(שיחה עם אביה פרופסר אלכסנדר טימקין)
1.
בשעה ששורות אלה נכתבות עומדות להתקבל במועצה של העיר ניו יורק ובמועצת המדינה באלבני החלטות הקוראות לשלטונות ברית המועצות להרשות לנערה מרינה טיומקין לעלות לישראל.
הנערה שהיא היום בת שבע עשרה, תובעת וחוזרת ותובעץ זה ארבע שנים לתת לה לעלוץ לישראל. מאבקה העקשני סמל הוא לעוז רוחו של הנוער היהודי הלאומי בברית המועצות.באביב 1972 התגרש אביה, אלכסנדר טיומקין, מרעייתו– יהודיה, פסיכיאטרית לילדים — שהתנגדה לעליית המשפחה לישראל.
האב והבת הגישו אז בקשות להיתרי יציאה. מרינה הצהירה: אני יהודיה. אני רוצה לדבר עברית, לגור בארץ אבותינו, ללמוד תולדות היהודים ותרבות עמינו. אני רוצה לעלות לישראל ביחד עם אבי".
הואיל ובמשפט הגירושין קבבע השופט, כי על הבת להישאר בחסות האם, כדי להרחיקה מן "ההשפעה החינוכית המזיקה" של האב. הוסיפה מרינה בהצהרתה: אני בת שלש עשרה, ולפי חוק עמינו אני מבוגרת ואוכל להחליט בעצמי על גורלי".
הצהרה זו היתה התחלת מאבקה הנואש של מרינה למען זכותה לעלות לישראל. המאבק נמשך עדין.
שמעתי על פרשת מלחמתה של מרינה מפי אביה, פרופסר אלכסנדר טיומקין, אשר הגיע בימים אלה לביקור קצר בארצות הברית. טיומקים הוא פיסיקאי. עד פיטורו במאי 1972 עבד במכון מדעי במוסקבה. היום הוא פרפיסור באוניברסיטה של תל אביב. נפגשתי עמו במשרדה של"הוועידה למען יהודי ברקת המועצות" במנהטן.
הוא החזיק בידיו צלום של מרינה, צמות ארוכות לה, פניה רציניות. היא עונדת מגן דוד.
מגן דוד זה קבלה מידי, והיא נשאת אותו ברבים" אמר פרופסר טיומקין. "לשאת מגן דוד ברמב במוסקבה, אינו דבר קל. בדומה לכל תלמידי בתי הספר בברית המועצות היתה גם מרינה חבירה בברית הנוער הקומוניסטי, והיא הצהירה על יציאתה מארגון זה. גם לכך דרוש אומץ לב רב. והיא היתה אז רק בת שלש עשרה!"
היא אספה בולים מישראל, אספה גלויות מן האר," המשיך פרופסר טיוקין. "היה לה אלבום בו היו מסודרות הגלויות לפי אזורי הארץ. על האלבום היה כתוב 'ארצינו'".
"אני למדתי עברית באחד האולפנים המחתרתיים הרבים שקמו במוסקבה לאחר מלחמת ששת הימים, ואני למדתי את מרינה עברית בבית. מקווה אני שבשלש השנים מאז לוקחה בתי ממנה בזרוע, לא שמחה הרבה.
2.
באבגוסט 1972 הודיע משרד "אוביר" לטיומקין כי בקשתו להיתר יציאתה נדחתה. הוא פנה מיד, דרך הטלפון, לישראל וביקש שיעניקו לו ולבתו אזרחות ישראלית. הוא קבל את תעודת האזרחות המבוקשת ב26 לספטמבר.
"ראשית הסתיו של אותה שנה מדר הנשיא ניקסון לגרומיקו רשימה של 120 משפחות יהודיות בברית המועצות בבקשה להתיר את יציאתן. נראה שגם אנחנו היינו ברשימה," מספר פרופסר טיומקין, "כי 19 לאוקטובר הודיעו לנו השלטונות כי נורשה לעזוב את ברית המועצות".
