עם בואנו לבודפסט הרגשנו מיד בשינוי הגדול שהתחולל בחיי העיר הזאת. המונוטוניות והקהות שהיו שולטות בשנות החמישים והששים ועדיין היו מורגשות כאשר ביקרנו שם בשנת 1971 – הלכו וחלפו. הרחובות היו סואנים ומלאי – חיים. אוירה של עליזות היתה שרוייה בכל. האנשים היו לבושים יפה. החנויות גדושות סחורות. סלונים ליופי פתוחים מהשכם בבוקר עד מאוחר בערב.
הגענו לשכונה שפעם היתה מרכזה של יהדות הונגריה, השכונה היהודים ב"הא" הידיעה של בירת המדינה. בשנים הראשונות שלאחר מלחמת העולם השניה היו דונאני-אוצה, קזינצי-אוצה. דוב-אוצה ויתר רחובות הסביבה עדיין מלאים יהודים. עקב הגירת יהודים מן המדינה או יציאתם לאזורים אחרים של העיר. אבד לשכונה אופיה היהודי. בשעת 1971 היה אפשר עוד לפגוש הרבה יהודים ברחובות אלה, לא כן היום. היהודים שנשארו שם הם רק חלק קטן מן האוכלוסיה הכללית. אמנם בבודפסט יושבים עדיין כשבעים אלף יהודים. אך הם מפוזרים בכל רחבי העיר.
ברם, המוסדות היהודיים הראשיים נמצאים עדיין בשכונה זו. בית הכנסת החרדי הגדול ברחוב קזינצי נחנך זמן קצר לפני מלחמת העולם הראשונה. בחצרו יש מקום מיוחד לחופות טכס "כיסוי הכלות" התקיים בודאי בבית המדרש הסמוך. ראיתי שם, מעל המקום בו היו, כנראה, מושיבים את הכלות, את הברכה המקראית: "אחותנו את היי לאלפי רבבה…" (בראשית כד, ס).
בשנת 1947 כאשר ביקרתי בפעם הראשונה בבודפסט היה בית מדרש זה הומה יהודים. הלכתי אליו גם בעת ביקורי האחרים בעיר.
בשנת 1971 מצאתי שם בשעות היום רק יהודי יחידי יושב ולומד. הפעם – הגעתי לשם בשעות הצהריים – היה בית המדרש ריק.
מראהו היה עלוב. לא היתה פרוכת לארון הקודש. היו חורים בקירות ניכר היה כי קופות צדקה של ברזל ורהיטים שהיו קבועים שם נעקרו ממקומם.
למחרת בבוקר התפללתי שם. "האם פסק כאן קול התורה?", שאלתי את הרב משה ווייס ראש הרבנות החרדית בעיר.
"חס ושלום", השיב, "מתקיים שיעור בכל ערב". הוא הזמינני לבוא לשיעורו והזכיר את הסוגיא בה יעסוק.
בתשובה לשאלה בשל מה זנוח בית המדרש נאמר לי כי עומדים לעבור לבנין מאחורי בית הכנס קזינצ'י שפעם היה בו בית ספר יומי יהודי. ביקרתי לאחר מכן באותו מקום וראיתי שמסיידים ומכשירים אותו לשימושו החדש.
בשעה ששורות אלה נכתבות ודאי כבר נמצא בית המדרש במקומו החדש. מתפללים בו כל יום בבוקר ובערב. בבית כנסת קזינצי גופו מתקיימות תפילות רק בשבתות ובחגים.
כמה דקות הליכה משם, ברחוב דוהאני שוכן בית הכנסת הגדול ביותר באירופה. הבנין, בעל שני מגדלים נחנך לפני מאה ועשירם שנה. בנוי הוא בסגנון הניעו-ערבי שהיה אופייני לסגנון הבניה של בתי הכנסת באירופה במאה הי"ט, בבית המכנס שהוא שמרני, יש מקום ליום מ-3000 איש.
כאן ליד בית הכנסת היתה הכניסה לגיטו אותו הקימו הגרמנים בבודפסט לאחר שהשתלטו על הונגריה בשעת 1944. בחצר בית הכנסת הובאו לקבורה יהודים שמתו או נרצחו בגיטו באותה תקופה חשובה.
