א.
מספר ד"ר פ. י. קוהן בספרו הגרמני "רבינישר הומור" (ברלין 1915, עמ' 240): מעשה בקיסר אוסטריה יוזף השני שביקר בעיר-הכתר ההונגרית פרסבורג. הוא סייר גם ב"רחוב היהודים" ומצא כי באופן יחסי לאוכלוסיה הכללית רב מספר היהודים בעיר. העיר אחד מבני לויתו כמבדח: הרי בשל כך נקראת פרסבורג "ירושלים הקטנה"[1]. הגיב על כך הקיסר בחיוך: כעת אני מבין למה נשאו שליטי אוסטריה-הונגריה את התואר "מלך ירושים".
במאות השנים האחרונות השתמשו עדיין מלכים באירופא, בייחוד שליטים מבית הבסבורג, בתואר "מלך ירושלים", שבא להם בירושלים מזמן נוסעי הצלב, אשר הקימו בארץ ישראל את מלכות ירושלים הנוצרית.
סיפור מעין הנ"ל, באותו מלך עצמו, מסופר גם על העיר ברודי בגליציה.
מוסר מ.ה. בערשטיין בספרו "אוצר פתגמים מחכמים" (לונדון, תרס"ד, עמ' 52-51); הקיסר יוזף השני ערך ביקור בברודי והופתע לראות את הרחובות מלאים יהודים. אמרו לו שריו שהיהודים הפכו את ברודי לירושלים. השיב הקיסר: עכשיו נתברר לי כי לא לחינם נקרא אבותי "מלכי ירושלים".
שוב מסופר אותו סיפור על הקיסר פרנץ יוזף, כותב חיים בלוך בספרו הגרמני "דס יודישה פולק אין זיינר אנקדוטה" (ברלית, 1931, עמ' 75): כאשר ביקר הקיסר פרנץ יוזף בברודי ראה המוני יהודים. העיר מפקד-צבא אנטישמי שהיה בפמלית הקיסר, כי ברודי היא ירושלים השניה[2]. אמר הקיסר: כעת אני יודע למה קראו אבותי לעצמם "מלכי ירושלים".
והנה "סיפור ממלכתי" שלישי הקשור לאותה העיר:
בשנים 1884-1883 פירסם יולין זֶע בכתב-העת היהודי-הצרפתי "ארשיוו איזראליט" סידרה של כתבות על ביקורו בברודי בשם ,ברודי, ירושלים דגליציה". באחת מן הכתבות – בגליון מן ה-1 בנובמבר 1883 – הוא כותב בין היתר: "מי שראה את ברודי ביום השבת יודע שדומה היא לעיר יהודית. סיפרו לי כי המלך פרדיננד היה אוהב לקרוא לעצמו מלך של ירושלים ושל ברודי".
לא פירש הכותב מה היתה כוונתו של הקיסר פרדיננד – שהיה דודו של הקיסר פרנץ יוזף – בקראו עצמו כך. אפשר שביקש לומר שהוא מלך ירושלים בארץ הקודש – כפי מסורת בית הבסבורג – גם מלך של ברודי, שהיא מעין ירושלים, או התכוון להגיד שבהיותו מלך של ברודי הוא מלך של ירושלים, כי ברודי הרי היא כירושלים, וגם מלכה של ברודי.
מלכה של ספרד, חואן קרלוס לבית הבורבונים, מושא אף הוא את התואר "מלך ירושלים".
סיפר לי ידידי ר' ברוך שטראסבורגר, מלומד, איש עסקים ונדבן, הגר בפרנקפורט דמאין: לפני כשנה וחצי הגיש למלך ספרד טופס ממהדורת הפקסימיליה של העמודים המצויירים שב"משנה תורה", כתב-יד קויפמן, בבודפשט, אשר הוא – שטראסבורגר – השתתף בהוצאתו. אחרי הגשת הטופס שוחחו השניים על יהודים וישראל. סיפר המלך כי לפני כמה שנים הוענק לו התואר דוקטור מפני הכבוד על ידי אוניברסיטת הארווארד. באותו מעמד הוענק תואר זה גם לטדי קולק, ראש עירית ירושלים. אמר המלך לקולק: יש לנו דבר במשותף, אתה ראש העיר של ירושלים. ואני, יש לי התואר מלך ירושלים.
ב.
סיפור על ביקור הקיסר פרנץ יוזף בברודי ששמע הגראי"ה קוק זצ"ל מן הגאון רבי מאיר שמחה מדווינסק זצ"ל מביא הרב מ.צ. נריה בספרו "שיחות הראייה? (עמ' רע"ח-רע"ט).
רבי אלעזר לנדא, בעל "יד המלך" ונכד של ה"נודע ביהודה", אשר שימש כרב בברודי, נפגש באוצר הספרים הממלכתי בווינה עם הקיסר פרנץ יוזף. אמר הקיסר לרב – שבתחילה לא ידע מי המדבר אליו – שכאשר יבוא לברודי יבקר אצלו בביתו.