טיוקין ניגש לסדר התשלומים המוטלים על כל אלה היוצאים מן המדינה. אך בעבור יומיים קיבל הודעה חדשה: עליו לצאת מיד מברית-המועצות, ובלי מרינה.
הצהרתי שלא אעזוב בלי מרינה. פניתי למשרד הפנים, אבל הם לא יכלו לעזור לי כי הפקודה על עיכוב יציאתה של מרינה באה מן הק.ג.ב.".
ב25 לאוקטובר פנתה מרינה, בשיחה טלפונית, בקריאת ללתלמידים בישראל: "אינני יכולה לחיות מחוץ לישראל. היום בו קבלתי את היתר היזיאה היה היום הגדול ביותר בחיי. עזרו לי להשיג את היתר היציאה מחדש".
בתחילת נובמבר פנתה הנערה בקריאה לנוער היהודי בארה"ב לבוא לעזרתה.
"ב13 בנובמבר השתמשו השלטונות בפעם הראשונה בכח נגד מרינה", המשיך פרופסר טיומקין. "היינו במשרד 'אוביר'. שוטרי חרש תפסו אותה והשליכו אותה למכונית. הובלנו למשטרה."
"היינו שבע שעות במשטרה. לא ניתן לנו שום אוכל או משקה. חקרו את מרינה על רצונה לעלות לישראל. השתתפו בחקירה המורה הראשית של בית הספר, בו היא למדה, ואשה ממשרד החינוך. הציגו לה שאלות פרובוקוטביות. ציפו לשמוע ממנה דברים בגנות ברית המועצות — כדי שיוכלט להעמיד אותה במשפט, אך היא לא נפלה בפח. היתה זהירה מאד בתשובותיה".
"את רוסית, את גרה ברוסיה," אמרו לה. "מה לך בישראל?"
"אני יהודיה. ישראל היא ארץ מולדתי", השיבה.
"אבל את גדלת ברוסיה", כיצד את יכולה לומר כי ישראל היא מולדתך?" הציקו לה.
"קראתי בעתונים מאמרים על אוקראנים שחיו במשך דורות בתורכיה ושבו בזמן האחרון לאוקראינה, ארץ מולדתם. והנה אוקריאנה מולדתם אף על פי שהם נולדו בתורכיה", אמרה מרינה.
מרינה היתה עיפה, אף איתנה בדעתה.
למרות שבית המשפט פקד על הנערה להישאר אצל אמה דבקה מרינה באב. ב27 לדצמבר גיסו שוטר ושוטרת בלי מדים לחטוף אותה מבית הספר. היא הצליחה מלהמלט מידיהם ולברוח אל ידיד' של אביה.
בינתיים הגישה רעייתו לשעבר של טיומקין בקשה לבית המשפט לשלול מן האב כל הזכויות על הילדה. בית משפט נענה לתביעה זו בינואר 1973.
באותו חודש כינס טיומקין מסיבה של כתבי חוץ. מרינה דיברה אליהם בצרפתיץ: "אינני תלמיסה סובייטית. אני יהודיה. ראו את המגן דוד שאני עונדת. הוא סמלו של עמי".
3.
ב19 פברואר חטפו אנשי ק.ג.ב. את מרינה מידי אביה.
היינו בחדר של אמא שלי" מספר טיומקים. "אמי ידיד יהודי נמצא היום בישראל. מרינה ואני לפתע פתאום פרצו לחדר ארבעה אנשים: קפיטן ליאוניד ויימן — יהודי, מנהל משרד המשטרה מס' 7 במוסקבה– שוטרת בלי מדים, ועוד שני אנשים שהיו או שוטרים בלי מדים או אנשי ק.ג.ב. אדם אחד חיכה בחדר המדרגות. ברחוב חנו שתי מכוניות משטרה. ויימן אחז בידי והחזיקן מאחורי גבי. האחרים תפסו את מרינה, היכו אותה וגרדו אותה למטה. היא התנגדה וצעקה. השתחררתי מידיו של ווימן ורצתי למטה. הגעתי לרחוב ברגע שמבונית המשטרה בה הוכנסה בתי, זז ממקומה. ראיתי את פניה של מרינה בחלון האחורי של מכונית המשטרהץ לעולם לא אשכח את מבטב, עיניה הביעו שנאה עזה לשוביה…."
