – עמוקה היתה מחשבת האוון והרישעה של המרגלים. הרי יכלו בני ישראל לחשוב, כי הארץ אוכלת יושביה, שהם מתים לפני זמנם, לא מפני שהיא רעה, אלא מפני שהם, האנשים נתונים לתאוותיהם, מרבים במאכל ובמשכל המזיקים את הגוף, על כן הוסיפו המרגלים לומר לא כן הדבר, "וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מידות", יושבי הארץ אוכלים ושותים ועושים כל דבר במידה וכנאות, ואין זה כי אם רוע הארץ המלכה בהם (ר' עזריה פיגו, בינה לעתים, דרוש ס"ז).
*
ויהושע בן נון וכלב בן יפונה מן התרים את הארץ קרעו בגדיהם (שם י"ד, ו'). – "מן התרים את הארץ", האין אנו יודעים שיהושע וכלב מן התרים את הארץ היו? למה חזר הכתוב על כך כאן? ר' מנחם מנדל מקוצק היה אומר: המרגלים ראשי בני ישראל היו, ואם כן חבשו כובעי-פרווה (שטריימלעך) לראשיהם והתעטפו בגלימות משי לבנות. מכיון שהוציאו את דבת הארץ רעה, קמו יהושע וכלב וקרעו את הבגדים מן התרים את הארץ. דהיינו מן המרגלים, ואמרו להם: מה לכם עוד להתעטף בגלימות משי לבנות? ("אמת מקוצק תצמח").
*
במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום, יום לשנה יום לשנה תשאו את עונותיכם ארבעים שנה… (שם שם, ל"ד). – יום לשנה יום לשנה, כלומר יום אחד בשנה במשך ארבעים שנה ישאו את עוונותיהם, כי בכל ט' באב היו מתים (ר' עובדיה ספורנו).
*
הקהל חוקה אחת לכם ולגר הגר חוקת עולם לדורותיכם, ככם כגר יהיה לפני ה' (שם ט"ו, ט"ו). – גר כשיתחבר אלינו, ברוב הימים יתערב זרעו בזרענו והשם גר יאבד ממנו, כי כאחד מן העם יהיה. וזה רק אם מראשית בואו אלינו חוקה אחת תהיה לו ולכל העם, ולא יעשו שום הפרש בינו לבינם. אך אם יעשו הפרש בינם לבין הגרים, ייחלק לבם של הגרים וייפרדו, חטיבה מיוחדת יהיו, והשם גרים יכירם.
וזו היא החטאה הגדולה בקרב ישראל בימינו, בבוא מגורשים מארץ אחרת, כמו גולי ספרד בבואם לאיטליה, ייפרדו וייבדלו הבאים והתושבים בשמות, בתפילות ובמנהגים שונים. והיא סיבה לשנאת-חינם וקנאה ביניהם, כאילו אינם בני עם אחד, ואילו בראשית נתערבו בשם אחד, תורה אחת ושפה אחת לכולם, כבר נעשינו לקהל אחד והיינו לעם אחד.
ועל כן הזהירנו הכתוב: הקהל, עשו חוקה אחת לכם ולגר הגר, ואם תרצו, שזו תהיה חוקת עולם לדורותיכם, שזרעיכם אחרים יתערבו, עליכם להשתדל, שככם כגר יהיה לפני ה', ולא תתפללו תפילות שונות מול פהי ה' (ר' משה חפץ ב"מלאכת מחשבת").
* * *
פרשת חוקת
זאת חוקת התורה אשר צוה ה' לאמור, דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה (במדבר י"ט, ב'). – פרה אדומה מטהרת טמאים ומטמאה טהורים, ואמרו חז"ל שחוקה היא, גזירה היא, ואי-אפשר לנו להגיע אל טענה, "ויהיה חוקת מלשון גבול, כמו: חוקות ירח וכוכבים לאור לילה (ירמיה ל"א, ל"ד), כלומר גבולי היום והלילה – להורות שלא נחכים לתת בה טעם כי עד הנה גבול ההשגה" ("מנחה בלולה" לר' אברהם מנחם רפא מפורט).
*
זאת חוקת התורה אדם כי ימות באהל (שם שם, י"ד). על פסוק זה דורשים חז"ל (ברכות ס"ג, ב'): "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה", לכאורה, יש בדרוש זה משום סתירה למה שנאמר "וחי בהם" (ויקרא ח', ה') – ולא שימות בהם (יומא פ"ה, ב').
ר' ישראל מאיר הכהן, בעל "חפץ חיים" היה מבאר הדבר בדרך משל. סוחר גדול טרוד היה כל ימיו בעסקיו ולא מצא אפילו שהות ללכת לבית-הכנסת ולהתפלל בציבור, אבל משהזקין האיש והרגיש שקיצו קרב, גמר בלבו לילך מדי יום ביומו לבית-הכנסת וללמוד שעה ארוכה לאחר התפילה, בלא להשגיח בקונים המחכים לו בחנותו. ביום הראשון למנהגו החדש, כשאיחר לבוא לחנותו, תמהה אשתו לסיבת איחורו, אבל הוא דחה אותה ואמר, שעסוק היה באיזה דבר. ואולם כשנשנה האיחור למחרת היום, הלכה האשה בעצמה לבית הכנסת לראות מה מעשהו שם, וכשמצאה אותו יושב ולומד, התרגזה ונתנה עליו בקולה: מה היה לך? כלום יצאת מדעתך? החנות מלאה לקוחות, ואתה יושב ולומד? כלום אפשר לגרש את הקונים מן החנות בעה שכל החנונים שבסביבה מתחרים בנו. נענה לה הבעל: "רעיתי תמתי, מה היית עושה אילו בא מלאך המוות ואומר לי: הגיע זמנך להיפרד מן העולם, קום לך. כלום יכולת לומר לו, שהחנות מלאה קונים ואי-אפשר לי לעזוב אותה? וכן דמי לך, שאותו זמן שאני נעדר מן החנות הריני כאילו מת, ולאחר מכן אני בא לעזור לך.
וזוהי כוונת חז"ל, שאמרו: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, במי שרואה את עצמו כמת, שאז אין בכוח שום מענה וטענה, ששעתו פנויה, לבטל אותו מלימודו, ואם כן יחשוב, יוכל ללמוד ולקיים את התורה, הנותנת חיים ללומדיה ולעושיה.
*
ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צין בחודש הראשון, וישב העם בקדש, ותמת שם מרים ותקבר שם, ולא היה מים לעדה, ויקהלו אל משה ואהרן, וירב העם עם משה (שם כ', א'-ג'). בא לספק בגנות העם, שמדרך העולם מי שיש לו תביעה על אבל, אינו תובע עד שיעברו ימי אבלו, ואילו בני ישראל לא כן עשו – ומיד לאחר קבורתה של מרים, נקהלו לריב עם משה ("תולדות יצחק" לר' יצחק קארו, ועיין בילקוט. ר' יצחק קארו, דודו של ר' יוסף קארו, בעל השו"ע, היה רב בספרד ובפורטוגאל, ולאחר הגירוש מפורטוגאל בא לקושטא, ושם הדפיס ספרו בשנת רע"ח, סוף ספרו הוא כותב, שאם ימצאו בו טעויות-סופר "החכם המעיין בו יתקן וידונני לכף זכות כי לא מבלי… ולא היה לי פנאי עכשיו לעיין ולפשפש בזה, כי היה דרכי נחוץ לילך לארץ ישראל, אם יגזור השם בחיים").
*
קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם על הסלע לעיניהם ונתן מימיו(שם שם, ח'). בפירוש המיוחס להרא"ש נאמר: "שמעתי מפי הרב ר' דן אשכנזי ז"ל פירוש ודברתם[ב], רצה לומר והיכיתם, וכן "ותדבר כל זרע הממלכה" (דברי הימים ב', כ"ב, י') שפירושו תכה, וכן ציווה לו הקב"ה, כמו בפעם הראשונה בחורב… ואם תאמר אם כן על מה נענשו? יש לומר – על שאמרו "נוציא לכם מים", ולא "יוציא ה' לכם מים", ותלו את הכבוד בעצמם. ברם איש כמוהו כמשה רבינו ע"ה, שהיה רגיל תדיר אצל הבורא יתברך והוא היה זריז ונשכר, יש לתמוה איך היה טוען בלשון לימודים אשר היתה שגורה בפיו, אלא ודאי כהפירוש, שהיה להם לדבר אל הסלע והם היכוהו, ועל כך נענשו".
