מנוקד, מבואר ומפורש
בפנים מסבירות בדברי נועם ובפה רך חנכה והדריכה האגדה את העם. בשעת צרה ומצוקה עודדה ונחמה אותו, הקלה עליו את עול השעבוד והמתיקה לו צרותיו.
ראשית האגדה בדרשות בקהילות עם, בבתי כנסת ובבתי מדרש של שבי ציון מגולת בבל, ושיא התפתחותה במאות השנים אחרי שנסתם הגולל על המרד הגדול האחרון, אחרי שנגנזה חרב בר כוכבא, בימות השמד של רומא וביזנציון.
"אמר ר' יצחק: לשעבר כשהיתה הפרוטה מצויה, היה אדם מתאוה לשמוע דבר משנה ודבר תלמוד, ועכשיו שאין הפרוטה מצויה, וביותר שאנו חולים מן המלכות, אדם מתאוה לשמוע דבר מקרא ודבר אגדה" (מסכת סופרים, פרק ט"ז). הירונימוס, אחד מאבות הכנסיה, מספר ששמע יהודים בארץ ישראל, אומרים איש לרעהו: "בואו ונלך לשמוע את דרשת הדרשן".
"חולים מן המלכות", נרדפים ונדכאים, עניים ומרודים, צמאי שחרור וגאולה, הצטופפו מסביב לדרשנים לשמוע מדברותיהם. דבריהם רוויים דמעות ותקוות העם, היו צרי מרפא וטל על נשמותיהם העיפות.
בלשון ציורית ומושכת העלו רבנן דאגדתא לפני העם חיי האבות והדורות הראשונים, יחוד העם המתקדש ומטהר בתורתו ומצוותיו, סבלו מאומות העולם, שכרו וגמולו לעתיד ופורענות ועונש מדכאיו ומשעבדיו.
כל פרושי התורה, דרך פשט, רמז, דרש וסוד, כל ספרות המוסר, כל אגרות הנחמה בישראל מאז ועד היום המשך למדרשי האגדה הם. לא רק המשך, אלא ממימיה הם שותים ודבריה מחלחלים בתוכם.
דורות של התבוללות והתכחשות דחו את מדרשי רבה מארון הספרים של המשפחה היהודית ולכן אנו, השבים לעצמנו, הוטל עלינו לבנות. גשר לעולם המחשבה של אבותינו. ח. נ. ביאליק, שהרגיש באחריות לשמירת רכושה של האומה, עמד והתחיל בכינוס נפוצות רוח העם, מחד, ומאידך פינה לדורו, שהתעורר מתרדמת התבוללות וטמיעה את הדרך חזרה לאוצרותיו, נתן לו משנה מנוקדת ומבוארת וספרי האגדה.
ברם, לא הרי העיבוד והלקט מתוך יצירה גדולה כהרי יצירה זו עצמה. האם כבר הגיע הזמן להוביל את העם למקורות האגדה, לספרי מדרשיה? האם ראוי העם, האם כשרה השעה, לכך?
כותב רבי אליהו הכהן מאיזמיר בספרו "שבט מוסר" (פרק כ"ח): "תראה בני אדם שלומדים ענין אחד מדרוש או ממוסר בספר אחד ואין טועמים ממנו, ואינו נרשם הדבר בשכלם. אולם אותו הענין עצמו ואותם דברי המוסר עצמם כשלומדים אותם בספר אחר הבא בשנוי לשון ובמילות שונות, טועמים ממנו ונרשם הענין בדעתם… טעמו של דבר לכל הטועם מענין ספר שלמד יש איזה שורש לנשמתו בנשמת מחבר הספר ומכיון שהם משורש אחד, לכן טועם לשונו ונרשמים הדברים בלבו". דורנו, דור השואה והמרד, שהשתחרר משכלתנות אירופה שהוליכה שולל את הדורות האחרונים, מסוגל לטעום טעמה של האגדה במקורה. שורש נפשו בנשמות סובלי היחוד וצמאי הגאולה של ימי קדם, ועל כן לבו פתוח להגיגי לבם.
דבר גדול יזמו ולקחו על עצמם האחים הרב דב פרלא ומשה פרלא, לתת לעם את "מדרש רבה", בצורה השוה לכל, מנוקד, מבואר ומפורש.
מונח כעת לפנינו הכרך הראשון המכיל מדרשי האגדה לסדרי בראשית, נח, לך לך, וירא. החלקים הארמיים תורגמו ללשון העברית המדרשית. כן נתן ביאור קצר אך ממצה. התרגום והביאור, המבוסס בעיקרו על ביאורם של תיאודור ואלבק למהדורתם של הבראשית רבה הם מעשה ידי הרב שמואל קרויזר והרב אברהם ליס. הניקוד נעשה בידי י. טופורובסקי.
לכרך מבוא יפה, בן שני חלקים, מאת א. א. הלוי. בחלקו הראשון הוא מתאר את מהות האגדה והתפתחותה[1]. החלק השני "כיצד קוראים באגדה" מנתח את האספקטים השונים של האגדה ומפרש את מדרשי האגדה לארבעת הסדרים שבספר על כוונותיהם ורמזיהם.
מהדורה חדשה של ה"מדרש רבה" מפעל גדול הוא. מפעל שלא רק שהשעה כשרה לכך אלא גם צריכה לו.
מתוך "חרות", 02.03.1956 יט אדר תשט"ז
[1] בין היתר הוא עומד על המונח "אגדה". הוא כותב: "לשם הבנת מהותה של האגדה עלינו לראות את האנטיתזה שלה לא בהלכה, אלא במקרא. כי המקרא הוא לאמיתו של דבר היפוכה של האגדה, ולא ההלכה, שאף היא היתה מתחילה בכלל אגדה". חבל שהכותב לא ראה מאמרו של זאב בכר ברבעון באנגלי, סריה ישנה, כרך 4, ע' 406 "מקור המילה הגדה (אגדה)". בכר ואחדים אחריו היו כלולים בתחילה גם מדרשי ההלכה. וראה שם דעתו של בכר על מקור המילה שהוא מליצת "מגיד הכתוב" שהשתמשו בה במדרשי ההלכה והאגדה.