"כעבור זמן ניכר יצא המלך למסע ביקורים על פני המדינה, גם לברודי בא. המלך זכר את הרב ואת ההבטחה לבקרו. ובתכנית הביקור הוקצב זמן לביקור אצל הרב. הביקור לא נעשה ברעש ובפומביות, אלא נשא אופן פרטי. המלך הסתפק בהודעה מוקדמת והגיע בליווי מועט, ועם זה כשהגיע המלך לבית הרב – רבה היתה ההתרגשות, הרב בירך כהלכה, והמלך ביקש הסבר על הברכה המיוחדת הזאת. הדברים נתארכו במקצת, וכל זה היה בעמדיה.
"והנה העיר המלך: אוהב אני להתחקות על המנהגים של העמים, וארשה לעצמי לשאול, האם הנוהג המקבול שבבוא אורח הביתה, מזמינים אותו לשבת, אינו נוהג אצל היהודים?
"הזה זה מאוד לא נעים להודות במבוכה ובמשגה, והנה הבריק רעיון במוחו של הגאון בעל "יד המלך", והוא השיב ואמר: אצלנו היהודים ישנה הלכה בתלמוד ש'מלך פורץ גדר לעשות לו דרך', ורכוש כל האזרחים משועבד לצרכי המלכות ולכבוד המלכות, ולכן אם זכה אזרח שהמלך יבקר בביתו, הרי באותה שעה המלך הוא בעל-הבית, ולא לנו הרשות לבקש אותו לשבת, אלא עלינו לחכות עד שהמלך ירשה לנו ויזמין אותנו לשבת בנוכחותו!"[3]
בשולי העמוד מביא הרב מ. צ. נריה מדברי הסופר היהודי-האוסטרי פ. טורברג על מעשה שהתרחש באישל שבאוסטריה, מושב הקיץ של הקיסר פרנץ יוזף, ואשר טורברג שמע אותו מבנו של אחד האנשים שהיה עד-ראיה.
"שעות הבוקר – שלושה גברים בגיל הזקנה מהלכים להם בטיילת. הם רואים את הקיסר, אשר אף הוא עורך טיול-בוקר, שניים מן השלושה מסירים כובעיהם וקדים קידה גדולה. השלישי הבארון (היהודי) קאלר הזקן, סר צעדים אחדים הצידה והוא עומד, כובעו חבוש לראשו ושפתותיו רוחשות. שלישו של הקיסר אץ למלא חובתו, ולהיטפל לאדם שהוא חושבו למזלזל בכבוד המלך, אך פרנץ יוזף – אשר בדרך כלל מחמיר היה בענייני נימוס – מעכב עליו: הנח לו,' הוא אומר לשליש. 'זה בסדר'. הקיסר מברך את השלושה וממשיך בדרכו".
טורברג מוסיף: "ודאי, הקיסר לא היה יכול לדעת כי הבארון קאלר הזקן, אשר אף לאחר שהועלה לדרגת אציל הוסיף להחזיק במצוות דתו, היה מברך אותה שעה הברכה שמברכים על ראיית מלך ממלכי העמים, ועל כן לא הסיר כובעו מעל ראשו. הקיסר לא היה יכול לדעת זאת – אך אפשר שהוא חש מעין דבר זה"[4].
מעיר על כך הרב נריה: מסיפורו של הגאון רבי מאיר שמחה מתברר, שהקיסר ידע גם ידע מה טיב רחישת-השפתים של היהודי הזקן, הבארון קאלר, למראה המלך, ושבגלל אותה רחישת-ברכה לא הסיר כובעו כמקובל – הוא למד זאת מפי רבה של ברודי, ועל כן הגיב ואמר: זה בסדר!
נציין כי הקיסר פרנץ יוזף לא היה יכול להיפגש עם הרב לנדאו. כאשר בעל "יד המלך" נפטר היה פרנץ יוזף עדיין תינוק. ודאי שהמעשה מסופר על הקיסר פרנץ, וקל להחליף פרנץ בפרנץ יוזף.
ברם בעצם הדבר כי הקיסר פרנץ יוסף ידע על הברכה, אין ספק שהצדק עם הרב נריה. הקיסר פרנץ יוסף קיבל רבנים בהיכלו והם בירכו את הברכה. הוא ביקר בקהילות ישראל, שם קידמו פניו בלחם ומלח ובירכו עליו את הברכה. יש להניח שכבר בשנים הראשונות של שלטונו למד על הברכה ומשמעותה.
להלן תיאור של ביקור משלחת רבנים מהונגריה אצל הקיסר פרנץ יוזף, בראש המשלחת, שבאה למחות על תכנית להקים סמינר לרבנים, עמד הרב הגאון רבי יהודה אסאד, הדברים לקוחים מתולדות רבי יהודה אסאד שבראש הספר "דברי מהרי"א על התורה" (ירושלים תשמ"ו).
