מנהגי אמסטרדם, ספר על מנהגיהם ותקנותיהם של יהודי אשכנז באמסטרדם, יצא לפני זמן קצר בהוצאת מכון ירושלים. הספר נושא הקדמה ארוכה מאת רבי יהודה ברילמן, מחבר ועורך הכרך, בו הוא דן במקומה של המנהג במסורת היהודית. הוא כותב גם על פרסומי העדה האשכנזית על מנהגיה ותקנותיה הקהילתיות, שעליהן מתבסס הכרך במידה רבה, וכן על כמה מנהגים לא שכיחים של העדה.
יהודים התיישבו לראשונה באמסטרדם לקראת סוף המאה השש עשרה. המתיישבים הראשונים היו ספרדים, בעיקר אנוסים מפורטוגל. בעשורים הראשונים של המאה השבע עשרה הם הקימו שלושה בתי כנסת: בית יעקב, נוה שלום ובית ישראל. ב-1638 התאחדו שלוש הקהילות הספרדיות והקימו את הקהילה היהודית הפורטוגזית של אמסטרדם.
יהודים אשכנזים מגרמניה הגיעו לראשונה לאמסטרדם בסביבות שנת 1615. בשנים הבאות גדל מספרם עם זרם היהודים מארצות הריין ומדרום גרמניה, נמלטים ממלחמת שלושים השנים. בשנת 1636 הם הקימו קהילה קטנה משלהם. בשנת 1648, בעקבות מעשי הטבח בחמלניצקי, החלו להגיע לאמסטרדם יהודים מפולין וליטא, אך לא מצאו את מקומם בקהילה האשכנזית הקיימת. במשך שתים עשרה שנים (1660-1672) קיימו ארגון קהילתי משלהם, ובהמשך הצטרפו לקהילה האשכנזית.
היהודים האשכנזים שהגיעו מיישובים שונים הביאו איתם את מנהגיהם המקומיים המיוחדים. זיקתם החזקה למנהגים אלו יצרה מתחים ומריבות בבית הכנסת, וכתוצאה מכך פרסמו ראשי הקהילה בשנת 1716 מסכת יהודית-גרמנית בשם "סדר הנהגות בית הכנסת", הקובעת את מנהגי בית הכנסת שעליהם היו אמורים החברים לפעול.
בהקדמה למסכת המנהיגים ציינו שהאי-סדר מתגבר בבית הכנסת – חלק מהמתפללים הטוענים שאסור לומר תפילה מסוימת ואחרים שאמרו שנהוג לקרוא אותה, וריבים על מי צריך לומר קדיש גרמו להם להחליט לפרסם "סדר הגהגות בבית הכנסת". עתה ידעו כולם, גם הפשוטים וגם המלומדים, מתי יש לומר תפילה מסוימת ולקרוא הפטרה מסוימת, ולא יהיה עוד ויכוח.
במסכת הוזכרו רק מנהגים, עליהם נחלקו הדעות.
לזמן מה הושב השקט בקהילה, אך מפעם לפעם פרצו ויכוחים חדשים לגבי מנהגים מסוימים שגרמו לראשי הקהילה להדפיס מחדש את "סדר הנהגות בבית הכנסת" בשנת 1759 ושוב בשנת 1776. במהלך השנים שלטו הצרפתים בהולנד (1795-1813) כמה מודרניסטים בקהילה רצו לשנות מנהגים מסוימים, ובמידה מסוימת הצליחו לעשות זאת. כך השתדלו ראשי הקהילה, זמן קצר לאחר שלטון צרפת, להוציא מהדורה חדשה של סדר הנהגות בית הכנסת. זה הופיע בעברית ב-1815.
במהלך המאה ה-18 הקהילה היהודית הייתה זירת סכסוכים בין האורתודוקסים לבין אלו שרצו להכניס שינויים בשירות בית הכנסת. מאחר שהאחרונים מילאו תפקידים חשובים בקהילה ונתמכו על ידי השלטונות הלא-יהודיים, הסכימו הרבנים באי רצון לשנות כמה מנהגי בית כנסת שלדעתם הותר להם לעשות. בשנת 1901 הוציאה הקהילה מהדורה חדשה ומוגדלת של סדר הנהגות בית הכנסת, הפעם בהולנדית. הוא הוכן על ידי הרב יוסף צבי דינר, רבה הראשי של אמסטרדם ושימש את הקהילה עד להשמדתה על ידי הגרמנים במלחמת העולם השנייה.