הרב דן אשכנזי שאין יודעים הרבה עליו, נזכר גם בכתביהם של חכמים אחרים, בני דורו של הרא"ש. הדיעה, שמשה ואהרן נענשו על שאמרו "נוציא לכם מים", ולא "יוציא ה' לכם מים", היא משל רבינו חננאל, והרמב"ן מביאה בפירושו על התורה.
*
וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב, כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל (שם כ"א,, א). דרך האתרים היא מן התיבות ההפוכות כמו כבשים כשבים, שמלה שלמה, אף כאן האתרים כמו התארים, לשון סיבוב, כמו "ותאר הגבול" (יהושע ט"ו, ט' ועוד). כששמע [מלך ערד] שבא ישראל דרך הסיבובים של ארץ אדום מצפון לדרום כדכתיב "ויסעו מהור ההר דרך ים סוף לסבוב את ארץ אדום", כסבור היה שעליו הם באים, שהרי בדרומה של אדום הוא, כדכתיב "יושב הנגב", ולפיכך "וילחם בישראל". (חזקוני).
*
ויאמר ה' אל משה, עשה לך שרף ושים אותו על נס, והיה כל הנשוך וראה אותו וחי (שם שם, ח'). וכי נחש ממית או נחש מחיה, אלא בזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתרפאים ואם לאו היו נימוקים (משנה ראש השנה פ"ג, מ"ח, ומובא גם ברש"י כאן).
*
אעברה בארצך (שם שם, כ"ב). מה נשתנה סיחון מלך האמורי שאמרו לו "אעברה" בלשון יחיד, ממלך אדום שאמרו לו "נעברה נא בארצך" (שם כ', י"ז), בלשון רבים? וזה כי טעם "אעברה" בלשון יחיד, נעבור ביחד כעם אחד, כאיש אחד חברים, וטעם "נעברה" – נעבור כיחידים נפרדים. וטעם החילוף הזה, כי הוזהרו ישראל שלא להתגרות מלחמה באדום אחיהם, על כן הוצרכו לדבר בלשון רכה, למען ייתנם לעבור בארצו, ולפיכך אמרו לו נעברה בלשון רבים, כלומר, אל תירא מפנינו כי לא נעבור כיוצאי צבא הנחברים לאגודה אחת, אלא כיחידים נפרדים ההולכים איש לדרכו. ומן הטעם הזה עצמו הוסיפו מלת "נא", לשון בקשה, אבל סיחון שלא הוזהרו עליו כלל, אמרו לו "אעברה בארצך, בלשון יחיד, כעדת גיבורים הנוסעת יחדיו באגודה אחת" ("הכתב והקבלה" לר' יעקב צבי מקלנבורג).
* * *
פרשת בלק
ויבוא אלוקים אל בלעם ויאמר, מי האנשים האלה עמך (במדבר כ"ב, ט'). – מצינו לשון מי שאינו לשון שאלה, ונאמר לבזיון, כמו שכתוב "ויען נבל את עבדי דוד ויאמר, מי דוד ומי בן ישי…" (שמואל א', כ"ה י'), כלומר, מי הוא, שאינו נחשב לכלום. כך אמר הקב"ה לבלעם שרוחו גבוהה, מי האנשים האלה הפחותים, וכי ראויים המה להיות עמך, שתלך עמהם? ובלעם השיב: "בלק בן צפור מלך מואב שלח אלי", ועבד מלך כמלך, ומכל מקום אמר לשליחים "מאן ה' לתתי להלוך עמכם", אלא עם שרים גדולים מכם ("כלי יקר", לר' שלמה אפרים איש לונטשיץ).
*
ויען בלעם ויאמר אלא עבדי בלק, אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב, לא אוכל לעבור את פי ה' (שם שם, י"ח). – מוסרים מפיו של ר' מנחם מנדל מקוצק, שהיה אומר: אין המלה נערכת לפי מהותה העצמית, אלא לפי מהות אומרה. יעקב אבינו אמר: "הבה את אשתי, כי מלאו ימי ואבואה אליה" (בראשית כ"ט, כ"א). לכאורה דברים מגושמים, כמו ששואל רש"י במקום, בעקבות חז"ל: "והלוא קל שבקלים אינו עומר כן? אלא להוליד תולדות אמר כך". וכאן אנו רואים את ההיפך. בלעם אומר: "אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב, לא אוכל לעבור את פי ה' ". לכאורה דברים נאים, אבל חז"ל ורש"י בעקבותיהם, דנו את הדברים לפי אומרם, והעירו: למדנו שנפשו רחבה ומחמד ממון אחרים".
*
ויאמר בלק אל בלעם, הלוא שלח שלחתי אליך לקרוא לך, למה לא הלכת אלי, האומנם לא אוכל כבדך (שם שם, ל"ז). – לפי המפרשים, הה"א של האומנם היא לשאלה או לתימה, אך לי נראה שהיא כאן כמו הה"א של "הנגלה נגליתי" (שמואל א', ב', כ"ו) לאמיתת הדבר, וטעמו: באמת לא אוכל כבדך. החניף לו בעיניו, אף שאין ברוב עשרי לעשות לך יקר וכבוד כראוי לנכבד כמוך, בכל זאת לא היה לך להימנע מבוא אלי ("הכתב והקבלה" לר' יעקב צבי מקלנבורג).
*
הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב (שם שם, ט'). – לא כדרך כל אומה ולשון כשהולכים בגולה ומתערבים עם המגלים אותם, משיגים בזה כל אחד אהבה וחשיבות בעיניהם יותר משהיו נפרדים מהם. אבל לא כן עם ישראל: כשהוא לבדד ואינו מתערב עמהם, ישכון במנוחה ובכבוד. וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליו ואין איש מתחרה בו, ובגויים, כאשר הוא רוצה להיות מעורב עמם, לא יתחשב, אינו נחשב בעינם כלל לאדם (הנצי"ב בפירושו "העמק דבר").
*
תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו (שם שם, י'). – בלעם הרשע לא רצה לחיות חיי יהודי מאמין, נפשו רק חשקה למות מות יהודי נאמן, יען חיי היהודי האמיתי אינם קלים, ודרכו גדורה בגדרים, זה הוא רשאי לעשות, וזה אסור לו לעשות, את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו. לא כן המוות, שהיהודי המאמין יודע כי המוות הוא רק מעבר מחיי-שעה לחיי-עולם, מאמין הוא בהשארת הנפש ובשכר ועונש – על כן אין המוות מטיל עליו אימה יתירה, ולכן רצה בלעם למות מות ישרים כמוהו. "אבער עס איז ניט גיין קונץ צו שטארבען ווי א איד, דער גרעסטער קונץ איז אויסצולעבן אלע יארען ווי א איד" [ובעברית: "לא מעשה גבורה הוא למות כיהודי, הגבורה הגדולה היא לחיות כיהודי כל ימי חייו], ("חפץ חיים על התורה").
* * *
פרשת פנחס
הנני נותן לו את בריתי שלום (שם כ"ה, י"ב). – והטעם שלא יגור [=יפחד] מאחי זמרי כי הוא נשיא בן אב (ר' אברהם אבן עזרא). ובדומה לכך בחזקוני: אין לו, לפנחס, לירוא מקרובי זמרי וכזבי.
*
ותעמודנה (בנות צלפחד) לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאים וכל העדה פתח אוהל מועד לאמור (שם כ"ז, ב') – מורה, שהבנות האלה [בנות צלפחד] הלכו בראשונה לפני משה, ואמרו לו: אדוננו לדין באנו, והוא השיבן: הלא נתתי לישראל שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות. לכו לפניהם, ומה תבקשו ממני בדבר המשפט. אז הלכו לפני אלעזר הכהן, כי אהרן כבר היה מת, והשיבן כזה המאמר, והלכו לנשיאים ושרי העדה, ואמרו אליהן טענתן, והם השיבו: הדבר הזה הוא מכלל הדבר הקשה ואנחנו לא שמענו משפטו, לכו אל משה כי כן כתיב "כל הדבר הקשה יביאון אל משה". וכאשר ראו הבנות כי שומע אין להן, זה היה אומר – לכו לשרים, והם היו אומרים לכו אל משה, התחכמו בעצמן וחיכו עד אשר היו כולם, רצונו לומר משה ואלעזר והנשיאים ושרי העדה נקבצים יחד פתח אוהל מועד, ואז ותעמודנה לפני משה ולפני אלעזר ולפני הנשיאים ואמרו בפני כולם טענתן לאמר, ראו עתה, מי הוא הראוי לדון בזה וישפטהו" (דון יצחק אברבנאל).