"הקיסר קיבל את המשלחת הנכבדה בכבוד גדול וכשבירכו ברכת "שנתן מכבודו לבשר ודם" והוסבר לו פירושה ומהותה של הברכה, ענה "אמן" בהתרגשות נפלאה, וכאשר שטחו לפניו אחר כך את בקשתם לבטל את תכנית הקמת הסמינריון, גם קיבלה ברצינות מפתיעה והבטיח לפעול נגדה מיד, ומועקה כבדה נגולה אז מעל לבותיהם של גדולי ישראל על שהצליח ד' את דרכם. לפני גמר הראיון שוב ביקש הקיסר להתברך על ידי הגדול שבהם. כולם הצביעו על רבינו, אך בענותנותו סירב לאשר שכאילו הוא עולה על חבריו, אך אחר כך מילא את משאלתו של הקיסר וברכו שיזכה לאריכות ימים, ואמנם ברכתו זו נתקיימה במלואה, ופרנץ יוזף ישב על כסא מלכותו כשבעים שנה…"
ב"איגרת סופרים" שהדפיס ר' שלמה סופר נתפרסם מכתב מאת רבי שמעון סופר, רבה של קרקא, בו הוא מספר לאחד מבניו על ביקורו של הקיסר פרנץ יוסף בקרקא בשנת תר"ם.
רבי שמעון סופר ומשלחת מראשי העדה הלכו לקבל את פני הקיסר באכסניתו. "וקיבל אותנו בסבר פנים יפות, ואחרי ברכי ברכת שנתן מכבודו וענה אמן, וכו'" הוא מוסיף לספר כי הוא בירך את הקיסר – בלשון הגרמנית – שה' יתן לו בריאות ואריכות ימים, כבוד ועצמה "לטובת מליוני נתיניו הנאמנים". והקיסר ענה אמן.
* * *
נסיים בעוד סיפור על ביקור הקיסר פרנץ יוזף בברודי.
בבית-הכנסת הגדול של העיר היתה תלויה תמונה של הקיסר. בשעות התפילה היו הופכים אותה עם פניה אל הקיר. ביום שבא הקיסר לעיר שכחו, מחמת טרדות ההכנות לקבלת פניו. לשוב ולהפוך את התמונה.
הקיסר ביקר בבית הכנסת. הסתכל מסביבו והבחין בתמונה ההפוכה. כאשר שאל עליה, לא היתה ברירה לפרנסים אלא להודות כי היא תמונתו של הקיסר. אך לא היה מכנה בפיהם למה היא הפוכה. השיב הרב במקומם: תלינו תמונתו של הוד מלכותו בבית תפילתנו כדי שתהיינה עינינו רואות תמיד את דמות דיוקנו. אך היום, שיש לנו הזכות לקבל פה את הקיסר בכבודו ובעצמו 'אין מקום כאן לתמונה, הפכנו אותה'[5].
מאת: טוביה פרשל מתוך "הצופה" י"ד תשרי תשנ"א
[1] על הכינוי "ירושלים דהונגריה" לפרסבורג ראה בספרו של שמואל הכהן וינגרטן על קהילת פרסבורג (בסידרת "ערים ואמהות בישראל" בעריכת הרב י. ל. מימון ז"ל, עמ' 119).
[2] נ.מ. גלבר כותב בספרו על קהילת ברודי, בסידר הנ"ל (ירושלים מוסד הרב קוק, תשט"ו, עמ' 9) כי אחד מפקידי אוסטריה קרא לברודי אחרי הכיבוש האוסטרי של גליציה – בשנת 1772 – ירושלים דאוסטריה. יהודים קראו לעיר "ירושלים דגליציה". את הכנוי הזה מזכיר הרב משה שטינברג ז"ל, רבה האחרון של ברודי, בתולדות זקנו הרב האברהם מנחם שטיינברג, שהציב בראש החלק השני של שו"ת "מחזה אברהם" (ניו-יורק, תשכ"ד) עמ' 9. וראה עוד להלן.
[3] סיפור דומה מסופר על ה"נודע ביהודה" (עיין מ. ליפסון "מדור דור", כרך ב', עמ' 24, מס. 895).
[4] סיפורו של פ. טורברג הבאתי ב"הצופה" כ"ד מנ"א תשל"ו. משם ציטט אותו הרב מ.צ. נריה.
[5] השווה לסיפור הזה המסופר על רבי שמעון סופר וביקר הקיסר פרנץ יוזף בבית הכנסת בקרקא ב"מדור דור" ל מ. ליפסון (כרך א' מס' 100, עמ' 39-38). וראה ב"חוט המשולש החדש" לר' שלמה סופר (תל-אביב תשכ"ג, בסוף, במחברת ,אבל כבד", עמ' י"א-י"ב) על אישים נוספים ממשפחת החתם סופר שברכו על הקיסר פרנץ יוסף את הברכה שתקנו חז"ל.