בגליון ערב פסח של שנת תשנ"ה פרסמתי מאמר בשם "מכתב בקשה לה' ", ובו שלושה סיפורי-עם על אנשים אשר עם התקרב הפסח וביתם ריק כתבו מכתב בקשה לה' שירחם עליהם ויספק להם צורכי החג. המכתבים נתגלגלו לידי אנשים נדיבי-לב והם מילאו את בקשות הכותבים.
מאז נתקלתי בנוסח נוסף של סיפור זה. הוא נדפס בעיתון היהודי-הגרמני "דר פרייטאגאבנד", שיצא בפרנקפורט על הנהר מיין, בגליונו מ28 בפבדואר 1859.
הסיפור הנקרא "מכתב אל ה' האהוב", הובא שם על ידי הסופר היהודי-הגרמני אברהם טנדלוי ¹. בשולי הסיפור נרשם כי הוא נמסר על פי מסורת על פה.
***
היה איש ישר וחרוץ, אך ההצלחה לא האירה לו פנים והוא ורעייתו וילדם חיו במצוקה. היה לו אח במרחקים, שאמרו עליו שהוא עשיר. הוא תמך מזמן לזמן באחיו, אבל זה כשנה לא שמעו ממנו. האיש הניח כי אחיו נפטר או שגיסתו, שלא היתה טובת לב, מנעה מאחיו לבוא לעזרתו. הוא שלח לאחיו כמה מכתבים – כולם נשארו ללא תשובה. היו לאיש גם שני ידידי-נעורים שמצבם היה די טוב. הוא כתב גם אליהם, תיאר להם מצוקתו וביקש מהם הלוואה קטנה. אחד השיב, אך דחה בקשתו. השני לא ענה לו כלל.
ערב אחד ישב האיש בביתו והוא מלא דאגות. מה לעשות? היה זה חורף קשה. המצרכים היו ביוקר. הוא לא רצה לחזר על הפתחים. ולא עוד, אנשי המקום הקטן בו היה גר, היו לו לכל אחד בעיות וצרות משלו. מנין לוקחים לחם, עצים להסקה, ובגדים למענו ולמען הרעיה והילד? אמנם היו לאיש בית קטן ושדה. אך חובות גדולים היו רובצים עליהם. את הפרה האחרונה, שנשארה לו ומהחלב שלה היה מתפרנס, היה מוכרח למכור כדי לשלם ריבית וחובות אחרים, ורק מעט מן הכסף שקיבל בעדה נשאר בידו.
הרעיה ישבה מולו, הסתכלה בו ושתקה. לבסוף פתחה פיה ואמרה: "בעלי האהוב, אל תתייאש! אלוקים שעזר לנו עד כה, יוסיף לעזור לנו. ברם סבורה אני שעדיין לא עשינו את הצעד הנכון. כותב אתה מכתבים רבים, אך המכתב הנכון טרם כתבת".
"איזה מכתב עלי לכתוב?", שאל הבעל.
"מכתב אל ה' האהוב", ענתה הרעיה.
"אל ה' האהוב?", תמה הבעל וחיוך קל ריחף על שפתיו.
"כן", השיבה הרעיה. "הרי עד כה כתבת רק לבני-אדם וביקשת מהם עזרה. הרי כתוב 'אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה.' שמע אלי, פנה אל ה'. תן בו אמונך וכתוב אליו".
"ומי יביא לו המכתב", שאל הבעל.
"זה אני לוקחת על עצמי", היתה תשובת הרעיה.
הבעל החל לכתוב את המכתב. הוא עשה זאת כדי להניח את דעתה של רעייתו. גם סקרן היה לראות מה תעשה אשתו במכתב. כן הרגיש צורך להשיח מלבו את הדאגות שהעיקו עליו.
וכח כתב: "ה' האהוב! יודע אתה כיצד היינו חיים, אני ורעייתי, עד עכשיו. לא רק השתדלנו להתפרנס ביושר וכבוד, אלא גם לעזור לאלה שהיו עניים יותר מאתנו. גם יודע אתה שלמרות יגיעתנו ומאמצינו הרבים הלכה וגברה מצוקתנו. ה' האהוב, נא רחם עלינו שלא נהיה לחרפה. הננו אובדי עצות, ברכינו כושלות והננו נוטים ליפול. ואם לא תרחם עלינו הננו אבודים. ה' רחם עלינו ושלח לנו עזרתך. הרי אלוקינו ואבינו אתה".
האיש חזר וקרא את המכתב וחתם עליו, מסר אותו לרעייתו ושאל אותה אם הוא נכתב כראוי.