*
ביום השמיני עצרת תהיה לכם וגו' והקרבתם עולה אישה ריח ניחוח לה' פר אחד וגו' (שם שם, ל"ה-ל"ח). פר אחד הוא כנגד ישראל. לאחר חג הסוכות עיכבם הקב"ה יום אחד אצלו: "התעכבו לי מעט עוד. ולשון חיבה הוא זה, כבנים הנפטרים מאביהם, והוא אומר להם: קשה עליי פרידתכם, עכבו עוד יום אחד…" (רש"י עפ"י חז"ל).
קשה עלי פרידתכם – הבעל-שם-טוב היה מפרש: הקב"ה אומר, קשה עליי כשאתם מפורדים ומחולקים איש עם אחיו.
* * *
פרשת מטות
נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים (במדבר ל"א, ב'). – והנה למואבים לא נצטוו לעשות מאומה, והלא תחילת החטא היה במואביות והכתוב העיד: "ותקראנה לעם לזבחי אלוהיהן וגו' " (שם כ"ה, ב'). והטעם מתבאר בכתובים: "וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב ותקראנה לעם וגו' ויצמד ישראל לבעל פעור". מה טעם במלת ויחל יאמר בקיצור ויזן העם אל בנות מואב, וגם מה הכונה בלשון ויצמד ולא אמר ויעבוד או וישתחו וכיוצא מלשונו העבודה בעכו"ם.
אלא שהכוונה כי אמת הדבר שבשתי האומות, במואב ובמדין חטאו ישראל, אבל לא היה אופן חטאם וסיבתו שווה בשתיהן. כי המואביות לא היו המעוררות מעצמן תחילת ההסתה לישראל, אלא אדרבה בני ישראל התחילו לדבר על לב בנות מואב לישמע להן, וכיון שבאה ההתחלה מצד העם, עשו גם בנות מואב את שלהן ומצאו מקום להביא בני העם לידי עבודת אלילים וקראו אותם לזבחי אלוהיהם. אך בבעל פעור לא היה הענין כן, לפי שלא התחילו בני ישראל, אלא ויצמד ישראל לבעל פעור, היינו שבעל פעור, הם המדינים, הם היו הראשונים להסית את ישראל ואז נצמדו ונטפלו ישראל להם כפל הנמשך ונגרר אחר העיקר – לפיכך רק על המדינים שהם היו המסבבים ומעוררים הרעה נצטוו ישראל לצרור אותם ("בינה לעתים" לר' עזריה פיגו, דרוש ט').
* * *
פרשת מסעי
ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם (שם ל"ג, ב'). – זכרון המסעות… ידמה לבני אדם שאין בו תועלת – ומפני זאת השגיה אשר תעבור את הלב אמר "ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי' ה' ". ומקום הצורך אליו גדול מאוד מפני שכל המופתים אינם אמיתיים רק למי שיראם, אך לעתיד ישוב זכרם ספור, ואפשר שיכזיבם השומע.
וידוע שאי-אפשר להיות וגם לא יצוייר שיהיה מופת עומד קיים לדורות לבני אדם כולם. וממופתי התורה, ומן הגדולים שבהם – עמוד ישראל במדבר ארבעים שנה והמצא בו המן בכל יום, והמדבר ההוא כמו שזכר הכתוב "נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים" (דברים ח', ט"ו), והם מקומות רחוקים מאוד מן היישוב, בלתי טבעיים לאדם, "לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות" (במדבר כ', ה'), ואמר בהם גם כן: "ארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם" (ירמיה ב', ו'), וכתוב בתורה: "לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם" (דברים כ"ט, ה') – ואלו כולם מופתים גדולים גלויים-נראים.
וכאשר ידע השם יתברך שאפשר לפקפק באלו המופתים בעתיד, כמו שמפקפקים בשאר הסיפורים, ויחשב שעמידתם היתה במדבר קרוב מן היישוב שאפשר לאדם לעמוד בו, כאלו המדברות ששוכנים בהם הערביים היום, או שהם מקומות שאפשר לחרוש בהם ולזרוע ולקצור, או להזון באחד הצמחים אשר היו שם, או שמטבע המן לרדת בקמומות ההם תמיד, או שיש במקומות ההם בארות מים.
מפני זה הסיר המחשבות ההם כולם וחיזק עניני אלו המופתים כולם בבאור המסעות ההם שיראו אותם הבאים וידעו גודל המופת בעמוד מין האדם במקומות ההם ארבעים שנה ("מורה נבוכים", חלק ג', פרק נ').
*
והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה (שם שם, נ"ג). – על דעתי זו מצוות עשה היא, וצווה אותם שישבו בארץ וירשו אותה כי הוא נתנה להם ולא ימאסו בנחלת ה', ואלו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש את ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן להתיישב שם יעברו על מצות ה'… הכתוב הזה היא מצות עשה ויחזיר המצוה הזו במקומות רבים (הרמב"ן).
* * *
פרשת דברים
ואצוה את שופטיכם בעת ההוא לאמור שמוע בין אחיכך ושפטתם צדק (דברים א', ט"ז). – "לפי שהדיין המדבר עם הבעלי-דינים בפנים של זעם יסבב שלא יאמרו האמת מפני היראה, אבל כאשר הוא מעורב בין האנשים, ופנים אל פנים ידבר אליהם בפנים צהובים, יתן להם פתחון פה שיבטחו בו ויודו לו האמת… לכן אמר שמוע בין אחיכם, כאח כריע באחוה וריעות אז ושפטתם צדק, כי יגלו לכם מה בלבם" ("מלאכת מחשבת" לר' משה חפץ).
*
לא תכירו פנים במשפט (שם שם, י"ז). – חז"ל דרשו בסנהדרין ז', ע"ב: לא תכירו פנים במשפט, רבי יהודה אומר: לא תכירהו (אם הוא אוהבך), אבי אלעזר אומר: לא תנכרהו (אם הוא שונאך, לא תיעשה לו כנכרי לחייבו – רש"י).
רבי יעקב צבי מקלנברג ב"הכתב והקבלה" מפרש מחלוקתם: השורש נכר כולל ב' מושגים. דבר והפוכו. האחד ידיעה והכרה, כמו ויכר יוסף את אחיו (בראשית מ"ב, ח'), ומזה פירש רבי יהודה כאן. והב' זרות וריחוק, פן ינכרו צרימו (דברים ל"ב, כ"ז) ייחסו הפעולה לזר לא עשהו; ואותותם לא תנכרו (איוב כ"א, כ"ט) – שלא יהו זרים בעיניכם, ומזה המין פירש רבי אלעזר כאן.
*
פנו לכם צפונה (שם ב', ג'). – מהו "פנו לכם צפונה"? א"ר חייא אמר להם אם ראיתם אותו (את עשיו) שמבקש להתגרות בכם אל תעמדו כנגדו, אלא הצפינו עצמיכם ממנו. עד שיעבור עולמו… (דברים רבה פ"א, י"ז). ועניין הצפנה זו נראה לי שאם ימצא האיש הישראל בגלות החל הזה איזו הצלחה זעיר שם אזי יטמינו ויצפינו הכל מפני עשו כי אין לך אומה שמתקנאת בישראל כמו עשו כי לדעתם הכל גזול מידם מהם מן ברכת יעקב אבינו שלקח ברכותיו של עשו במרמה…
וזה הפך ממה שישראל עושים בדורות הללו בארצות אויביהם, כי מי שיש לו מנה הוא מראה את עצמו במלבושי כבוד ובתים ספונים וחשובים כאילו היו לו כמה עלפים, ומגרים האומות בעצמם ועוברים על מה שנאמר "פנו לכם צפונה", ומנהג זה הוא ברבת בני עמנו והוא המסבב את כל התלאה אשר מצאתנו והמשכילים יבינו ליקח מוסר ("כלי יקר" לר' שלמה אפרים איש לונטשיץ).
* * *
לשבת חזון
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין (שבת קי"ח, ע"ב). הכוונה לשבת "חזון" ולשבת "נחמו" וליום הצום שביניהם. אלמלי היו ישראל משמרים בלבם את הצער והאבות שבפורענות הגלות ומאמינים באמונה שלימה בחזון הנחמה, כפי שמתבטאים במשמעות הימים האלה, כלומר, אם היו מואסים בתכלית המיאוס בגלות ודבקים כל-כולם בצפייה לגאולה – מיד היו נגאלים (רבי מנחם מנדל מוויטבסק; "חגים ומועדים" לרב י. ל. פישמן).
