לפני ימים אחדים קראתי ספרה האנגלי של מרת איידה קואן "יהודים בפינות נידחות של העולם", שיצא לפני זמן קצר, ובו היא מספרת על ביקוריה באיים ובארצות באוקינוס השקט ובמדינות שונות במזרח הרחוק והקרוב.
ענין מיוחד מצאתי בפרקיה על תורכיה. לא רק מפני שעוררו בי זכרונות על ביקורי שם עם משפחתי, אלא למדתי מדבריה על מנהג-סדר מסויים כי הוא נוהג גם בתורכיה.
מרת קואן מספרת כי את הסדר הראשון עשתה בביתו של רבה של איזמיר. בתחילת הסדר, לפני אמירת "מה נשתנה" הגביהו לרגע את קערת הסדר מעל ראשו של כל אחד מן המסובים. לסדר השני היתה אורחה של משפחה אחרת באיזמיר – וגם שם נהגו מנהג זה.
מנהג זה היה ידוע לי עוד מקודם ממדינות אחרות. בפעם הראשונה נתקלתי בו בסיפור מסעותיו של רבי חיים יוסף דוד אזולאי. בפסח של שנת תקל"ד היה החיד"א בתוניס. בספרו על ליל הסדר הוא מוסר, כי רחמים, משרתו של הגביר המארח, היה לוקח את "כלי המצות וירקות חובה" והעבירו שלוש פעמים על ראשו של כל אחד מן המסובים. לאחר מכן ניגש אל הנשים שהיו יושבות מן הצד ושאל אם גם להן צריך לעשות כך שלוש פעמים. החיד"א ענה לו בשעשוע לשון. כתוב: "רחם רחמתים לראש גבר" (שופטים ה, ל). צריכים שלוש פעמים רחמים – שיבוא המשרת רחמים – לראש גבר, אך לא לראש אשה ("מעגל טוב השלם", ירושלים תרצ"ד, עמ' 62).
לימים מצאתי את בנימין השני מזכיר מנהג זה בספר מסעותיו. בדברו על יהודי צפון-אפריקה הוא כותב: "סדר הפסח אצלם כאשר הוא אצלנו. מלבד כבואם באמירת ההגדה אל החלק הראשון מספור יציאת מצרים לוקח אחד מבני המשפחה את הקערה ומגביה אותה מעל לראש כל אחד מהמסובים על רגעים אחדים, וזה האיש אשר לא יעשה לו כזאת, מאמין להיות גבר לא יצלח בימיו. ביחוד נמצא מנהג זה בטוניס, בעוד אשר המשכילים בעם באלגיריען אינם משימים לב על המנהג הזה" ("ספר מסעי ישראל", מתורגם ע"י גורדון, ליק תרי"ט, עמ' 126).
מעניינים הם הדברים שהרב אלכסנדר לוינסון מספר על ביקורו בפסח במדבר סהרה. הוא כותב בין היתה: "זקן בני הבית תפס את המגש [עליו היו שלוש המצות, מרור וחרוסת, וכוסות מלאות יין] והתחיל להקיף את השולחן, בהפליטו את המלים "כהא לחמא…". במגש זה היה עליו לגעת בראשו של כל אחד מן המסובים. מכיון שגם אני "חכם" – ביקש לכבדני במנהג זה. כמובן, לא ידעתי מזה כלום ובהרגישי על ראשי משא כבד, קמתי במהירות ממושבי ולצערי הרב הפכתי את כל המגש עם כוסות היין על בגדי… והיה להם הדבר לסימן רע. קמה מהומה ובהלה וכל המסובים התחילו לצעוק ולהתרגש. מבטים פראיים ננעצו בי מכל צד. עשיתי עצמי כאילו איני מרגיש כלל, ואמרתי להם שעשיתי מה שעשיתי בכוונה להזכיר להם את קריעת ים סוף. נימוק זה מצא חן בעיניהם וכולם יחד התחילו לשיר את הפסוק "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה" ושוב מילאו את הכוסות[1].
הנה לפנינו לא מנהג מקומי אלא מנהג שהיה קיים בכמה ארצות בצפון אפריקה וכנראה שאף לתורכיה הגיע. מה מקורו ומה משמעותו? במקורות שהבאנו לא ניתן טעם למנהג זה, ועד כמה שידוע לי אין הוא נזכר כלל בספרי המנהגים. אמנם שערי השערות לא נגעלו אך קשה להניח כי מנהג זה אינו אלא מעשה מוזר, שתכליתו "כדי שיראו התינוקות וישאלו" – הרי לכך יש לנו מנהגים מקובלים ומסורים. ועוד, כיצד נתחברה למנהג זה אמונה בניחושים ובסימנים לעתיד.
אפשר שיש בין הקוראים מי שבידו להצביע על מקורות נוספים ולשפוך אור על מנהג מוזר זה.
הדואר
גליון ב תשל"ב
[1] "פסח במדבר סהרה" מובא ב"ספר המועדים", כרך כ. באותו ספר יש גם מאמר "ליל אל-ראס במארוקו" מאת שלמה אשכנזי בו נזכר המנהג להגביה את קערת הסדר מעל ראשי המסובים. אך הדברים בנדון – מקורם, כנראה, בספרו של בנימין השני, אם כי הוא לא נזכר במאמר.