כמה נוסחים של סיפור לפסח
א.
ר׳ מיכל רבינוביץ מספר בספרו ״חול המועד" (ירושלים תשכ״ה) בפרק ״בדיחות פסח":
רבי נחמן זליג ראה שהפסח ממשמש ובא וביתו ריק ואין כלום לחג הפסח, נשא עיניו לשמים וכתב איגרת לאביו היושב שם: ״אבינו מלכנו, רחם נא על עבדך בן אמתך, נחמן זליג בן שרה זלטה, ותן לי לצרכי החג הקדוש מידך הגדושה״.
נשא הרוח את האיגרת וגילגלה עד לידיו של ברודסקי[1].
קרא ברודסקי את האיגרת ושלח על ידי גבאי-צדקה שלו ח״י אדומים לר׳ נחמן זליג.
קיבל רבי נחמן זליג את הכסף והניחו על הספסל כדי להרצותו לידי הפלונית שלו. ראתה אשתו שפניו עצובים כשהיו ותשאלהו: ״מה כלום אינך מרוצה במתנתו של היושב בשמים״.
נאנח רבי נחמן זליג ואמר: ״אבל מי יודע כמה ויתר לעצמו ברודסקי זה כדמי טירחה?׳׳.
סיפור זה מחציתו בדיחה, ומחציתו אגדת־עם המשקף את בטחונו של עני בישראל שקונו לא יעזוב אותו וימציא לו צרכי החג באיזה אופן שהוא.
להלן כמה נוסחים של סיפור זה.
ב.
בשנת תרס״ז הופיעה בברדיטשוב חוברת קטנה, בת כמה עמודים, ובה סיפור ״מכתב לה'״. בשער נאמר כי הוא נתרגם על ידי א. ווינאקור, ״מורה בתלמוד תורה דברדיטשוב״, כלומר, הלה העתיק אותו משפת יידיש, בה היה מתהלך בתוך העם, ללשון הקודש.
הנה הסיפור בקצרה:
רבי יוסף, זקן כבן שבעים, היה רוכל עני, הכנסתו מעטה היתה ולא היה בה לכלכל את ביתו.
שלושה ימים לפני פסח חזר לביתו מסיבוביו בכפרים ואין בידו מאומה לקנות צרכי החג.
השיאתו אשתו עצה לכתוב מכתב לה׳: ׳׳תאר לפניו את גורלנו המר. אולי ירחם עלינו״, אמרה לו. בתחילה שחק על דברי אשתו וחלומותיה, אך לאחר שהפצירה בו נעתר לה. במכתבו כתב כי כאשר חכר מאדוני העיר חלקת אדמה, והוא ורעייתו נטעו בה ירקות, לא ידע מחסור. אך מאז שהסוכן החדש של אדוני העיר החכיר את החלקה לאחר שהיה מוכן לשלם פי שניים ממנו, היה אנוס לעסוק ברוכלות, מלאכה שאיננה לפי רוחו ואין הוא מוצא בה את מחייתו. הוא פונה לה׳ לרחם עליו ועל בני ביתו ואס חלילה לא יטה אוזן לתפילתו, יגוועו ברעב או יחטאו בנפשם לאכול חמץ בפסח.
כיצד יגיע המכתב אל ה'? אחרי מחשבות רבות החליטו בני הזוג להניח אותו על הגג של טחנת הקמח הגבוהה אשר בקצה העיר.
רבי יוסף מיהר לשם והשאיר את המכתב.
רוח חזקה נשאה את המכתב מעל אחד הרחובות של העיר. אותה העת עבר הסוכן במרכבתו ברחוב ההוא. הוא ראה מכתב נישא על ידי הרוח ואמר לרכבו לתפוס אותו. מתכוון היה לשלוח אותו אל הכתובת הרשומה עליו. כאשר ראה שהכתובת כתובה בעברית נסע ישיר לרב העיר וביקש ממנו לקרוא אותה.
שניהם, הרב והסוכן, הצטחקו כאשר נודע להם תוכן המכתב. הסוכן לא היה אדם רע. כשהעביר את רבי יוסף מחלקתו החכורה לא ־דע כי בכך יכרית האוכל מפיו ומפי בני ביתו. עתה ביקש לתקן את המעוות. אמר לרב לכתוב מכתב תשובה לרבי יוסף: מכתבו נקרא בשום לב ועל כן הוחלט להשיב לו אדמתו אשר חכר מאז, כפי שהמחיר ששילם מלפנים. מלבד זה צירף הסוכן למכתב עשרים וחמישה שקל להוצאות חג הפסח.
בינתיים חזר רבי יוסף לביתו. דעתו היתה עכורה עליו. הוא התחרט על מעשה המכתב, ודאי שלא יגיע למי שנשלח, אמר בלבו. הוא יתגלגל יפול לידי אדם שיספר עליו לבני העיר, והוא, רבי יוסף, יהיה ללעג ולקלס בעיניהם.
הסיפור מסתיים:
׳׳דעת לנבון קל את משוש הזקן ואשתו בפתחם את מעטפת המכתב ובקראם בו את האושר הרב הצפון להם. ומעודם עד היום הוה לא חגו עוד את חג הפסח ברוב שמחה וששון, פאר והדר, כחג הפסח בשנה הזאת".
ג.
נוסח אחר, אך דומה לו בהרבה, נתפרסם בעתון היהודי-הגרמני ״איזראליטישה ווכנשריפט״ שיצא במגדבורג, בעריכת הרב ד״ר ראהמר (שנת 1888, גליון י״א, במוסף למשפחה)[2]
שם הסיפור הוא ״מכתב לה׳ האהוב״, והנני להביא אותו בקיצור האומר:
"ר' אברהם, רוכל עני, גר עם רעייתו מרים, בבקתה עלובה, העשויה מטיט ומכוסה בקנים, בקצהו של כפר הונגרי. חג הפסח עומד בפתח ובבית איו כסף לצרכי החג.