מרינה נשלחה למחנה נוער, המנוהל על ידי ק.ג.ב. בקראקו. ימים רבים לא ידע האב את מקום הימצאה.
טיומקין ובתו ידעו כי הק.ג.ב. מתכוון לחתוף אותה. ימים אחדים קודם לכן איימת מנהלץ בית הספר על מרינה, כי בשל "התנהגותה הרעה" יצטרכו לשלוח אותה לפנימיה סגורה, ואם היא תמשיך בעקשנותה הציונית, חכניסו אותה לבית משוגעים. מרינה הכינה בעוד מועד מכתב, בו היא הודיעה, כי אם תיחתף תשבות שביתת רעב.
כעבור חודש וחצי שמעו ממנה. מרינה הצליחה להסתיר אצלה פתק, בו היו רשומים מספרי טלפון ש פעילי עליייה במודקבה. יום אחד כאשר בני מחנה הנוער בו נמצאת מרינה, ערכו טיול לעיר באזור, התרחקה לרגעים מספר מקבוצתה, ניגשה לטלפון ציבורי, צילצילה לאחד מפעילי העלייה במוסקבה והודיעה לו את מקום הימצאה.
האב מהר ממרחקים למחנה ועשה שעה עם בתו. היא סיפרה לו כי ארבעה ימים שבתה שביתת רעב. במשך כלהיצים האלה הכריצו אותה להשתתף בכל הפעולות– בני המחנה מקלים חינוך צבאי למחצה– ולא נתנו לה לשכוב או לנוח. עוקבים אחריה כל הזמן ומנסים לשכנע אותה לוותר על דרישתה לעלות לישראל, ולהיות קומוניסטית. מנהלי המחנה הסיתו את הילדים נגדה. כאשר היא סרבה לענוב את המטפחת האדומה של ברית הנוער הקומוניסטי, הלבישוה הילדים האחרים את המטפחת בעל כרחה. "אבא קח אותי מן המקום הנורה הזה", התחננה מרינה.
טיומקין הביא עמו למחנה רשם-קול והוא הקליט שיחה זו עם בתו. הוא הבריח את הסרט לחוץ לארץ, והעתקים ממנו נמצאים היום ברשותתם של אישי ציבור שונים הפעילים למען יהודי ברית המועצות.
האב חזר למוסקבה, בחודשים הבאים הופעל עלין לחץ הולך וגובר והעלילו עליו עלילוצ שונות. באוקטובר 1972 עלה לארץ.
זמן קצר אחרי עליתו, הוחזרה מרינה למוסקבהץ קוקבים אחריה, והיא מבודדת לגמרי מחל קרוביו וידידיו של אביה, אך ידוע כי היא לא השלימה ומוסיפה לתבוע זכותה לעלות לישראל.
מרינה מתגעגעת לציון ואביה מתגעגע אליה. חרד הוא ביחוד לשלומה ובריאותה הנפשית.
"קיבלנו ידועות כי בריאותה הנפשית נתרופפה", הצהיר הפרופסר כשקולו רועד מצער. "חושד אני כי במחנה הנוער הזריקו לה זריקות. נודע לנו כי זמן קצר מסוים הוחזקה במוסד פסיכיאטרי במוסקבה. פנתי לשלטונות ברית המועצות בבקשה להודיע לי על מצב בריאותה- גם שגרירות הולנד במוסקבה פנתה בענין זה למשרד הבריאות הסובייטי– אך קבלנו רק תשובות מתחמקות".
בימי שהותו בארצות הברית– הוא יבקר גם בקנדה ובכמה ארצות במערב אירופה– יגולל פרופסר טימקין פרשת מאבקה של מרינה לפני הצבור הרחב ויקרא לפעולה למען שיחרור בתו משבי הסוביטים.
הדואר כ"א שבט תשל"ו גליון יב