* * *
פרשת ואתחנן
ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום (דברים ד', ד'). והזכיר משה נס גדול שלא מתו מכל הדור ההוא זולתי אשר מתו על דבר פעור, להיות כי הבטיחם ה' יתברך שהם ירשו את הארץ, כי לפי המנהג הטבעי היה ראוי לעם גדול כזה להיות מתים בכל יום מספר מה, וכבר חקרתי בוויניציה באחד ממשפטיהם אשר שמה יינתנו בכתובים המתים יום יום, והוגד לי מפי הסופר כי כאשר העיר סובבת על קוטב הבריאות (כלומר כשאין דבר או מגיפות בעיר) ימותו בכל יום שבעה עשר או שמונה עשר ("מנחה בלולה", לר' אברהם מנחם רפ"א מפורט, העירני על כך ידידי מ. ויינריב).
*
ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת וגו' (שם שם, ח'). – אתם קוראים כל הפסוק בנשימה אחת. אני זקנתי, נשימתי קצרה, הנני קורא את הכתוב כך: ומי גדול גדול? אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת (מפי הגר"י אברמסקי).
*
ונס אל אחת מן הערים האל וחי (שם שם, מ"ב). – את המלה "וחי" דורשים חז"ל: עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא. תנא: תלמיד שגלה מגלין רבו עמו, שנאמר "וחי", עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא (מכות י', ע"א). והרמב"ם קובע דין זה בלשונו הזהב: תלמיד שגלה לעיר מקלט מגלין רבו עמו שנאמר וחי, עשה לו כדי שיחיה, וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה כמיתה חשובין (הלכות רוצח ושמירת נפש, פ"ז, ה"א).
אמר הרבי ר' שמחה בונם מפשיסחא לתלמידו ר' מנחם מנדל מקוצק: אם ירצו בעולם העליון להטילני אל הגיהנום מה אעשה? אדרוש שיביאו אלי את רבותי, החוזה מלובלין ו"היהודי" הקדוש. כדין הגמרא: "תלמיד שגלה מגלין רבו אמו". אמר לו ר' מנחם מנדל: לרבי אין צורך בכך, אולם אני אפיק תועלת מעצה זו ("אמת מקוצק תצמח").
*
אנכי עומד בין ה' וביניכם (שם ה', ה'). – רבי מנחם מנדל מקוצק היה דורש פסוק זה: "אנוכי", אנוכיותו של האדם היא העומדת, החוצצת, בינו לבין קונו.
*
שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד (שם ו', ד'). – התורה הגיעה לסוף הצרות והגזרות שעתידין לגזור על ישראל, להעבירם על דתם ושלא יעסקו בתורה, כמו שקרה בגירוש פורטוגאל, שגזרו שלא ידרשו ברבים ושלא ילמדו לתינוקות. והחרימו כל הספרים ובתי-הכנסיות, שלא יתפללו ולא יעסקו בתורה, עד שכמעט נשתכחה תורה מישראל. וכי איך ילמדו לבניהם בלי ספר ובלי מלמד. ואל נשאר להם אלא שילמדום שמע ישראל וידעו כי ה' אחד, ושראוי לאהבו ולמסור נפשו על קדושתו. ולכן נתן השם לישראל לאותם זמנים פרשה קצרה של שמע ישראל, שהיא כוללת כל התורה ואם לא יוכלו לידע כל הפרשה, שידעו לכל הפחות את הפסוק שמע ישראל, שהוא עיקר הייחוד, וילמדו אותו פסוק לבניהם, שידעו שהוא השם אחד ולו היכולת, ואם יבואו בני בליעל להדיחו מעל השם, שילמד לו שימסור נפשו למות על קדושת השם, שנאמר בכל נפשך, כל שכן בכל ממונהך וזהו בכל מאודך ("צרור המור" לר' אברהם סבע. ר' אברהם סבע היה מגולי ספרד ופורטוגל וחזה מבשרו הרדיפות והגזירות.
* * *
שבת נחמו
נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם (ישעיה מ', א'). – ר' ברוך ממזיבוז היה מפרש: מתי תהיה הנחמה, "עמי יאמר אלוקיכם", כשאלוקיכם יקרא לכם שוב עמי.
* * *
פרשת עקב
ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת (שם ח', ט'). הרב משה ימיני מאנשי המוסר של נובהרדוק בירושלים, כשהגיע לפסוק זה הרהר בלבו: התורה מעידה כי ברזל ונחושת מצויים בארצנו, ודאי שכך הדבר. נזכר בדברי הברכה לשבט אשר: "ברזל ונחושת מנעלך" (שם ל"ג, כ"ה). בפירוש אחד ברש"י וכן באבן עזרא מבואר, שבחלקו של אשר מצויים ברזל ונחושת. בדק ר' משה מפני גיאולוגית של הארץ ומצא שטרם נערך סקר גיאולוגי בגליל המערבי שהיה בימי קדם חלקו של אשר.
ירד מירושלים לבני-ברק לספר לבעל "חזון איש" על גילויו. הלה הסכים עמו, פיזם "החזון איש, את הכתוב בנגינה המסורתית, ואמר: בתורה הלא אין נקודות, ולכן אפשר לקרות ארץ-אשר (אל"ף קמוצה, שי"ן צרויה) – אבני ברזל וגו'. ועוד אמר לו "החזון איש": במטותא מינך, אל תגלה את הדבר לאיש. הננו מקווים שעוד מעט ותשוב הארץ לרשותנו, ואז ננצל את האוצרות למעננו.
הדבר היה לפני מלחמת העולם השנייה. עם פרוץ המלחמה לא יכול עוד ר' משה לשלוט ברוחו: אוצרות המתכות – אפשר שדרושים הם לבריטים במלחמתם נגד הגרמנים! הוא גילה סודו להרב הרצוג. הלה עודד אותו, הוסיף לו ראיות מן המקרא על מציאותן של מכרות בארץ, והפנה אותו למר קלרק, מי שהיה מנהלו של בנק ברקליס בירושלים. אוהב ישראל וחובב התנ"ך. מר קלרק אמנם נתלהב מדיני ימיני, אבל קצרה ידו מלעזור לו והוא יעץ לו שיפנה לגיאולוג של הממשלה. כאמור זמן קצר קיבל מכתב, בו הדיעו לו, שבחפירות שנערכו עד אז בארץ לא נתגלו מירבתי מתכות, כך נשאר העניין עד תקומת מדינת ישראל.
אז פנה ימיני לשלטונות בבקשה שיחפשו ברזל ונחושת בגליל המערבי. נאמר לו, שהממשלה מתעתדת לערוך סקר גיאולוגי שיטתי של כל הארץ. ימיני חיכה, זמן רב חיכה, והנה לפני כמה שנים בא יומו הגדול, נתגלה ברזל במנרה אשר בגליל העליו המערבי זמן קצר לאחר-מכן גילו גם נחושת. מאז מפיקים משם כמויות ניכרות של המתכות הללו.
כאשר סיפר לנו ימיני את סיפורו, פרש לפנינו מכתב שקיבל מאת יצחק בן-צבי ז"ל. הרי זו מדרכי ההשגחה, כותב לול הנשיא המנוח, שאוצרות המתכות לא נתגלו לאומות הרבות שישבו על אדמתנו ונשתמרו לעמנו השב לגבולו.
*
ויתן ה' אלי את שני לוחות האבנים וגו', ככל הדברים אשר דבר ה' עמכם בהר מתוך האש ביום הקהל (שם ט', י'). – בשלושה מקומות קראה התורה את יום מתן תורה בשם יום הקהל – כאן, ולקמן י', ד': י"ח, ט"ז – ונקרא יום זה בשם יום הקהל לפי שבו נקהלה כל עדת בני ישראל בפעם הראשונה, אשר מזה אמר (שם ד', י') "אשר עמדת לפני ה' אלוקיך בחורב באמור ה' אלי הקהל לי את העם".
והנה רבותינו חכמי המשנה והתלמוד קראו בכל המקומות את חג השבועות בשם עצרת… והוא תמוה, לפי שהתורה לא קראה בשם עצרת רק את יום השביעי של פסח ויום השמיני של סוכות, אבל את חג השבועות לא קראה בשום מקום בשם עצרת.
והיה נראה לומר שסמכו רז"ל בקריאת שם עצרת על מה שמצאנו בתורה שנקרא יום מתן תורתנו בשלושה מקומות בשם יום הקהל, ומזה הרשו להם רז"ל לקרוא את יום זה בשם עצרת, שהוא גם לשון קהלה ואסיפה, כמו "ביום השמיני עצרת" (במדבר כ"ט, ל"ה) תרגום עצרת כנישין, ועוד ("הכתב והקבלה" לר' יעקב צבי מקלנבורג).
