יוון היתה המדינה הראשונה שחקקה, מיד לאחר מלחמת העולם השניה, חוקים להחזרת הרכוש היהודי שנשדד בימי השלטון הגרמני במדינה. חוקים אלה נתקבלו עוד בראשיתה של שנת 1946, אך עברו כמה שנים עד שהוחל בהוצאתם לפועל. האיש שהיה במידה גדולה אחראי לקבלת החוקים האלה, ולאחר מכן היה מן הלוחמים התקיפים ביותר למען ביצועם, היה אשר רפאל מואיסיס, עורך דין, סופר ועסקן ציבורי יהודי מסור. "יד זו היא שכתבה את חוקי החזרת הרכוש היהודי", אמר לי מואיסיס, בפשטו לפניו את ידו הימנית.
2.
מואיססי נולד לפני שבעים ושלוש שנים בטריקאלה. הוא למד משפטים באוניברסיטאות של פאריס ושל אתונה ובשנת 1923 התחיל לעבוד במקצועו בסאלוניקי. הוא היה ציוני מנעוריו. צעיר לימים היה כשיסד וערך ירחון ציוני בעיר מולדתו. בסאלוניקי המשיך בפעילותו הציבורית. הוא היה במשך שנים רבות נשיא "הק.ק.ל." ביוון. משנת 1934 עד 1936 היה יושב ראש הקהילה של סאלוניקי ומשנת 1936 עד 1938 – נשיא הפדרציה הציונית של יוון. לאחר פלישת הגרמנים ליוון באביב של שנת 1941 ברח מואיסיס מסאלוניקי. הגרמנים השיגוהו ועצרו אותו באתונה. "למזלי הרב היה אז האגף הגרמני של בית הסוהר מלא עד אפס מקום. ולכן כלאו אותי באגף האיטלקי", סיפר לי מואיסיס. מנהל האגף האיטלקי היה פרופיסור מאיטליה. מואיסיס, המדבר איטלקית, התידד עמו. הלה שלח אותו לבית הסוהר בלאריסה אשר עמד תחת פיקוחם הבלעדית של האיטלקים. מואיסיס היה שם אסיר רק למראית עין, כי האיטלקים הרשו לו לדור חופשי בעיר. בקיץ 1943, לאחר הדחתו של מוסוליני, כאשר הגרמנים התכוננו לקחת לידיהם את העמדות שהחזיקו בהם האיטלקים, רמזו האיטלקים למואיסיס להסתלק. הוא חי במחבוא עד שיחרורה של יוון, בסתיו 1944. מואיסיס לא חזר לסאלוניקי. "לא מצאתי את העוז בנפשי לחזור לקהילה החרבה", אמר לי.
3.
במשך מאות בשנים היתה סאלוניקי עיר ואם בישראל. רבנים גדולים שימשו בה בקודש וממנה יצאו תורה והוראה לקהילות ישראל אשר בארצות הבאלקאן וגם מעבר להן, לפני זמן לא כל כך רב, בראשית המאה הזאת, ישבו בסאלוניקי למעלה משבעים אלף יהודים. הם היוו יותר ממחצית האוכלוסיה שהיתה מורכבת מבני לאומים שונים. היהודים שלטו בחיים הכלכליים, הרוחניים והחברתיים של העיר. ביום השבת שבתו המסחר והתעשיה. גם הנמל היה סגור. בעלי האניות ועובדי האוניות, עובדי הנמל והדייגים היו יהודים. ירידתה של סאלוניקי היהודית החלה בשנת 1912, כאשר העיר עברה מידי התורכים לידי היוונים. השלטונות היוונים התאמצו לשנות את אופיה היהודי של סאלוניקי. יוונים יושבו בעיר ויהודים היגרו. אבל קהילה גדולה המשיכה להתקיים בעיר. ערב מלחמת העולם השניה ישבו בסאלוניקי יותר מחמישים אלף יהודים. יהדות סאלוניקי הושמדה על ידי הגרמנים.
צעיר הייתי כאשר קראתי על סאלוניקי היהודית. קראתי, שפעם בימי התורכים הגיעו לנמל העיר יחידות של הצי התורכי. ויום שבת היה. הנמל היה סגור. לא נמצאו פועלים לספק פחם לאניות. רק לאחר שמפקד האניות התערב אצל החכם באשי והלה הוציא היתר מיוחד, ניגשו עובדי הנמל היהודיים למלאכה. גדול היה חשקי לראות את סאלוניקי היהודית. לא זכיתי לראות אותה בבניינה. ביקרתי בעיר בראשית שנת 1950.
