סטינו במקצת מנושא מאמרנו, הערכה על הקובץ "לכבוד יום טוב", באשר היה ברצוננו להאיר את מחשב ודוחק הקץ שבאישיותו הנפלאה של רבי יום טוב ליפמן הליר.
עשינו זאת, הואיל ודעתנו, כי טרם נחקר כראוי צד זה של גדולי ישראל. נתן להניח שרובם של גדולי העם בדורות הקודמים, כוונתנו לאלה שהשפיעו בהרבה על בני דורם, היו באכסטזה מתמדת של צפיה משיחית. היו מהם מחשבים ודוחקים את הקץ, והיו שראו את עצמם כמבשרי ומכשירי הגאולה. היו שדברו על כך בגלוי, והיו שהסתפקו ברמזים. ויש מהם שטרם גלינו מעמקי נשמותיהם, ועדיין אנו זקוקים למשמש בין שורות חבוריהם.
ד"ר יהודה אבן שמואל* שער כי רבים מן התנאים היו מחשבי קצים אלא אחרי שחשוביהם לא נתאמתו, הושכחו ונגנזו מימרותיהם. סדנא של נשמות גדולי ישראל בכל הדורות חד הוא. חכמי ישראל בכל הזמנים היו מחשבים את הקץ וראו בעיני רוחם את הגואל עומד מאחורי כותליהם, מוכן להופיע בכל רגע.
עד דורות האמנסיפציה לא העלו גדולי ישראל על דעתם שיש דרך אמצעית בין גלות וגאולה: תנאים נוחים בגולה, מתן שוויון זכויות. הם ידעו כי כל זמן שהעם בגולה, יסורים וצער הם מנת חלקו, ועל כן בקשו את הגאולה בכל נימי נפשם ודחקו לקרב אותה בכל האמצעים שעמדו לרשותם ולהם היו רגילים.
מתן שוויון זכויות לעם בגולה היתה מהלומה לצפיה משיחית זו. הוא בא כהפתעה לגדולי התורה והוא ערער ביודעים ובלא יודעים את האמונה בגאולה הקרובה. אם אין גלות – גאולה מנין? הרגשת גדולי ישראל נוכח האמנסיפציה מצאה בטוי מובהק במשלו הנודע של רבי משה סופר, בעל ה"חתם וספר": משול ישראל בגולה לבן מלך שסרח על אביו והלה גרשו מעל שולחנו. כל זמן שהבן מתיסר ומצטער בגולה, יש תקוה שהאב ירחם עליו וישיבהו לארמונו. ברם את המלך מתחיל לדאוג לשפור מצב בנו בנכר – סימן שברצונו להשאירו שם לאורך ימים.
על אף השנאה שלא שככה, על אף הפרעות והשמצות שלא פסקו, נשללה מן העם במשך דורות האמניספציה ההכרה, שהיתה נחלתו מאות בשנים, כי אין ברירה שלשית בין גלות וגאולה. העדר הכרה זו מונעת ממנו לרדת לעומק רגשות הדורות שהיו לפני תקופת האמניספציה, נבצר מאתנו לעמוד על סוד נשמותיהם של גדולי ישראל בימים ההם.
הצפיה המשיחית מלאה אז את כל הויתם. היא נתנה את אותותיה באלף ואחת דרכים בחיי העם. היא שמשה רקע לתופעות רבות, שטרם עמדו עליהן, שלהן קשר אליה.
בעל "תוספות יום טוב" הלך בעקבות רבו המהר"ל שהתקין לימוד המשניות בחבורות, ועשה גם כן רבות למען הפצת לימוד המשנה.
לימוד המשנה היה אז גם נפוץ בארץ ישראל. משה ב"ר אהרן מארפטשיק מעיר בספרו "כיצד סדר משנה" (לובלין שצ"ה): "בארץ הקדושה מצוי ומורגל ושכיחי רבים וכן שלמים הבקיאים בסדרי משנה בעל פה".
באותו זמן שרבי יום טוב ליפמן הליר חבר פרושו למשנה נתחבר פרוש אחר בארץ ישראל. מחבר הפרוש השני, רבי שלמה העדני, תמה על חזיון זה בהקדמתו לחבורו "מלאכת שלמה": "וישתומם שלמה על המראה ויחד לבבו לאמר, איך בדור אחד אתרמי מלתא, שאחד יושב יחידי מוקרן בקרן זוית בעיר חברון תוב"ב, ואחד עם חבירים בארץ מרחקים בערי אשכנז, הסכימו יחד לעסוק ולעמול בעמלה של תורה ולהגיה המשנה ולבארה כמעט בסגנון אחד"**.
ההתעוררות ללמוד המשנה בתקופה זו בכל קצות הגולה היא תופעה האומרת דרשני. אלה שעסקו בסוגיה זו רואים בתופעה זו נסיון להחדיר את לימוד התורה בכל שכבות העם, לנו נדמה שלחזיון זה שרשים עמוקים יותר.
יודעים אנחנו שמקובלי צפת הנהיגו לימוד המשנה, ובמיוחד לימודה בעל פה.