* * *
פרשת ראה
הכה תכה את יושבי העיר ההיא וגו', ונתן לך רחמים (דברים י"ג, ט"ז-י"ח). ידוע, כי ההרגל נעשה טבע, ואם האדם מתרגל לעשות טוב וחסד, הוא נוטע בלבו מידת החסד, והוא הדין בכל המידות הטובות והרעות. כאן ירדה התורה לסוף העניין, שאם האדם יתרגל במצוה הזו, להרוג ולהכות בחרב את אנשי עיר הנדחת, אפילו הוא מקיים בזה מצוות ה', גדולה הסכנה שייהפך טבעו להיות שואף לדם, לאחר שהורגל בזה. ולכן אמר הכתוב, שלאחר שתקיים את המצוה הזאת של "הכה תכה את יושבי העיר ההיא", בכל זאת לא יהפך טבעך להיות אכזרי, אלא "ונתן לך רחמים", השי"ת ישלים לך את חסרון הרחמים שחסרת במצוות ההכאה של העיר הנדחת, עד שתשוב למצבך הראשון, כמו שהיית קודם קיום המצווה הזו, ושומר מצוה לא ידע דבר רע ("חפץ חיים" על התורה, ועיין "כלי יקר", שם י"ב, כ"ה).
*
בנים אתם לד' אלוקיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת כי עם קדוש אתה וגו' (שם י"ד, א'-ב'). לפי דעתי כי טעם עם קדוש, הבטחה בקיום הנפשות לפניו יתברך, יאמר אחרי שאתה עם קדוש וסגולת ה' ולא ישא אלוקים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, אין ראוי לכם להתגודד ולהקרח על נפש ואפילו ימות בנוער. ולא יאסור הכתוב הבכי כי הטבע יתעורר לבכות בפרוד האוהבים ונדודם אף בחיים, ומכאן סמך לרבותינו באסרם להתאבל יותר מדאי (רמב"ן).
*
עשר תעשר את כל תבואת זרעך (שם שם, כ"ב). – מצינו כל ענייני צדקה כפולים: עשר תעשר, נתן תתן (שם, ט"ו, י'). פתוח תפתח, והעבט תעביטנו (שם שם, ח'), וכן השכר כפול כי ברך יברכך (שם שם, ד'), על כן נראה שכל ענייני הצדקה כפולים, הנתינה ביד והפיוס בפה על ידי שלא ירע לבבו ויתן לו בסבר פנים יפות ובלב שלם… ועל כל אחד מאלה הקב"ה קובע לו שכר בפני עצמו, לכך נאמר כי ברך יברכך… ("כלי יקר" לר' שלמה אפרים איש לונטשיץ).
*
כי פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו (שם שם, ח'). – יש דרך אנשים עשירים שאם יבוא הדל לחלותפניו שילווה לו כסף, יענה ויאמר: חדל לך מהלוואת מנה, טוב לך עשרה דינרים מתנת חינם. אולי יכבד עליך להשיב לי המנה כי רב היא, נמצא נותן לו מעט במתנה בדרך שיבוש העני, כדי למנוע ממנו הרבה בהלוואה, שהיא דרך כבוד. על כן מוסיף הכתוב אחרי שאמר "כי פתוח תפתח את ידך לו", לא תהיה פתיחת ידך כדי למנוע הלוואה ממנו, כי אם גם "והעבט תעביטנו", פעם ופעמיים, עד "די מחסורו" ("תורת משה" לר"מ אלשיך).
*
די מחסורו אשר יחסר לו (שם, שם). – "אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו" (כתובות ס"ז, ע"ב). אמר ר' מנחם מנדל מקוצק: ניחא, סוס לרכוב עליו חייבים לספק לעני, שמא חולה או חלש הוא. אולם עבד לרוץ לפניו, הרי אין זה אלא מעה שטות, ולמה לנו למלא את חפצו בזה? אלא מכאן, שלספק לשוטה את מעשה שטותו, אף זה גמילות חסד ייחשב ("אמת מקאצק תצמח").
* * *
פרשת שופטים
שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלוקיך נותן לך לשבטיך (שם ט"ז, י"ח). – מלת לשבטיך מוסב על שופטים ושוטרים, ולהורות על איכות התמנותם. כי בשם שופט מובן האיש המיוחד להורות ולדון על הדברים הבאים לפניו, אם בענייני האיסורים שבין אדם למקום, או בענייני ממון שבין אדם לחבירו, כל שיש לו לשאול, באחד מן הדברים הללו, יבוא לפניו, והוא ישיב לשואלו כפי משפט התורה, והשוטר הוא העומד לשרת את השופט כשיצווה עליו לכוף את הנתבע לעמוד לדין עם התובע אותו לדין, ולכוף את המחוייב לעשות כדבר המשפט אשר יצא עליו מן השופט, כל זה הוא מובן הפשוט במלת שופטים ושוטרים.
אבל לא יובן בו גם הממשלה על בני עירו במה שלא יבוא לפניו, להיות לשופט כח הממשלה לשלוח שוטרים לסבב בשווקים וברחובות להשגיח על החנויות לתקן המידות והשערים, ולתקן כל המעוות, וכל שיראו השוטרים עיוות בדבר מן הדברים יביאו אותו לפני השופט לדון אותו כפי רשעו, ולפי שאין זה במשמעות שופטים, לכן הוסיף "לשבטיך", להורות שהשוטרים והשופטים האלה יהיו לשרים ולמושלים עליך. שבט הוא מעניין שבט מושלים (ישעיה י"ד, ה'), לא יסור שבט מיהודה (בראשית מ"ט, א'), שהוא כינוי לשררה ולממשלה… ("הכתב והקבלה" לר' יעקב צבי מקלנברג).
*
ואתה לא כן נתן לך ה' אלוקיך (שם י"ח, י"ד). – היה מי שדרש: ה' נתן לך לא כן, היכולת לומר לא כן לדרכי העמים ולאופנותיהם.
*
כי ימצא חלל באדמה וגו' (שם כ"א, א'). – עגלה ערופה תועלתה מבוארת. כי כאשר יביאוה אשר העיר הקרובה אל החלל, וברוב הפעמים יהיה הרוצח מן העיר ההיא, וזקני העיר ההיא יעידו לפני הבורא שהם לא התרשלו בתיקון הדרכים ושמירתם, ולשמור על עוברי דרך, כמו שבא בפירוש חז"ל, ואף-על-פי שזה נהרג, לא היה מפני התרשלותנו בתיקונים הכוללים, אבל אנחנו לא נדע מי הרגוהו, ועל כן פנים, ברוב הפעמים, כשיחקרו ויזהירו הזקנים ויביאו העגלה ירבו בני אדם לדבר בזה העניין ויגלה זה הדבר. ואוללי יוודע הרוצח, ויאמר מי שיכיר ההורג… והתחזק זה העניין בהיות המקום אשר תערף בו העגלה לא יעבד ולא יזרע לעולם, ובעל הארץ ההיא יסבב תחבולות עד שיגלה הרוצח – לבל יערפו שם העגלה פן תהיה ארצו אסורה לעולם ("מורה נבוכים", חלק ג', פרק מ').
* * *
פרשת כי תצא
כי יקרא קן צפור לפניך וגו' (דברים כב, ו). – כשאדם קרב אל הקן, אלמלא רחמיה על בניה היתה האם נמלטת לנפשה ועוזבת אפרוחיה, אבל היא, מאהבתה את בניה תשליך את נפשה מנגד ותעמוד שם להצילם, ולא תברח למטל את נפשה, על כן אין ראוי לקחתה, שאם יהיה אדם לוקחה, יהיה מעשה הצדקה והאהבה שאהבה את בניה גורם לה רעה.
והנה המכוון במצוה הזאת היא, לכבד את המידות הטובות ולקבוע בלבותינו כי לא יצא מצדקה הפסד, שאם היה מותר לקחת האם תחת אהבתה את בניה, היה מתרשם בלב האדם, שהחמלה ענין גרוע ומדת שטות, הגורם רעה לבעליו ועכשיו שלקיחתה אסור להו, יקר תפארת מדת החמלה יוחק בלבנו חקוי עמוק. (שד"ל).
*
לא תחרוש בשור ובחמור יחדו (שם שם, י). – השם חמל על כל מעשיו, כי אין כוח החמור ככוח השור (ר' אברהם אבן עזרא).
לפי שהשור מעלה גרה, ומצטער החמור כשישמע השור אוכל ("דעת זקנים מבעלי התוספות").