בנוסף ל"סדר הנהגות בית הכנסת", פרסמה הקהילה מסכתות על תקנותיה הקהילתיות. רוב התקנות הללו נגעו למינהל הטכני של הקהילה, אך כללו גם עניינים הקשורים למנהגים יהודיים. מסכתות תקנות פורסמו ב-1711 וב-1737. חלקן גם נדפסו בזמנים שונים על גיליונות בודדים או בחוברות קטנות.
בשנת 1985, ה"Nederlands Israelietisch Seiminarium" שנתן חסות למנהגי אמסטרדם, ביקש מאלכסנדר וידר ז"ל, חבר ותיק בקהילת אמסטרדם לרשום את מה שהוא זוכר ממנהגי הקהילה לפני מלחמת העולם השנייה. מר וידר עבר על מהדורת 1901 של "סדר הנהגות בית הכנסת", הוסיף הרבה וציין אילו מהמנהגים הנזכרים שם לא תמיד נשמרו או לא נשמרו על ידי כולם. פטירתו מנע ממנו להשלים את עבודתו. לאחר מותו נסקרו תוספותיו והערותיו מאת הרב אהרן שוסטר, רבה של אמסטרדם לשעבר, ומר יעקב פרסר, מנהיג הקהילה לשעבר. כתבים אלו הועמדו לרשות הרב יהודה ברילמן, מחבר ועורך "מנחגי אמסטרדם".
להמשך בשבוע הבא
גואיש פרס יום ששי ינואר 25, 2002
מנהגי האשכנזים של אמסטרדם הם בעיקר של הקהילות הישנות של ארצות הריין, מיינס, וורמס ואחרות. במקרים מסוימים שימרו יהודי אמסטרדם את המנחג בצורתו המקורית, בעוד שבקהילות אשכנזיות אחרות הוא עבר שינויים. הרב יהודה ברילמן מביא כדוגמה את מנהג ההמתנה בין אכילת מאכלים בשרית למאכלי חלב. השלטונות המוקדמים מדברים על שני מנהגים שונים: להמתין בין אכילת הבשר למאכלי חלב שש שעות או להמתין שעה אחת בלבד. המנהג האחרון מוזכר על ידי המהרי"ל כ"מנהג הכללי". ר' משה איסרלס (רמ"א) אומר שזה המנהגים הכלליים "בארצות האלה", כלומר פולין.
עם חלוף הזמן קיבלו יהודי מזרח אירופה את המנהג להמתין שש שעות. היהודים ממוצא גרמני בחרו במסלול ביניים – המתנה של שלוש או ארבע שעות. יהודים של מדינה אחת בלבד, הולנד דבקו במנהג המקורי להמתין שעה אחת בלבד. הנה עוד דוגמה. האשכנזים של הולנד נותנים שמות לילדים לקרובים חיים (אשכנזים בדרך כלל אינם קוראים ילדים לאנשים חיים, רק לאנשים שמתו). יש הסבורים שהאשכנזים של הולנד הושפעו מבחינה זו משכניהם הספרדים של אמסטרדם.
הרב ברילמן אינו שותף לדעה זו. הוא מצטט את ספר חסידים שקובע: "במקומות מסוימים לא נותנים שמות על שם אנשים חיים, רק על שם אנשים שמתו". מתוך אמירה זו בספר חסידים ניכר כי בזמן ובארץ חיבור הספר, רק מיעוט לא קרא לילד על שם אדם חי. המנהג הכללי היה לתת שמות לילדים עבור אנשים חיים. במרוצת הזמן התפשט מנהג המיעוט בקרב כל האשכנזים. האסכנזים של הולנד היו היחידים שהמשיכו לקרוא לילדים על שם אנשים חיים.