הרעיה קראה את המכתב בדחילו ורחימו. לבסוף אמרה לבעלה לקפל אותו ולכתוב עליו את הכתובת.
"איזו כתובת עלי לכתוב?", שאל.
"אל ה' האהוב, אדון השמים והארץ", השיבה.
האיש עשה כפי שאמרה לו הרעיה.
למחרת, השכם בבוקר, עשתה הרעיה, למרות מזג האוויר הקשה, את דרכה אל העיר הקרובה, כשהיא נושאת עמה את המכתב. ירד שלג, אך היא המשיכה בדרכה. כשהיתה קרובה לעיר בדקה בתיק שלה אם נמצא בו המכתב. חרדה אחזתה. המכתב אבד! בדרך הוציאה מטפחת מן התיק, ואז, כנראה, נפל מתוכו המכתב. היא חזרה על עקביה כשהיא מחפשת את המכתב לכל אורך הדרך. הכול היה מכוסה בשלג ואי-אפשר היה למצוא דבר. היא חזרה הביתה.
"הנך שבה אחרי זמן קצר. האם מסרת המכתב לתעודתו?", שאל הבעל.
"אבד לי המכתב בדרך", אמרה.
"הנך רואה בעצמך שאין לנו מזל", העיר הבעל.
"אל תדבר כך", ענתה לו הרעיה. "בדעתי היה להביא את המכתב אל בית הכנסת שבעיר ולהניח אותו במקום סתר קרוב לארון הקודש. ה' הוא בכל מקום. בטוחה אני שהמכתב יגיע אליו".
הבעל שתק, אך היה שרוי במצב רוח רע מאוד. החורף עבר והאביב הגיע. לזוג העני לא הביא האביב רווחה. מעט הכסף שנשאר להם ממכירת הפרה אזל. האשה, אם כי עדיין היתה מלאה ביטחון בה', לא העזה להגיד אף מלה של עידוד לבעל.
והנה יום אחד בבוקר, כאשר הבעל הלך לפתוח את דלתות ביתו הקטן, מצא עומדות לפניו פרה נהדרת ועז יפה. ליד שתיהן היו מונחים שקים שהיו, כנראה, מלאים תבואה או קטניות בצווארה של הפרה היה תלוי דבר-מה. כשהתקרב אליה הבחין כי הוא מכתב. מופתע כולו קרא לרעייתו לבוא אליו מהר. "קח את המכתב מצוואר הפרה! ניכנס אל הבית ונקרא אותו", אמרה האשה כאשר הופיעה בפתח הבית, וראתה את שלפניו.
כאשר פתחו את המכתב נפלו מתוכו כמה מטבעות זהב.
במכתב היה כתוב: "ילדי הטובים! ה' שמע תחנוניכם ונותן לכם שכרכם בעד אמונכם בו. הוסיפו להיות נאמנים לו, והוא יהיה נאמן לכם. מאת ה', אדון השמים והארץ".
"נו", אמרה הרעיה לבעלה.
"יהיה שם ה' מבורך, וברוך יהיה גם שמו של זה שהוא בחר בו להיות שלוחו", קרא האיש בהתרגשות.
בבית ממול, בבית ראש הכפר, מאחורי וילון החלון, ישב אדם והסתכל בעונג רב בשמחת בני הזוג העניים. הוא היה אדון הכפר. כאשר רכב על הכביש אל העיר, אחרי שנמס השלג, הבחין במכתב שהיה תקוע בקרקע. הוא ירד מן הסוס, הרים את המכתב וראה את הכתובת. "אינני ה', אך אפשר שאוכל למלא כאן את מקומו", אמר בלבו. הוא קרא את המכתב. תוכנו נגע ללבו. הוא שיער לנכון כי המכתב אבד. הוא שאל בסביבה על הכותבים, ואחרי ששמע רק דברים טובים עליהם, החליט, כפי שאמר בעצמו, למלא את מקומו של ה'.
האיש ורעייתו היו מספרים פעמים רבות על הנס שקרה להם. והבעל היה תמיד מוסיף: "יהיה שם ה' מבורך, וברוך יהיה גם שמו של זה שהוא בחר בו להיות שלוחו".2
1) הוא מחברו של ספר על פתגמים ואמרות של יהודי אשכנז (פרנקפורט, 1860).
2) לא כמו בסיפורים הדומים האחרים לא נזכר בסיפור זה כי בני הזוג ביקשו את העזרה לקראת חג הפסח אך מן העובדה כי משאלתם נתמלאה בתחילת האביב, בעונת חג הפסח, ניכד כי גם הוא מסיפורי חג הפסח של עמנו הוא.