ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמישים ומאתים נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם (במדבר ט"ז, ב'). – לפי המדרש היו בכלל חמישים ומאתים אלו, שנים-עשר הנשיאים שהקריבו בחנוכת המזבח. "ואנשים מבני ישראל חמישים ומאתים. מי הם: אליצור בן שדיאור וחביריו האנשים אשר ניקבו בשמות. אף-על-פי שלא פירסמן הכתוב, נתן סימניהם, ומתוך המקראות אתה מבין אותם. משל למה הדבר דומה, לבן טובים שנמצא גונב כלים מבית המרחץ ולא היה רוצה בעל הגניבה לפרסמו, התחיל נותן סימניו. אמרו לו: מי גנב כליך? אמר להם: אותו בן-טובים בעל קומה ושיניו נאות ושערו שחור וחוטמו נאה. משנתן סימנין ידעו מי הוא. אף כאן אף-על-פי שסתמם הכתוב, בא ונתן סימניהם ואתה יודע מי הם. נאמר להלן (במדבר א', ט"ז-י"ז) "אלה קריאי העדה נשיאי מטות אבותם ראשי אלפי ישראל, ויקח משה ואהרן את האנשים האלה אשר ניקבו בשמות", ונאמר כאן "נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם, ויקהלו על משה ועל אהרן" (במדבר רבה, פרשה י"ח).
ורבינו בחיי ב"ר אשר מוסיף על דברי המדרש: והנה זה מדרכי התורה שכל דרכיה דרכי נועם, שפירסמם (את הנשיאים) אצל המצוה והזכות בחנוכת המזבח, וכאן אצל הפורענות הסתירם.
*
ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אליהם רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה' (שם שם, ג'). – משה רבינו, שהתורה מעידה עליו "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" – כלום אפשר היה לטעון כנגדו שהוא מתנשא על העם? "אלא מכאן אתה למד", היה אומר הרבי ר' שמחה בונם מפשיסחא, "עד כמה הגאוה מסנוורת עיניהם של הבריות שאי-אפשר להם לראות הדברים כהווייתם".
ר' אברהם שמואל בנימין סופר, בעל "כתב סופר", היה דורש פסוק זה בדרך צחות על מחרחרי ריב ואנשי מצה בקהילה, האומרים על הרב, שאילו היה משמש בעדה אחרת, היו מסלקים אותו זה כבר. "רב לכם, מה שהגדולה, הרבנות, עדיין בידכם, הם אומרים לרב, אין זה אלא מפני שכל העדה כלם קדושים, יראי ושלמים הם, וסובלים חסרונותיכם ואינם רוצים להוריד אתכם מגדולתכם, ואם כן "למה תתנשאו", אל לכם להתגאות וללכת בגדולות, פן יבעטו בכם וידיחו אתכם מגדולתכם".
*
ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אליהם רב לכם (במדבר ט"ז, ג'). – רב לכם הוא מלשון מריבה, כמו "הוי רב את יוצרו" (ישעיה מ"ה, ט'), כלומר, משה ואהרן, אל תחשבו כי כל היום תעשו מה שתרצו ולא יהיה פוצה פה ומצפצף נגדכם. לא יהיה כך מכאן והלאה, כי רב ומריב וחולק יש לכם, שלא נשתוק תמיד כאשר עשינו עד עתה (דון יצחק אברבנאל).
*
וישמע משה ויפול על פניו (שם שם, ד') – ויפול, ולא ונפלו, כי אהרן במוסרו ובקדושתו לא ענה דבר בכל המחלוקת הזו, ויהי כמחריש וכמודה שמעלת קרח גדולה ממעלתו, אבל הוא עושה כדבר משה ומקיים גזירת המלך (רמב"ן).
*
לכן אתה וכל עדתך הנועדים על ה' (שם שם, י"א). – חסר כאן נשוא המאמר. ולי נראה, כי מלת לכן מורכבת משתי מלים: לא – כן, כי בלשון ארמי הלמ"ד [של תיבת השלילה "לא"] קמוצה. ואחרי שהציע משה לפניהם דברי התוכחה, חתם דבריו בקריאה אליהם: אתה וכל עדתך הנועדים על ה'. אתם אשר עשיתם ועד ואסיפה לריב עם ה'! תדעו: לכן! לא כן יהיה, עצתכם תופר ולא תהיה ("הכתב והקבלה" לר' יעקב צבי מקלנבורג).
*
ואהרן מה הוא כי תלינו עליו (שם שם). – רבי מנחם מנדל מקוצק היה מפרש: "ואהרן מה הוא", האם יודעים אתם אהרן מהו, כי אתם מלינים ובאים לחלוק עליו ("אמת מקאצק תצמח").
