(ליום הולדתו של הרמב"ם)
כאשר הועלה בשנה שעברה זכרו של רבנו משה בן מיימון, לרגל השנה השבע מאות וחמישים למותו, לא הוזכר כמעט כלל אחד מבני דורו שעשה רבות למען הבן על הרמב"ם מפני מתנגדיו ולמען ספריו, היה זה רבי יהונתן הכהן מלוניל. אחד מגדולי חכמי הפרובנס.
עוול זה תוקן כעת על ידי פורפ' ש. ק. מירסקי, שזכה אותנו בביוגרפיה המקיפה הראשונה של האיש הזה. היא נדפסה בכרך האחרון של השנתון "סורא" ותופיע בזמן הקרוב גם בנפרד בתוך מבוא לפרוש רבי יהונתן שמכון "סורא" עומד להוציא.
במשך מאות בשנים שמשו ערי הפרובנס מרכזים לתורה ולמדע. אחד המרכזים האלה היתה לונל ששם חכמיה הלך לפניה למרחקים. בזמן הרמב"ם עמו בראשם רבי יהונתן הכהן. חכמי לונל ורבי יהונתן נזכרים לשבח על ידי רבים מבני דורם המעלים על נס את תשוקתם הגדולה לתורה ומדע. שנים מן המתרגמים הגדולים של אותה תקופה, רבי שמואל אבן תיבון והמשורר יהודה אלחריזי, מעידים על עצמם שנרתמו למלאכת התרגום, ביחוד של כתבי הרמב"ם, על ידי רבי יהונתן וחכמי לונל[1].
ארץ הפרובנס, המקשרת בין צרפת וספרד, שמשה גם גשר הרבותי ליהודי שתי המדינות האלה. בה התאחדו והתמזגו שיטות הלימוד בתלמוד של יהודי צרפת וספרד, פרשנות מעמיקה מחו – ומאידך פסקנות ברורה המצטמצמת רק לאותם החלקים בתלמוד המדברים במצוות הנהוגות גם אחרי חורבן המקדש.
כשהופיע ה"משנה תורה" של הרמב"ם נתקבל בהתלהבות גדולה על ידי חכמי לונל ורוב חכמי הפרובנס כולה. פרופ' ש. ק. מירסקי סבור שסבת התלהבות זו היא העובדה שהספר דן בכל הלכות התלמוד באופן פסקני, דבר שהתאים לשיטת לימודם של חכמי פרובנס הנזכרת למעלה.
חכמי לונל ורבי יונתן הכהן בראשם, הפכו מעריציו הגדולים של הרמב"ם והם הוו החומה בה התנפצה ההתנגדות הגדולה שקמה נגד ספר הרמב"ם, במזרח ובמערב כאחד, תיכף אחרי הופעתו. בהם יש על כן לחלות במדה מרובה את התפשטות והתקבלות הספר בעולם. ההערצה הגדולה של חכמי לונל להרמב"ם באה לבטוי מובהק ביותר באגרת רבי אהרן מלונל לרבי מאיר הלוי אבולפיא מטולידו, שגנה את חכמי לונל על שהם מכניס את ספר "משנה תורה", "אפוד", הואיל ובכל דבר קשה מחפשים בו פתרונו. רבי אהרן מלונל משיב כי לא מדוייקת כל צרכה השמועה ששמע רבי הלוי, "לא הגישה האפוד" אומרים בלונל של ספר הרמב"ם אלא "ארון אלוקים אשר שם לוחות הברית וחשן המשפט, את האורים ואת התומים, שמאירים דבריהם ומשלימים".
באותה התלהבות שנתקבל ה"משנה תורה" נתקבל אחר כן ה"מורה נבוכים" על ידי חכמי לונל שהיו מצויינים בתורה וחכמה כאחד. על פי בקשתם תורגם ספר זה מערבית לעברית.
פרופ' ש. ק. מירסקי מציין לנכון כי בעוד דבר נקשרה נפשו של רבי יהונתן וחכמי לונל בנפש הרמב"ם: הכסופים לגאולה. הם ראו בירידתו למצרים דרך ארץ ישראל ובחבורו "משנה תורה" הכנה לעליה ולהחזרת המלוכה וחוקתה. רבי יהונתן כותב להרמב"ם: הקדים לצאתו שערי חנס ונף, לצאת ולבא שערי שמים. יחיש גאולה אל בימיו, יעלה שיר לאלוקים היתה מחנים.
כמה שנים אחרי מותו של הרמב"ם עלו שלוש מאות רבנים מצרפת ואנגליה לארץ ישראל. רבי יהונתן מלונל היה אחד מראשי העולים. בדבר הנמוקים לעליה זו חלוקות הדעות. פרופ' מירסקי מהסס להציע שאולי היא באה בעקבות קריאת הרמב"ם לגולה לעלות ולהתישב בארץ[2].
רבי יהונתן נפטר בארץ ישראל. בגניזה הקהירות נתגלו ארבע קינות המבכות את מותו ומהן אנו נוכחים לדעת עד כמה היו גדולים כבודו והערצתו של האיש הזה במזרח ובמערב.
רבי יהונתן לא היה רק מגן הרמב"ם וספריי אלא גם מפרש עצמאי. היא חיבר פירושים של המשנה והרי"ף. אחדים מהם נדפסי, אחדים עדיין טמונים בכתבי יד ומחכים לגואלם. מכון "סורא", שפרופ' מירסקי עומד בראשו, יוציא בקרוב אחרים מאלו.
בסיום סקירחנו על מחקרו של פרופ' מירסקי נרשה לנו כמה הערות. חבל שפרופ' מירסקי לא ראה את מאמרו של נפתלי וידד "ספרו הנשרף של יהודה אבן שבתי" (מצודה תש"ך) בו מובאים מכתב יד פרטים מענינים על רבי יהונתן מלונל המוסיפים קוים חשובים לדמותו ובלעדיהם הביוגרפיה כמעט שאיננה שלמה. פרטים קטנים אחרים יש עוד ללקט ממקומות אחרים. מתוך חליפת המכתבים בין הרמב"ם וחכמי דרום צרפת שפרסם מרקס בשנתון ה"יקא" (כרך 3) מתברר שרבי יהונתן גר זמן מה כמונפליה. ב"פחד יצחק" ערך "כהנים, על איזה טומאה מוזהרים" מסופר כי אחד מבניו של רבי יהונתן מת על פניו (הדברים מובאים שם כשם ספר "אורח חיים" – אולי הכוונה ל"אורחות חיים" של רבי אהרן מלונל. אולם שם לא מצאתיו).
[1] על דבריו של פרופ' מירסקי בענין זה יש להוסיף את הקדמתו של יהודה אלחריזי להעתקתו של "מוסרי הפילוסופים" בה הוא אומר כי הוא העתיק את הספר לפי בקשת חכמי לונל ("יקרים ונכבדים, וחבר כהנים אמונים".)
[2] כדבר נמוקי העלה אינו מזכיר מירסקי את דבריו החשובים של א. השל במאמרו "האם האמין הרמב"ם שזכה לנבואה" (ספר היובל לגינזבורג, חלק עברי, ניו-יורק תש"י). סברתו של השל גם חשובה להערכת חלקו של רבי יהונתן בעליה זו.
מתוך חרות
3.26.56