קוראים אנו בתקנותיו של רבי משה קורדבירו: "לחזור בכל שבוע כל המשנות שיודע. לידע בכל שבוע שני פרקים משניות על פה לפחות".
על מנהג צפת בימי חוג המקובלים של האר"י נמסר: "רוב בעלי תורה לומדים משנה בעל פה, ויש מהם שני סדרים, שלושה…"***.
דומה שאי אפשר להפריד תופעה זו של הרבצת המשנה בעם מהצפיה המשיחית שאותה תקופה היתה מלאה ממנה. דומה לנו כי הרבצת המשנה בעם הונהגה על ידי מקובלי צפת באשר הם ראו בה מעשה מקרב את הקץ.
רמזים על תפקידו הגואל של לימוד המשנה נמצאים בדברי "המגיד" של רבי יוסף קארו, הן בספרו "מגיד מישרים" והן בדברים שנמסרים משמו של רבי שלמה אלקבץ בספר "שני לוחות הברית".
אולם מפורשים באים הדברים בדברי השל"ה עצמו. בדברו על ערך לימוד המשנה כותב רבי ישעיהו הורביץ, בן אותה תקופה תוססת:
"ומצאתי כתוב: המשנה הוא כתר תורה שבעל פה ועל ידה נמצא תיקון גדול לארבעה דברים נעלמים מעין כל חי, שכל הגאולות לישראל מתעוררין מלמעלה להאיר ולהוריד כוחם למטה… המ' של משנה מתקנת… והשין של משנה מתקנת… והנו"ן מקרבת הגאולה וממתקת שער החירות שהוא שער הגאולה, והה' מרמזת על השכינה שהיא בגלות ועם הלימוד מוציא אותה מהגלות המר והנמהר" (של"ה, מסכת שובועת).
הפצת לימוד המשנה שמשה אפוא שתי מטרות הרבצת תורה בעם – מחד. ומאידך – דחיקת הקץ. יש להניח ששני המניעים האלה יחד הם גם שהשפיעו על המהר"ל מפראג להנהיג את לימוד המשנה בצוותא.
המניע הראשון היה גלוי – השני כמוס עם גדולי ישראל, ועליו לא הרבו לדבר.
וכעת אחרי שהערנו על הסבה האפשרית של ההתעוררות ללימוד המשנה באות התקופה רוויה צפיה משיחית, ביכלתנו לראות באור חדש את פרושו של ר' יום טוב ליפמן הליר למשנה.
הארכנו במאמרנו הקודם את הדבור על בעל ה"תוספות יום טוב" כמחשב ודוחק הקץ. האם רחוקה הסברה שלאיש שחבר את הספר "צורת בית המקדש" שהוא תאור בנין הבית השלישי היה מלבד הטעמים הידועים, לבאר ולפרש את המשנה, עוד טעם כמוס עמו בבואו לבאר את המשנה: להפיץ לימודה ועל ידי כך לקרב את הקץ?
ב"מגילת האיבה" כותב רבי יום טוב ליפמן הליר על הפצת חבורו: "חברתי תוספת יום טוב על כל סדרי משנה, המפורסמים ומפוזרים, נתונים, נתונים המה בכל תפוצות ישראל מקצה ועד קצה במזרח ובמערב…"****.
האם יש בדברים אלה יותר מספוק על שפרושו נתקבל בכל קצות הגולה – שמחה על שמקדם את לימוד המשנה ועל ידי כך מקרב את הקץ?
ואם יש עדיין ספק בדבר המטרה המשיחית הרצופה גם לחבורו למשנה, בוא וקרא את דבריו דל בעל תוספות יום טוב בסוף הקדמתו לחבורו:
"והוא אשר מדד מים בשעל, ידריכי בנתיב האמת בלי מעל, ונפוצות יהודה קבץ ולארצנו יעל, כמאמרם במד"ר פ' צו. רב הונא אמר אין הגלויות מתכנסות אלא בזכות המשניות, שנאמר כי גם יתנו בגויים עתה אקבצם, אמן כן יהי רצון".
עד כאן מה שעלה לנו על רבי יום טוב ליפמן הליר מחשב ודוחק הקץ.
במאמר הבא נמשיך בהערכתנו על הקבוץ "לכבוד יום טוב" שלפנינו.
טוביה פרשל, מתוך "חירות" 13 יולי 1956
* "מדרשי גאולה" ע' 147-144.
** עיין מאמרו היפה של ש. ק. מירסקי "הרבצת תורה בעם" (הדואר כ"ד כסלו תשט"ז) משם גם לקוחים הציטטות של "כיצד סדר משנה" ו"מלאכת שלמה".
*** ראה מקורות לתולדות החנוך לש. אסף. פרק שלישי ע' כ"ו. ובע' ט"ו שם דברי שמואל אוזידא על למוד המשנה בעל פה על ידי התלמידים.
**** דברים דומים כותב ר' ליפמן הליר באגרת שנתפרסמה ברביו הצרפתי (כרך 21) נתפשטו בכל העולם הסוף בקצוי ארץ תוגרמי' ובארץ הקדושה תוספות, על משניות… עיין שם.