*
לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך למען יברכך ה' אלוקיך וגו' (שם שם, כ"א). – ביאר בכאן שיהיה ריבית הנכרי מותר ולא הזכיר כן בגזל ובגנבה, כמו שאמרו גזל גוי אסור (בבא קמא דף ק"ג, ע"א). אבל הריבית שהיא נעשה לדעת שניהם וברצונם, לא נאסר אלא מצד האחוה והחסד כמו שצוה "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, י"ח) וכמו שאמר "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו' (דברים ט"ו, ט') ועל כן אמר "למען יברכך ה' אלוקיך", כי חסד ורחמים יעשה עם אחיו כאשר ילווהו בלא ריבית ותחשב לו לצדקה.
וכן השמירה [שמטת כספים] חסד באחים לכך אמר [בשמיטה] "את הנכרי תגוש" (שם ט"ו, ג'), וקבע לו ברכה (שם שם, ד') כי הכתוב לא יזכיר הברכה רק בצדקה ובחסדים ולא בגזל ובגנבה ובאונאה (הרמב"ן).
*
ארבעים יכנו (שם כ"ה, ג'). – שאלו את רבי יחזקאל משינובה: למה מלקים את החייב מלקות רק ל"ט מלקות, הלא התורה אמרה: "ארבעים יכנו". השיב: למען לא יחשוב הלוקה כי כבר נפטר במלקות שקיבל. ידע: עוד מגיע לו.
* * *
פרשת כי תבוא
והיה כי תבוא אל הארץ וגו' (דברים כ"ו, א'). – אמר "והיה" לשון שמחה [הכוונה למאמר חז"ל: כל מקום שנאמר והיה שמחה, בראשית רבה פרשה מ"ב, ד', ועוד]. להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ ע"ד שאמרו "אז ימלא שחוק פינו וגו'" ("אור החיים" לר' חיים אבן עטר).
*
יצו ה' אתך את הברכה (שם כ"ח, ח'). – פירשו בו שהוא דרך צחות כאילו הברכה עצם קיום וה' ציווה עליו שיהיה אתך, ולדעתי אין זה לשון צווי ופקידה, שאם כן היה ראוי לומר יצו עליך, ומדכתיב יצו אתך יתכן לומר שהוא מלשון צוותא בסימא [חברותא נעימה, עיין סוכה נ"ב, ע"א], הרגיל בלשון החכמים… ומזה אמר כאן יצו ה' את הברכה, רצה לומר ידבק ויחבר אתך את הברכה ("הכתב והקבלה" לר' יעקב צבי מקלנברג).
*
בבוקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בוקר מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה (שם כ"ח, ס"ז).
ר' עזריה פיגו היה דורש פסוק זה שבתוכחה על פחדי האנוסים: "… שתים רעות, צרות צרורות ילחמו בנו תמיד במקומות האונס וההכרח הידוע אצל בני ישמעאל [ישמעאל וכן לקמן, וכן היא בכל הדפוסים, והכוונה לבני אדום, הנוצרים, אך שינה מפני הפחד]. האחד התעוררות הלב אשר יפחד מפני פחד ה' ומהדר גאונו, מאשר הם חוטאים בפרסום ובגלוי להראות העמים והשרים כי הם משתחוים לעבודתם ואת אליליהם הם עובדים שהם שמש וירח כאשר הם מכריחים אותם, ואת ה' אלוקי אבותם עזבו מקור מים חיים, ולכן יתאוו ויאמרו בבוקר מי יתן ויבא הערב, כי באישון לילה ואפילה אוכל לעשות איזה מעשה יהודי לעבודת קוני בהחבא שלא יראוני שום אדם מחוץ.
ואולם בהפך מזה מאשר יראה בעיניו כמה וכמה אסורין קשין מרים כגידין עושים למתייהדים שאינם עושים כמעשיהם וכמה מיני מיתות משונות הרוגים ושרופים על ככה, אז יתאוו מי יתרן בוקר, למען עשות בפרסום לעיניהם כמעשיהם ולא יחזיקוהו לאיש עברי.
והפסוק עצמו מראה הענין: בבוקר תאמר מי יתן ערב, לעשות מעשה יהודי בסתר, וזה מפחד לבבך אשר פחדת מבוראך יתב'. ובערב תאמר מי יתן בוקר, לעשות בגלוי כמעשה ישמעאל. וזה ממראה עיניך אשר תראה, מה שעושים לאחיך המוחזקים ליהודים ("בינה לעתים", דרוש ח', על מצב אנוסי ספרד ופורטוגל אחרי בואם לאיטליה ועל הדברים הנ"ל של ר' עזריא פיגו, עיין במחברתו של ר' אבא אפפלבוים "רבי עזריה פיגו", תרס"ז, עמ' 23-22).
* * *
פרשת נצבים
הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת (דברים כ"ט, כ"ח). – שמעתי בשם הרמב"ם ז"ל בפירוש פסוק זה: הנסתרות לה' אלוקינו, יאמר, סודות התורה הנסתרים וטעם המצוות לשם יתעלה הם, ואם יזכה אדם שיקח אזנו שמץ מנהם בידיעת שורש המצוה ועיקרה בנסתר שבה, אל ייפטר בכך מן הנגלה, שלא יעשה המצוה בעניין גופני. אין לו להמנע מזה, שהרי הנגלות לנו ולבנינו לעשות. (רבינו בחיי ב"ר אשר בפירושו על התורה. הוא מביא פירוש זה גם בספרו "כד הקמח", ערך סוכה, ושם הוא כותב ששמע כי הרמב"ם כתב כך בפירוש החומר שלו ועיין לעניין זה בספרו של ז. בכר "הרמב"ם פרשן המקרא", תרגום א. ז. רבינוביץ, עמ' 142-141).
*
ושב ה' אלוקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים וגו' (שם ל', ג'). – והשיב לא נאמר אלא ושב, מלמד שהקב"ה שב עמהן מבי הגלויות (מגילה כ"ט, ע"א). בהיגלות ישראל הלכה גם השכינה לגלות, ועמהם היא עתידה לחזור. ר' ישראל מרוז'ין היה מפרש את הכתוב (תהלים כ"ג, ד'): "גם כי אלך בגיא צלמות, לא אירא רע כי אתה עמדי", באופן זה: גם כי אלך בגיט צלמות לא אירא – רע, רע הדבר, כי אתה עמדי, כי גם אתה עמי בגלות.
*
והעידותי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך. לאהבה את ה' אלוקיך לשמוע בקולו ולדבקה בו וגו' (שם שם, י"ט-כ'). – בא להודיע שלא יעשה תכלית שמירת המצוות בעבור החיים הגופיים. אבל בהפך שיכסוף החיים כדי שבהם ישמור ויקיים המצוות, כי יבחר בהם מצד עצמם ולא מצד השכר הנמשך מהם, כמו שאמרו רז"ל בפרק קמא דעבודת אלילים (י"א, ע"א) "במצוותיו חפץ מאד" (תהלים קי"ד, א') – ולא בשכר מצוותיו. ולכן אמר אחרי שהודיע שהחיים והמות הם לפניו ובבחירתו, העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ, שהחיים והמוות שנתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים – שלא תהיה הבחירה ההיא בלבד למען תחיה אתה וזרעך ויהיו התכלית האחרון בזה, אבל תבחר בחיים לאהבה את ה' אלוקיך, לשמוע בקולו ולדבק בו, כי אלה הם החיים האמיתיים ותכלית הנמשך אחריהם, ואין החיים תכלית לעצמם… (דון יצחק אברבנאל).
* * *
פרשת וילך
בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלוקיך במקום אשר יבחר תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם (שם ל"א, י"א). – תקרא. לא נאמר מפורש מי יקרא את התורה. יוסף בן מתתיהו (קדמוניות ד', ח', י"ב) כותב, שהכהן הגדול היה קורא את התורה לפני כל העם מעל גבי בימה גבוהה. אבל דבריו נסתרים מדברי רבותינו במשנה סוטה (פ"ז, מ"ח), שאמרו שהמלך היה קורא את התורה.
עוד סיפרו לנו רבותינו שם: "אגריפס המלך עמד וקיבל (התורה מיד הכהן הגדול) וקרא עומד ושיבחוהו חכמים, וכשהגיע ל"לא תוכל לתת עליך איש נכרי" (דברים י"ז, ט"ו), זלגו עיניו דמעות (באשר היה מזרע הורדוס כידוע), אמרו לו: אל תתירא אגריפס, אחינו אתה, אחינו אתה". אין כמובן מי שיכול להכחיש אמיתותו של סיפור מפורט זה שבמשנה. אם כן יש לנו ליישב דברי יוסף בן מתתיהו האומר שהכהן הגדול היה קורא את התורה.