מרים משדלת את בעלה לכתוב מכתב לה' ולבקש את עזרתו.
״דרך איזה דואר אשלח את המכתב?״, שואל הבעל.
״ה׳ העלה את אליהו בסערה לשמים. ואם כך, אפשר גם למכתב להגיע לשם בדרך נס". השיבה מרים והביאה עט, דיו ודף חלק של נייר, שהיה מכורך עם ספר ישן.
כמו רבי יוסף בסיפור הקודם, סיפר גם ר׳ אברהם במכתבו שראה חיים טובים בעבר. הוא היה חוכר שדות מן השררה והיה מתפרנס מהם. גס תמך בעניים. אך מאז שהשופט בֶּלָה מן הכפר הסמוך היה חוכר אותם השדות בדמי־חכירה גדולים יותר, אין לו במה להתפרנס. הוא ניסה ללא הצלחה, לעסוק ברוכלות, ביתו ריק כי נאלץ היה למכור כמעט את כל חפציו ורהיטיו כדי לקנות לחם. הנה מתקרבים ימי הפסח, ״מהיכן ניקח מצות לקיים מצוותך? רעייתי הצדקת יעצה לי לפנות אליך שתעזור לי לעשות רצונך. הרי סיפקת מן לעם הרעב במדבר, גם נתת שלווים למתאוים לאכול בשר – ובכן, תשלח מצות למאמינים בך״.
רעייתו מרים הוסיפה כמה מילים. הביעה אמונתה החזקה ובטחונה הרב בה'.
רבי אברהם מיהר להביא את המכתב לראשו של הר קטן הניחו שם — עם הכתובת למעלה — במקום שאפשר לראות אותו היטב מן השמים.
בדרכו הביתה הרגיש בנשיבתה החזקה של הרוח. הירהר בליבו מתוך צער "ביש מזל אני. הרוח תוריד אה המכתב מן ההר. הוא לא יגיע ליעדו״.
המכתב הועף אל הכביש שעבר לרגלי ההר הקטן. באותה שעה נסע שם בכרכרתו השופט בלה ופניו מועדות לעיר־המחוז. הוא הרים את המכתב שנזדמן לפניו. מכיוון שראה שהכתובת כתובה בכתב אשורי לקח את המכתב עמו כדי להראותו לרבי יצחק, ראש העדה היהודית שבעיר.
רעייתו של רבי יצחק הסתכלה ברוגז על השופט בלה, שהיה ידוע כאוהב בצע, כאשר נכנס לביתה, שנוקה לכבוד החג, מבלי להסיר את הבוץ מנעליו.
רבי יצחק קרא את המכתב ותרגמו לשופט. הדברים הפשוטים בהם תיאר רבי אברהם את מצבו. העובדה שהוא לא התלונן ולא כעס על האיש אשר נישל אותו משדותיו והוא סיבת מצוקתו הגדולה, ובטחונה הרב של מרים, נגעו ללבו של השופט, אשר בדרך כלל לא היה רגיש לצערו של הזולת.
הוא הציע לרבי יצחק להשיב דברים לרבי אברהם. וכך כתבו ״המכתב ששלחת לפי עצתה של רעייתך מרים הצדקת נקרא וזאת היא התשובה: השדות מוחכרים לך ובאותם דמי חכירה ששילמת בעבר. מצורפים מאתיים זהובים למצות, כלים ושאר צרכי החג.
מאתיים הזהובים היו מתנת רבי יצחק בשם העדה היהודית שבעיר.
רעייתו של רבי יצהק ביקשה להוסיף למכתב כמה דברים ״מרים בעלת הבטחון מקבלת לכבוד החג כובע מרוקם ושמלת משי. נשלחת לה גם חתיכת בד בשביל לבוש יום טוב לבעלה".
המכתב נסגר, המתנות נרכשו, וכעבור כמה שעות הגיע השופט לביתם של אברהם ומרים. הוא נתן להם את המכתב ואת המתנות, כשהוא מצביע בידו כלפי שמים.
בני הזוג התחבקו מתוך אושר. מרים רקדה משמחה והנה הבחינה כעיניו המהורהרות של בעלה.
״מה לך, האם אינך שמח!״, שאלה אותו ״מבקש אני לדעת מה באמת היה גודל הסכום שנתן ה׳ למעננו לשופט, אשר הואיל לשלוח לנו ממנו מאתיים זהובים". אמר רבי אברהם[3].
[1] בני משפחת ברודסקי היו מגדולי נדיבי ועשירי היהודים ברוסיה, מפתחי תעשיית הסוכר באוקראינה.
[2] בשולי העתון הוער כי הסיפור הועתק מעתון יהודי־גרמני אחר. חעתון בו הופיע הסיפור בראשונה איננו כעת בהישג ידי.
[3] סיפור־־עם יהודי זה התגלגל נם לאמריקה מספרים כאן איש שלח מכתב לה׳ בבקשה לשלוח לו כסף. המכתב הועבר ממשרד דואר אחד לאחר עד שהגיע לראש שרותי הדואר בוושינגטון הלה ריחם על הכותב ושלה לו שטר כסף שמח המקבל בכסף, עד שהסתכל בחותמת הדואר שעל מכתב התשובה וושינגטון. מקום מושב המימשל התעצב ואמר ״מי יודע כמה כסף שלחו לי מן השמים וכמה – מס הכנסה – ניכו אנשי המימשל״.
טוביה פרשל