א.
פוביליציסטים מזהירים רבים קמו בישראל בדור האחרון אך לא היו סופרים-לוחמים ועזי-ביטוי כמוהו. סגנון-לחימה היה לו. משפטיו היו קצרים וחדים. הוא היה משתמש בביטויים שהיו צופנים בתוכם את כל הלעג, השנאה והבוז שהיה רוחש לתופעות בהן היה דן. "יהודי פיסיולוגי", ה"שמד האדום", "ז'וראנליה", "הקומיסרים הנימולים", "חגא דראש-חודש מאי", "הנסים מהר הצופים", – אלה הם רק מקצת מן המקצת מערכי הלכסיקון של אחימאיר. ביטויים אלה לא היו צריכים פירוש. מהם עצמם נשתמע כל מה שמחברם ביקש להגיד.
הוא כתב הרבה. לא היתה תופעה או בעיה שעלתה על הפרק בעולם הרחב או בעולמנו הקטן, שלא דן בה, ועיתים היה דורשה כמין חומר. הוא חתם בשמו המפורש ובכינויים רבים, מהם שסימלו את מגמת כתיבתו-מאבקו: "א. מערבי" – על שם הזדהותו עם עולם המערב נגד ה"כוכב האדום" שעלה במזרחה של אירופה, "א. שמאי" – הקפדן, הקנאי. הוא לא גרס "מה טובו אוהליך יעקב", ו"לא ראה עמל בישראל", אלא דווקא "יש רקב ביעקב", יש מומים ופגמים בדור הדורשים תיקון. הוא לא סבר: "עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה", כי אם "עמא פזיזא" הוא, עם שאינו מחשב את אחריתו ואינו חש את הסכנות האורבות לו. "אבא סיקרא", ריש בריוני, המטיף לאקטיוויזם, הראשון שהעלה את נס המרד במולדתו, והלוחם ללא ליאות נגד המארכסיזם, "תורה הקיבה", שהיתה בעיניו בגדר עבודה זרה, המסוכנת ומשוקצת ביותר, שסגדו לה רבים מבני הדור.
הוא קרא ושנה הרבה והיה מרבה ומעמיק לחשוב. גדולה היתה בקיאותו בכמה תחומים של עולם-הרוח, אבל "גן-עדן" הדעת לא הרחיק אותו מן המציאות המרה, לא השכיחהו את ים הדם והדמעות, שבו התבוסס עמו.
היו לו פילוסופיה והיסטוריוסופיה משלו, והן הרקע המחשבתי לדיעותיו הפוליטיות והחברתיות. בשעות שלוות-הנפש, כשנחה דעתו מריתחת הפולמוס הפוליטי, היה הוא מעלה בקולמוסו הרהורים על דברים העומדים ברומו של עולם המחשבה, על החיים והמוות, על האדם ויצריו, על דברים "שבינו לבינה"; היה מנתח תופעות בתולדה ובספרות משל העמים ומשל ישראל, והיה דן באישים משלהם ומשלנו.
גם דבריו אלה כתובים בסגנונו המיוחד, בחריפות, בשנינות ובקצירת האומר. וכשם שקהל מעריציו היה קורא בלהט נפשי את דברי פולמוסיו, כך בלע בצמא את דברי הגותו, בין שהיה מדובר בטולסטוי או במאקיאווילי, בפרויד או בבורקהארד, בביאליק או בשניאור, בתנ"ך או בחסידות, במהפכה הצרפתית או באינקוויזיציה.
גדולה היתה ההערצה לאחימאיר ברוגי חבריו לדיעה, אך גדולה, מרה, תקיפה וזועמת היתה גם התנגדות יריביו אליו, שראו אותו מסוכן ביותר מחמת השלימות שבאישיותו ובמשנתו והעדר כל חציצה בין הרעיון והמעשר שלו.
[ב]
הוא ניהל את מאבקו הפובליציסטי בחויתות רבות, ותקיפה ביותר היתה מלחמתו בסוציאליזם, שבו ראה "נושא השמד והפירוד באומה שלנו בדורות אחרונים אולי במידה יותר גדולה מהשמד והפירוד שנשאו בשעתם הצדוקים, הנוצרים הראשונים, הקראים, השבתאים והפראנקיסטים".
בשקיעת הקאפיטליזם ושלטון הסוציאליזם ראה אב"א אחימאיר סיבת חורבנה של יהדות אירופה, ועל כן "נתפלל לשלומו של הקאפיטליזם":
"פריחת היהדות באירופה – כתב – הקבילה בזמן ובמקום לפריחת הקאפיטליזם. קץ הקאפיטליזם היה גם קץ ליהדות. זאת הבינו מארכס, זומבארט, היטלר. ניצחון הסוציאליזם, פירושו קץ היהדות. שתי הריבולוציות הסוציאליסטיות בתקופתנו גרמו לחיסול גלות אירופה. אנו מתכוונים כאן לסוציאליזם הגזעי של אשכנז ולסוציאליזם המעמדי בנוסח רוסיה. היטלר נלחם בקאפיטליזם בהתלהבות לא פחותה מזו של לנין וסטאלין. בכל מקום בעולם מנע שלטון סוציאליסטי אפשרות של התפתחות ליהדות. ההוואי שברוסיה אינו דבר שבמקרה..