מתוך שינויי התקופה, ברור מכמה טעמים, שהמשנה ההיא מדברת על אגריפס הראשון, שהיה ירא אלוקים, מה שאין כן אגריפס השני, שהיה בזמנו של יוסף בן מתתיהו, וייתכן שמסר את מצוות הקריאה לכהן הגדול.
ייתכן שמעיקר דין תורה מצות הקריאה מוטלת על מנהיג העם, יהא מלך או כהן גדול (וכן כתב ב"מנחת חנוך" מצוה תרי"ב). לפי זה תיבת תקרא מופנית אל כל ישראל והם מקיימים את המצוה על ידי הגדול שבהם, וכן אומר ר' שמשון ב"ר רפאל הירש (ר' דוד צבי הופמן).
*
וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם וגו' (שם שם, י"ז). – והסתרתי פני מהם זהו דרך חיבה, כאדם שחטא לו בנו ואומר לרבו להלקותו והוא אינו יכול לראות בצרת בנו שרחמיו עליו ומסתיר פניו שלא יראה בהכאת בנו ("דעת זקנים מבעלי התוספות").
* * *
לראש השנה
משורשי מצוות המועד הזה, שהיה מחסדי האל על ברואיו לפקוד אותם ולראות מעשיהם יום אחד בכל שנה ושנה, כדי שלא יתרבו העוונות ויהיה מקום לכפרה, והוא רב חסד, מטה כלפי חסד, מכיון שהם מועטים מעביר עליהם, ואם אולי יש בהן עוונות שצריכין מירוק, נפרע מהם מעט מעט, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (עבודה זרה ד', ע"א) – אוהבו נפרע ממנו מעט מעט, – ואם לא יפקדם עד זמן רב יתרבו כל כך עד שיתחייב העולם כמעט כליה חלילה, נמצא שהיום הנכבד הזה הוא קיומו של עולם.
ולכן ראוי לעשות אותו יום טוב ולהיותו במנין מועדי השנה היקרים. ואולם שהיותו יום מועד לדו כל חי, ראוי לעמוד בו ביראה ופחד יותר מכל שאר מועדי השנה. וזהו עניין זכרון תרועה הנזכרים בו, כי התרועה קול שבור, לרמוז שישבור כל אחד תוקף יצרו ויתנחם על מעשיו הרעים… (ספר החינוך).
* * *
ליום הכיפורים
ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת (ויקרא ט"ז, ה'). – שני השעירים היו רמז לעדת בני ישראל בכללותם אבל בבחינות מתחלפות: שבהיותם טובים וישרים, אחרי ה' אלוהיהם ילכו ובו ידבקון, יהיו לד', ואימוריהם וקרביהם, שהם רמז למחשבות הפנימיות שבהם, יהיו נקרבים על מזבח השם ודמם יהיה נכנס לפני ולפנים ויזו ממנו על הכפורת ולפני הכפורת, שהוא כולו רמז לדבקות באלוהים, והם יזכו לחיי העולם הבא ויהיו תחת כנפי השכינה. ועל זה נאמר "גורל אחד לד' ", כי שם גורל נאמר על השכר הניתן לאדם, אם כפי צדקתו, אם כפי רשעתו…
ואולם אם היו בני ישראל רעים וחטאים לד' ובלתי שומרים משמרתו וכבוד בית מקדשו, היה גורלם וחלקם להיות לעזאזל, רוצה לומר להתרחק מהשי"ת וקדושיו, ויהיו עם עז-פנים וילכו בגלות לפני צר, כי עזאזל הוא שם מורכב משתי מלות: עז ואזל, רצה לומר, ילך העם הזה וישולח מעל אדמתו על שום היותו עם עז-פנים, ויהיה ענשו בעולם הזה שייסח מן הארץ ויתרחק מעונג הצדיקים ומזיו השכינה (דון יצחק אברבנאל, בקצת שינויי לשון).
*
והיתה לכם לחוקת עולם בחדש השביעי בעשור לחודש תענו את נפשותיכם (שם, שם, כ"ט). – תענו את נפשותיכם, רבי מנחם מנדל מקוצק היה אומר: דומה עלי כי הצוויים לצום בתשעה באב וביום-הכיפורים מיותרים לגמרי. בתשעה באב – למי יש חשק לאכול ביום שנחרב בית אלוהינו? וביום הכיפורים, מי אפשר לו בכלל לטעום ביום שנגזר דינו מלפני שופט כל הארץ.
*
כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו (שם, שם, ל'). – לפני ה' תטהרו, כי אין יום-כיפורים מכפר כי אם לשבים, וקודם שיכפר עליהם ה', חייב כל אדם לטהר עצמו מכף רגל ועד ראש מכל טומאת העון, לכך נאמר לפני ה' תטהרו, ולפני משמש לשון קודם… והיינו לפני בוא היום הגדול והנורא תטהרו על-ידי התשובה, ואחר כך יטהר ה' אתכם על ידי הכפרה ("כלי יקר", לר' שלמה אפרים איש לונטשיץ).
*
שאלו לרבי יצחק מווארקי: לשם מי תיקנו וידוי בעל פה לפי האלפבית?
השיב: אלמלא כן לא היה קץ לאמירת הווידוי ("חסידים מספרים" לי. ל. לוין).
* * *
לחג הסוכות
ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלוהיכם שבעת ימים (ויקרא כ"ג, מ'). – האדם נפעל כפי פעולותיו שיעשה תמיד, ורעיונותיו וכל עשתונותיו נתפסות אחרי פועל ידיו, אם טוב ואם רע, ועל כן, כיון שרצה המקום לזכות את עמו ישראל אשר בחר, הירבה להם מצות להיות נפשם מתפעלת בהן לטובה תמיד כל היום…
וכמו כן מצות הלולב עם שלושת מיניו מזה השורש הוא, לפי שימי החג הם ימי שמחה גדולה לישראל, כי הוא עת אסיפת התבואות ופירות האילן בבית, ואז ישמחו בני-אדם שמחה רבה, ומפני כן נקרא חג האסיף, וציווה הא-ל לעמו לעשות לפניו חג באותו העת לזכותם להיות עיקר השמחה לשמו, ובהיות השמחה מושכת את החומר הרבה ומשכחת ממנו יראת אלוהים בעת ההיא, ציוונו השם לקחת בין ידינו דברים המזכירים אותנו כל כל שמחת לבנו לשמו ולכבודו. והיה מרצונו להיות המזכיר מין המשמח כמו שהעת עת שמחה, כי צדק על אמרי פיו, ידוע מצד הטבע כי ארבעת המינים כולם משמחי לב רואיהם.
ועוד יש בארבעה מינים אלו עניין אחר, שהם דומים לאיברים שבאדם היקרים, שהאתרוג דומה ללב, שהוא משכן השכל – לרמז שיעבוד את בוראו בשכלול, והלולב דומה לשדרה, שהוא העיקר שבאדם – לרמז שישייר כל גופו לעבודתו ברוך הוא, וההדס דומה לעינים – לרמז שלא יתור אחר עיניו ביום שמחת לבו, והערבה דומה לשפתיים, שבהן יגמור האדם כל מעשהו בדיבור – לרמז שישים רסן בפיו ויכוון דבריו ויירא מהשם אף בעת השמחה (ספר "החינוך", ועיין ויקרא רבה פרשה ל', י"ג).
*
בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות (שם, שם, מ"ב). – ציווה אותנו שנצא מבית-קבע, אשר אנחנו יושבים בו כל השנה, לשבת בסוכה, שהיא דירת-עראי ותחת אוויר השמים, הפך מה שעושים אז כל העולם כי הם נאספים מהשדות או מהחצרות אל בתים ספונים בארז.
כלומר: צאו מאיצטגנינות שלכם אשר אתם חושבים להסתופף בבתים טובים אשר בניתם ובואו וחסו בצלי… יעזבו האנשים כל ענייני הכסף, אשר לכסף לכסף ואשר לזהב לזהב, סחורות ורוב תבואות וכל מידי דאיקרי נכסים, ויצאו על סוכה קטנה זו אשר אין בה רק ארוחת יום ביומו, ועל הרוב מיטה ושולחן וכיסא ומנורה.
והיא התעוררות נפלאה שלא יתעסק האדם להרבות מאלו הקנינים כי דיי בהכרחי לבד, כל ימי היותו בפרוזדור הזה כמו שאומר התנא (אבות פ"ד, מכ"א) העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא… (עקידת יצחק לר' יצחק עראמה, שער ס"ז).