כאן נמצא גם לוח לזכרה של חנה סנש. חנה נולדה וגדלה בבודפסט. בשנת 1939 הגיעה לארץ ישראל. במלחמת העולם השניה התנדבה להיות מוצנחת לאירופה הכבושה כדי לסייע בבריחתם של חיילים מצבאות בנות הבית שהיו שבויים בידי מעצמות הציר. ולארגן בקרב היהודים פעולות הצלה והתנגדות. היא הוצנחה ליגוסלביה לשטח שהיה מוחזק על ידיד פרטיזנים ומשם ניסתה לעבור להונגריה. היא נתפסה בגבול. הובאה לבודפסט, נשפטה בסתר והוצאה להורג.
את הלוח לזכרה קבעו יהודי בודפסט זמן קצר לאחר המלחמה. ראיתי אותו כאשר ביקרתי בפעם הראשונה בבודפסט לפני למעלה משלושים שנה. עדיין זוכר אני את הרטט שעבר בגופי כאשר בלכתי בין הקברות בחצר בית הכנסת, נתגלה לפני לפתע פתאום לוח הזכרון.
חנה סנש נקברה בחצר בית סוהר בבודפסט. בשנת 1950 הועברו עצמותיה לארץ ונטמנו בהר הרצל.
בבנין קטן שנוסף לבית הכנסת שנים רבות לאחר היבנותו והוא בנוי באותו סגנון כמו בית הכנסת עצמו, שוכן המוזיאון היהודי, כתובת בתוך בנין המוזיאון מספרת לך כי באותו מקום עמד לפנים הבית בו נולד תיאודור (בנימין זאב) הרצל בשנת 1860.
אישים דגולים רבים. בעלי שם בשטחים שונים. הוציאה מקרבה יהדות בודפסט. אבל בנה הנודע ביותר הוא תיאודור הרצל, מייסד הציונות המדינית.
הציונות אסורה בהונגריה של היום. אין יחסים דיפלומטיים בן ישראל ומדינה זו – אך שרידי יהדות הונגריה אינם מסתירים גאוותם על בנם הדגול.
המוזיאון נוסד לפני שנים רבות כאשר יהדות בודפסט היתה גדולה ועשירה. לפני מלחמת העולם השניה ישבו כמאתיים אלף יהודים בעיר זו הם היוו עשרים אחוז בערך מן האוכלוסיה הכללית. תעודת המוזיאון היתה לספר על עברם של יהודי הונגריה, חייהם והישיגיהם, היום הינו כיתר המוזיאונים היהודיים במדינות שהיו כבושות בידי הגרמנים – גל עד.
הוא מורכב בעיקרו משתי מחלקות: האחת המתארת את תולדות יהודי המדינה השניה – אשר על כניסתה מתנוססת הקריה "זכור" – מוקדשת לגורלם המר של יהודי המדינה בתקופה ההיטלראית.
הגענו למוזיאון בשעה שהיה סגור לקהל. אבל ד"ר אילונה בנשובסקי שזה שנים רבות משמשת כמפקחת, הואילה בטובה לפתוח לנו את שעריו, היא סיפרה לנו כי רבים התיירים מחוץ למדינה, יהודים ולא-יהודים המבקרים במוזיאון.
קרוב לבית הכנסת הגדול, ברחוב זיף, נמצאים המשרדים של המועצה המרכזית של יהודי הונגריה ומשרדי הקהילה היהודית המקומית, בנין זה רעש פעם בפעילות. היום שקטים פרוזדוריו, מעטים הפקידים. יש חדרים שהם ריקים או משמשים מחסנים לריהוט משרדי שנעשה מיותר.
פעם היו באזור זה של העיר מסעדות ובתי אוכל כשרים. מהם ששמם היה מהלך בעולם אוהדי-מאכלות. שאלו נא ליוצא בודפסט מן הזקנים, אם זוכר הוא את מסעדתו של שטרן באצ'י", ועיניו יאירו נגדך במבט רב-משמעות. היום נשארו רק מסעדת "חנה" ומגדניה כשרה.
בוקר אחד עברה רעייתי ליד חנות וראתה בתוכה שני יהודים, אחד מהם מזוקן, ישובים ליד שולחן, ממצמצים קפה ולועסים עוגה, היא נכנס פנימה וריחן של עוגות שזה עתה יצאו מן התנור בא לקראתה. כך גלתה את המאפיה והמגדניה הכשרה והיחידה בעיר של גיורגי פרוליך. פעמיים בשבוע מקבל פרויליך "חלב ישראל". ואז יכולים לשתות אצלו גם כפה "כשר מהדרין מן המהדרין".