נסעתי לסאלוניקי דרך הונגריה, יוגוסלוויה, בולגריה ותורכיה. היתה זו נסיעה הרת סכנות. הונגריה היתה אז סגורה ומסוגרת. איו יוצא ואין בא, ומעטים האנשים שהורשו לבקר בה. יהודי המדינה חיו בפחד. יהודים נאסרו והואשמו בציונות. בעוברי את הגבול האוסטרי הונגרי הייתי הנוסע היחיד בקרונות של המחלקה השניה. יהודים בבודפשט לא יכלו להאמין שאני בא מן הארץ. כאשר הראיתי להם את תעודת המסע הישראלית. נגעו בה בדחילו ורחימו, באצבעות רועדות.
טיטו היה מסוכסך עם סטאלין. בשנים כתיקונן עושה הרכבת דרכה מבודפשט לבלגראד. אז רק נסעה עד הגבול ההונגרי יוגוסלווי. נחקרתי על ידי שומרי גבול הונגריים, שסגרו אותי בקרון משא. כרבע שעה ישבתי בקרון החשוך. את מחשבותי בשעה זו אין מן הצורך להעלות על הכתב. לפתע התחיל הקרון לזוז. כעבור עשר דקות של נסיעה, נפתחה הדלת. "הנך על אדמת יוגוסלוויה", אמרו לי שוטרי גבול יוגוסלוויים, שראו אותי נבהל ונחרד. הם העבירו אותי לרכבת רגילה. כאשר עברתי את הגבול היוגוסלווי בולגרי הייתי שוב פעם הנוסע היחיד בקרונות של המחלקה השניה. בסופיה נחקרתי על ידי סוכן הבולשת. גם לאחר שהגעתי ליוון – לא ידעתי מנוח. היה זה זמן קצר לאחר סיום מלחמת האזרחים במדינה. רבה היתה עדיין המתיחות בצפון הארץ. הרכבת נסעה רק בשעות היום והיא התקדמה לאט. שלטונות הצבא השגיחו בשבע עיניים על כל זר שנכנס לחבל ארץ זה. חיילים עקבו אחרי כשישבתי ברכבת, שמרו צעדי כאשר הלכתי לבית המלון באלכסנדרופוליס וליוו אותי כאשר טיילתי בחוצות העיר. סוף סוף הגעתי לסאלוניקי. התהלכתי במרכז העיר ובאזור הנמל. מקומות אלה המו פעם מרוב יהודים – עתה היו ריקים מאחינו. בערב נפגשתי עם ניצולי השואה בבניין הקהילה.
4.
נזכרתי בביקורי בסאלוניקי לפני למעלה מעשרים ושתים שנה כאשר ישבתי אצל מואסיס ושוחחנו על עברה המפואר של הקהילה, שהוא היה ממנהיגיה. הבנתי לרוחו כאשר אמר לי שלאחר השחרור לא מצא עוז בנפשו לחזור לעיר. הוא התיישב באתונה ועזר בשיקומם של ניצולי השואה. משנת 1944 עד 1949 שימש יו"ר המועצה של הקהילות היהודיות ביוון. באותה תקופה היה גם נציגה של הסוכנות היהודית באתונה. היו אלה שנות "הבריחה". רבבות רבות של שרידי השואה הוברחו מארץ לארץ ורוכזו בנמלי יציאה לשם עליה "בלתי חוקית". מואיסיס השתתף בפעולות אלה. עם קום מדינת ישראל נתמנה קונסול כבוד באתונה. אח"כ שימש ציר כבוד של ישראל עד שנת 1954. כעת כבר פרש מפעילותו המקצועית והציבורית, והוא מתמסר כולו לעבודתו הספרותית. הוא מחברם של כמה ספרים. הוא כתב על משפט הנישואין היהודי, על ציונות ועל ישראל, ועל ענייני יהודי יוון. יש לו בכתובים, מוכן לדפוס, ספר על שמות המשפחה של יהודי יוון. הוא גם הירבה לתרגם. הוא תירגם ליוונית קלאסיקאים ציונים וגם "קיצור תולדות הספרות העברית החדשה" ליוסף קלויזנר. לפני כמה שנים יצא תרגומו של המחזור ליום הכיפורים "ידעו יהודי יוון מה הם אומרים בתפילה" – העיר מואיסיס, שלשונו העברית צחה ושוטפת. ב-1971 הופיע תרגומו של "הגדה של פסח". "כאשר עבדתי על התרגום נתתי דעתי במיוחד על השתתפות הילדים בסדר – לכן עשיתי אותו בחרוזים" – אמר לי. הוא קרא לפני מתרגומו והדגים לי את היופי ואת המשקל של החרוזים. יש לו עוד מספר טפסים של ההגדה, שנדפסה בהידור רב, והוא מוכן לשלוח אותה חינם לספריות שידרשוה ממנו. כתובתו: ASHER NOUSSIS 2 Parnossou Street Athens, Greece