בספר שלפנינו מסודרים מנהגי עדת אשכנז בשישה חלקים: 1) מנהגים הנוגעים לימי חול 2) מנהגי שבת וחג שחל בשבת. 3) מנהגים הקשורים לימים או לתקופות מסוימות בשנה. חלק זה מחולק לשבעה פרקים: א. מכס לא קשור לחודש מסוים. ב. מנהגי חודש ניסן. ג. מנהגי חודשי אייר, סיון, תמוז ואב. ד מנהגי ראש השנה. ה' מנהגי יום הכיפורים. ו' מנהגי סוכות. ז. מנהגי חודשי השבע, כסלו, טבת, שבט ואדר. הסעיף הבא (4) הוא: מנהגי חתונות וברית מילה. אחריו (5) סעיף המנהגים הנוגע לקריאת קדיש ולאבל. בחלק האחרון מופיעים מנהגי קריאת התורה. לאחר הסעיפים על מנהגי הקהילה האשכנזית באמסטרדם מופיעים מספר נספחים, הכוללים בין היתר מנהגים של אגודות ומשפחות מסוימות, חלק מנהגי ספרדי אמסטרדם וחלק מנהגי אשכנזים הולנדים המתגוררים מחוץ לאמסטרדם.
לתיאורי מנהגי העדה האשכנזית באמסטרדם מצורפים שני סוגי פתקים שונים. ישנן הערות המציינות את המקורות מהם נגבו המכס: פרסומים קהילתיים, כגון סדר ההגנה בית הכנסת, הודעות פומביות ועוד; ספרים ומאמרי עיתונים המזכירים את מנהגי האשכנזים באמסטרדם; מסכת אלכסנדר וידר על המנהגים והערותיהם של הרב אהרן שוסטר ומר י' פרסר עליה (הזכרנו אותם במאמרנו הראשון). בהערות אלו מוזכרים אנשים נוספים שסיפקו לעורך, הרב יהודה ברילמן, מידע על חלק מהמנהגים של קהילת אמסטרדם.
הסוג השני של הערות הנלוות לתיאורי המכס מציעים הסברים. הם מתייחסים בעיקר לספרות רבנית וספרי מנהגים של קהילות אחרות שבהן מבוארים או דנים המנהגים.
נזכיר כאן כמה מהמנהגים המתוארים בספר שלפנינו: "נהוג כאן שבנים לובשים טלית עוד לפני בר המצווה שלהם. בנים שעברו את בר המצווה אינם רשאים להתפלל בבית הכנסת ללא טלית בתפילות שבהן לובשים טלית".
"בקבלת שבת כשאומרים את הפסוק בואי בשלום ממשיכים מול ארון הקודש". מריח את נר ההבדלה לאחר כיבויו." (ההערות מספרות שלפי רבי יעקב עמדן – בסידורו – זה נעשה כדי לחבב את המצווה). "בחודש אלול תוקעים בשופר גם בשחרית וגם במנחה". לפני מלחמת העולם השנייה היו יהודים אורתודוקסים שלא אמרו תשליך והיו אחרים שאמרו את זה". העורך מסביר בהערות שלו: כשהצרפתים כבשו את הולנד ב-1795, כל ביטוי פומבי של דת נאסר באמסטרדם. בעקבות האיסור הזה ראשי הקהילה לא נתנו ליהודים לומר תשליך בקבוצות. הם יכלו לומר זאת רק בנפרד. למרות שהאיסור בוטל מאוחר יותר, מנהג תשליך הוזנח מאז במידת מה על ידי רבים מבני הקהילה השבת האחרונה הייתה שבת שירה. האשכנזים של אמסטרדם אוכלים קוגל חיטה באותה שבת.
בהערותיו מצטט העורך את נוחג קצון יוסף מאת ר' יוסף קוסמן מפרנקפורט, המציין כי אותיות בשלח מייצגים "שבת שירה לאכול חיטין". (על מנהג אכילת קשה והאכלת עופות ועופות בשבת שירה כתב לאחרונה רבי יוסף לוי ב"מנהג ישראל תורה" כרך ב עמ' 124 והרב אליקום דבורקס בבישבי המנחג שלו. ראה גם ז"ל זצ"ל. שערי הלכה ומינהג של רבה של ליובאוויטש, כרך א'. על המנחה כותב ר' יחיאל גולדהבר בספרו הקרוב על מנהגי שבע הקהילות של בורגנלנד. הפירושים המובאים לעיל לאותיות המילה בשלח מצויים כבר אצל רבי אפרים. "עוללות אפרים" של אפרים שלמה לונשיץ.
,גואיש פרס, יום שישי, 1 בפברואר 2002