*
וישלח משה לקרוא לדתן ולאבירם בני אליאב ויאמרו לא נעלה (שם שם, י"ב). – רש"י מביא מחז"ל (סנהדרין ק"י, ע"א): מכאן שאין מחזיקין במחלוקת, שהיה משה מחזר אחיהם להשלימם בדברי שלום. ר' משה סופר, בעל "חתם סופר", היה מפרש "אין מחזיקין במחלוקת", מלשון "חזקה". אף-על-פי שדתן ואבירם כבר שנו ושילשו במחלוקת", לא היה משה אומר – כבר מוחזקים הם כאנשי מחלוקת ואין טעם ואין צורך לחזר אחריהם בדברי שלום.
*
המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש (שם שם, י"ג). – על שנתעשרו דתן ואבירם במצרים, היו קוראים אותה זבח חלב ודבש (פסיקתא זוטרתא).
*
אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו ותתן לנו נחלת שדה וכרם, העיני האנשים ההם תנקר (שם שם, י"ד) – ותתן לנו נחלת שדה וכרם. היה לו לומר: ולא נתת לנו נחלת שדה וכרם. שמעתי שאמרו לו כמתלוצצים על דבריו. אמרו לו: לא הביאותנו לארץ ונתת לנו דיני השדה, "שדך לא תזרע כלאים", "לא תחרוש וגו' ", "כרמך לא תזרע כלאים", ובשמיטה "וכרמך לא תזמור" ועוד ועוד – תן לנו קודם השדה והכרם ואחר כך תאמר דיניהם. אין זה אלא לסמא עינינו – "העיני אנשים ההם תנקר"… ("שפתי כהן" לר' מרדכי הכהן תלמיד ר' ישראל די קוריאל. מעין הפירוש שנמסר כאן מפני השמועה נמצא כבר ב"ספורנו".
*
אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו ותתן לנו נחלת שדה וכרם… (שם שם). – לא די שהריעות לנו להוציאנו מארץ זבת חלב ודבש אל המדבר, כי אם אתה מצחק בנו, שלא הביאתנו אל הארץ שאמרת כלל, ודבריך הם כאילו נתת לנו בה נחלת שדה וכרם, בצוותך מצוות התלויות בארץ ואמרת לא תכלה פאת שדך ופרט כרמך, כאילו כבר היתה שלנו, והיה לנו בה שדה וכרם (ר' עובדיה ספורנו).
*
לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם (שם שם, ט"ו). ר' שלמה ן' מלך בעל "מכלל יופי" מפרש "נשאתי" כפועל יוצא לשלישי, כלומר, לא נתתי משא על חמור אחד מהם. וכפועל יוצא לשלישי מפרש ר' יוסף שאול נתנזון ב"דברי שאול" את סוף הפסוק "ולא הרעותי את אחד מהם". לא ביקש משה לומר, שלא עשה רעה לאחד מהם, שבוודאי היה עושה דין בעושי עוולה ומשבר זרועות רשע, אלא נתכוון לומר, שלא עשה את שהוא טוב לרע, כלומר לא חשב על אדם טוב שהוא רע.
*
ויאמר ה' אל משה השב את מטה אהרן לפני העדות למשמרת לאות לבני מרי וגו', ויעש משה כאשר צוה ה' אותו כן עשה (שם, י"ז, כ"ה-כ"ו). בהנחת צנצנת המן למשמרת לפני הארון נאמר: "ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן והנח אותו לפני ה' למשמרת לדורותיכם, כאשר צוה ה' אל משה ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת" (שמות ט"ז, ל"ג-ל"ד). לא מפורש, מי יניח את הצנצנת, משה או אהרן, כי רק שניהם לבדם רשאים היו לגשת אל הארון, אך הואיל והמן ניתן לישראל בזכותו של משה, היה משה נראה כמתפאר, אילו היה הוא מניחו למשמרת, על כן ציווה לאהרן לעשות את הדבר. וכאן ניתן הצוו למשה, לפי שהמטה היה לתפארת אהרן, ושמו היה כתוב עליו, ולא הגון הדבר, שאהרן יעשה את הדבר שהוא לכבודו (ר' אריה ליב צונץ ב"מלוא העומר").
*
כל תרומות הקדשים אשר ירימו בני ישראל לה', נתתי לך ולבניך ולבנותיך אתך לחק עולם, ברית מלח עולם היא לפני ה', לך ולזרעך אתך (שם, י"ח, י"א). "ברית מלח עולם היא. כמו מלח שהוא בא להמתיק המאכל, אם נשמרים בו שלא יהא יותר מן הצורך, אבל אם משתמשים בו שלא במידה הדרושה, הרי זה מקלקל המאכל, כך ברית כהונה אם משתמשים בקדושה כראוי הרי זו זכות גדולה, ואם משתמשים שלא כראוי הרי זה משחית את הנפש (הנצי"ב בפירושו "העמק דבר").