"פריחת היהדות באמריקה באה בזכות הקאפיטליזם. זאת היא לשון העובדות. והמתפלל לנפילת הקאפיטליזם יתפלל תחילה לסופה של היהדות. ללא קאפיטליזם אמריקני לא היתה אפשרית פריחת גלות אמריקה ותקומת מדינת ישראל. הנלחם במשטר הקאפיטליסטי, נלחם ביהדות. היטלר נלחם ביהדות באופן סובייקטיבי. והסוציאליסטים היהודים נלחמים בצור-מחצבתם באופן אובייקטיבי. אבל החשבון האחרון הנו אותו חשבון, שהרי חשובה לא הכוונה, חשוב הסך הכול!
"המחשבה הציבורית היהודית של דורות אחרונים היא מטומטמת עד כדי טירוף, עד כדי התאבדות. מלחמת הציבוריות היהודית בקאפיטליזם, התלהבותה של ציבוריות זו לסוציאליזב, הרי הן מלחמת והתלהבות של מאבד עצמו לדעת".
מלחמה היתה לו גם ביידישיזם, ביחוד בשנים האחרונות, לאחר שהיידישיסטים, שפשטו את הרגל באירופה, באו לתקוע את אוהלם בציון. מאבקו ביידישיזם היה סניף למלחמתו בסוציאליזם:
"ההבדל בין עברית לאידית אינו רק הבדל בלשני צר. גם בהבדל זה אין לזלזל. כל שפה ונשמתה. אבל ההבדל הוא עמוק מזה. בעברית יצרו על נושאים אחרים מאלה שבאידית. לא דבר שבמקרה הוא, שהעברית היא ציונית והאידית – סוציאליסטית. הסוציאליזם העברי אינו מקורי אלא מלאכותי, לכל היותר מין תרגום, והוא הדין לגבי הציונות באידית…
"איני שונה את האידית. הן זאת היתה שפת הילדות שלי. הן זאת היתה השפה היחידה, שאמא הי"ד דיברה בה באופן חופשי. לא את האידית אני שונא אלא את האידישזם. אני זוכר יפה יפה את לעג האידישיסטים לעברית, את חוצפתם כלפי כל המקודש שבאומה. ועכשיו לאחר פשיטת-רגל שלהם, עם פסק-הדין האכזרי של ההיסטוריה – הם חולמים על הפיכת ארץ-ישראל ל"בבל".
כיצד אפשר לשנוא אידית, כשבה יצרו מנדלי ושלום-עליכם. כיצד אפשר לשנוא אידית, כשבה תירגם שלום-עליכם "הבל הבלים אמר קוהלת" בזה"ל: "בלאטע, אלעס איי בלאטע, בלאטע שבבלאטע, אמר קוהלת, א נעכטיגער טאג".
ככל קיצוניות, גם קיצוניותו של אחימאיר חד-צדדית היתה ונתפסה לכמה טעויות שבשיקול-דעת והתעלמות מן המציאות. אבל המניע למחשבתו הקנאית היה החרדה לשלום האומה ולעתידה. ובכל מה שכתב היה מקורי, ודבריו היו מעוררים למחשבה. וכבר אמר ז. ד'בוטינסקי: "יש אנשים כאלה שבכל טעות שלהם יש יותר שכל מאשר בתריסר אמיתיות בעל-ביתיות".
באחת ממסותיו הצביע אחימאיר על ההבדל שבין סופרי ישראל לסופרי העמים:
"…סופרי אומות העולם, אם לא כולם, הרי לרבים היו ביוגרפיות, חיים המלאים הרפתקאות, לעיתים עד כדי טראגיות. חיי הסופרים של אומות העולם הם מלאי תוכן. לכל אחד מהם יש "סטורי". יש מה לספר עליהם, ולא רק על יצירותיהם… ואצל סופרי ישראל?… חייו הפרטיים של סופר בישראל אינם אלא יום-חולין אחד, ואולי זה משפיע על גם על היצירה".
חייו של אב"א אחימאיר לא היו יום חולין אחד. הם היו מלאים עלילה גדושת הרפתקאות ויסורים. הוא נלחם על דיעותיו וסבל למענן. היה מוקף הערצה, אך גם שנאה. לא זו ולא זו לא העבידו אותו על דעתו. עד יום מותו הלך בדרכו שלו, שביל היחיד ברשות הרבים, ולא נטה ממנו. היה חבר המפלגה הרוויזיוניסטית, אך לא משועבד לה ולא נרתע מלהיות בעל "איפכא מסתברא" גם בקרב ידידיו ובתוך מפלגתו שלו.
היה עניו וצנוע. היה בין הראשונים לסבול בשביל מפלגתו, אך מן האחורנים ליהנות מכיבודיה. אב"א אחימאיר היה "מבחוץ". אחד ממבססי האידיאולוגיה הרוויזיוניסטית ומלוחמיה הקנאים – לא ייצג מפלגה זו בכנסת!
הוא לא ידע פחד, גם לא מפני המוות השולט בכל:
"אין לי פחד מהמוות, ואפילו אני מאוד מאוהב בחיים. יש שאני מחכה למוות, כי יבוא, ולא מפני שנמאסו עלי החיים ובעלי-החיים ההולכים על שתיים. יש שאני מחכה למוות בשל התקווה הקלושה ביותר, אפשר עוד איפגש עב הרבה מאלה שאהבה נפשי, והם כבר אינם עלי אדמות. גם הקלושה בתקוות – תקווה היא".
הוא היה אחד הדיוקנאות המובהקים שבדור. "פאטריוט" במיטב משמעותו של מושג זה. פעם גילה את לבו בתמימות, שעיתים תוקף אותו החשק להשתטח, על אדמת המולדת ולכסות אותה בנשיקות פיו.
עתה טמון הוא באדמת המולדת. ינעמו לו רגבי עפרה.
הדואר
כ"ז סיון תשכ"ב