*
פעם בהושענא רבה לאחר חיבוט הערבה אמר רבי מרדכי מליאחוביץ: נקטינן: מנהג מבטל דין. אם כן יבוא מנהג חיבוט הערבה ויבטל כל הדינין (גזירות רעות) מישראל.
* * *
פרשת וזאת הברכה
מימינו אש דת למו (דברים ל"ג, ב'). – התורה נמשלה כאש, מה האש כשהאדם מתקרב אליה ביותר הוא נכווה – – – אף דברי תורה כן [עיין בספרי כאן]. רצוני שלא יעמיק אדם בסודות התורה כמו שאמרו חכמים זכרונם לברכה: במופלא ממך על תדרוש (חגיגה י"ג, ע"א). וחכמים זכרונם לברכה, שאמרו אש שחורה על גבי אש לבנה (רש"י כאן, מדרש תנחומא בראשית א'), רמזו לתורה שבעל פה, וכן אותיות דת למו [הכוונה דת למו אותיות תלמוד].
ורמזו גם כן על החורבן הגדול אשר ראו עינינו בעו"ה בכל גלילות איטליה – שריפת תורה שבעל פה, אשר בשנת שי"ד לפ"ק יד ה' היתה בנו ויצאה הגזירה מעיר רומי להינתן [התלמוד] למאכולת אש, ובעיר ויניציה, או לעינים שכך ראו, ביום י"ג וי"ד מרחשון שי"ד אש תמיד לא כב[ת]ה. וקבעתי הימים האלו אלי בכל שנה ושנה לצום בכי ומספד כי קשה היום ההוא כשריפת בית אלוהינו ("מנחה בלולה" לר' אברהם מנחם רפ"א מפורט. על שריפת הש"ס בשנת "כי המר שד"ילי", עיין מחברתו של א. יערי "שריפת התלמוד באיטליה", תשי"ד).
*
האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו (שם, שם, ט'). – זו רעה חולה תחת השמש בכל החי בכל בשר, לא ישימו על לב כי יאכלו זרים חילם אשר לא עמלו בו ויאכלו וישתו, וברוב עושרם יתחללו ויקללום אחרי מותם, ואבד העושה ההוא בענין רע. הלא טוב לאדם שלא יעמוד לרוח ויאכל הוא בעצמו את יגיע כפיו, ואז יסתפק במועד די מחסורו אשר יכשר לו ועבוד בוראו בעמלו לעצמו לבד ולא לאחרים.
לפיכך הי"ת לא נתן ללוי חלק ונחלה בתוך ישראל, כדי שיאכלו משולחן גבוה די סיפוקם, ולא יבטחו בריע ובאלוף, ולא יצטרכו אל מתנת בשר ודם ולא לירושת נחלת אבות, אחים וקרובים, ובזה כל מחשבותיהם לשמים ויוכלו לשרת לפני ה' בלב שלם כמאמר מזה: האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וגו'. פירוש שיאמר מול אביו לא ראיתיו, ואינני זוכר לא אב ולא אם ולא אחים ולא בנים, שהלוי אינו מצפה לנחלת אב ואם ולא לירושת אחים ולא שבניו יירשוהו (ועליו) להניח להם ברכה עושר ונכסים. על כן ישמור ברית ה' ותורתו ינצור בשלמות ואל יבהלוהו הרהורים רעים להביא שבר רעבון ביתו כנגעי בני אדם ("מלאכת מחשבת" לר' משה חפץ).
*
רבי יוסף דב (יוסי בּר) מבריסק היה אומר: שמחת תורה, פירושה שמחתה של התורה, כלומר שהתורה תשמח בנו, ולא רק שאנו נשמח בה.
[א] בשבוע לאחר מכן פרשת שלח כתב תיקון טעות וז"ל:
תיקון טעות: ב"ליקוטים" לפרשת בהעלותך, גליון כ"ז, עמ' 452 טור ג', שורה 7 מלמטה למעלה נפלה פליטת-קולמוס ונאמר בטעות "רבינו בחיי אבן פקודה", וצ"ל רבינו בחיי בן אשר, והוא הפרשן הידוע על התורה, תלמידו של הרשב"א.
בהזדמנות זו ראוי לציין, שיש מפקפקים אם אביו של רבי בחיי, בעל הפירוש על התורה, היה אמנם שמו אשר. הביבליוגראף ר' יהודה רובינשטיין העיר ("היכל התורה", שנה א', חוברות א'-ג', תשרי-כסלו תרצ"ג) כי בפרשת בהעלותך (במדבר י"ב, ד') מביא ר' בחיי מה ששמע "מפי א"א רבי נתן ז"ל". ראשי התיבות א"א מתפרשים כרגיל – אדוני אבי, היינו ששם אביו של ר' חייב היה ר' נתן ולא ר' אשר. דעתו של רובינשיין היא, שאולי היה בן-אשר כינוי למשפחה.
בשנת תרצ"ו פירסם הרב י. ל. פישמן מכ"י את תולדות רבינו בחיי לר' יעקב רייפמן (אלומה, מאסף ראשון, ירושלים, עמ' 100-60) רייפמן כבר עמד על הקושי בקביעת יחוסו של ר' בחיי והוא מציע לפרש כאן את ראשי התיבות א"א אבי אבי או אבי אמי, או אולי צ"ל אא"ז – אדוני אבי זקני. הרב פישמן מוסר בהערותיו שם, ששמע בשם רב גדול, חוקר ומבקר, כי שם אביו של רבינו בחיי היה אמנם רבי נתן, והטעות ששמו היה אשר יצאה מן הדברים שנאמרו בהקדמה לפירוש: "על כן זחלתי ואירא לנפשי, אני בחי"י ב"ן אש"ר בחנתי כי הכל הבל…". בכל הדפוסים נרשמו קווים על שלוש המילים ומזה יצאה הטעות, ובאמת הקווים צריכים להיות רק על מלת ב"ן והוא ראשיפ התיבות בן נתן. ומלת אשר צריכה להיות מנוקדת באל"ף פתוחה, שי"ן סגולה, ויש לקרוא המלים כך: אני בחיי ב"ן (בן נתן), אשר בחנתי כי הכל הבל…
[ב] בגליון שלאחר מכן כתב המחבר ז"ל וז"ל: "בליקוטים לפרשת חוקת ("הדואר", גליון ל'), צויין פירושו של ר' דן אשכנזי למלה "ודברתם" (במדבר כ', ח') המובא בפירוש המיוחד לרא"ש (שם שם, י'). הובאה גם הערת הרא"ש לפירוש זה.
סוף הדברים שם: "וזהו לשון הרב ז"ל", הובנו כדברי התלמיד מסדר הפירוש, ובהתאם לכך הוצגו ופורשו הדברים שלאחר-מכן כדעת הרא"ש עצמו.
בקשר לדברים האחרונים מעיר לנכון מר נ. וייסברג. ברונכס, נ. י.: "וזהו לשון הרב ז"ל", הם דברי הרא"ש המוסר דברי ר' דן אשכנזי בלשונו ממש מלה במלה כפי ששמעם מפיו. בתחילה מסר רק צוכן דבריו ששמע שאין "ודברתם" כאן דיבור אלא הכאה. לאחר מכן מעיר הרא"ש כי לפי פירוש זה היה חטא משה ואהרן שאמרו נוציא ולא יוציא, שתלו הכבוד בעצמם לאחר מכן מצדד הרא"ש דברי ר' דן אשכנזי כפי ששמעם מפיוכי "ודברתם" כאן הכוונה הכאה ולא דיבור בפה, כי "איש כמוהו כמשה רבינו ע"ה שהיה רגיל תדיר אצל הבורא תברך והיה זריז ונשכר (כלומר למלא את דבריו במילואם) איך היה טועה בלשון למודים אשר היתה שגורה בפיו (והיכה את הסלע וה' אמר "ודברתם" בפה) אלא ודאי כדפי(רשתי)" – כי "ודברתם" כאן באורו והכיתם. ע"כ הערת מר נ. וייסברג, ותודתנו נתונה לו.
ועיין א. אפטוביצר (השקפה צרפתית, כרך נ"א, 1906, עמ' 61) המציין ל"וזהו לשון…", אשר בפירוש כאן לראיה לשימוש ביטוי זה גם למסירת דברים שנאמרו בעל פה, ולעניין הפירוש ודברתם – והכיתם, ראה גם באבן עזרא כאן.
מאת ט. בן-משה