בשבועות האחרונים הרחבנו את הדיבור על חרם ספרד והבאנו דברי חכמים והוכחותיהם כי כזה לא היה קיים מעולם. השבוע נזדקק לפרשה אחרת: סירובו של המהר״ם מרוטנברג להפדות ממאסרו במבצר ענזיסהיים.
נשתדל להוכיח שהשמועה על אודותו אין לה על מה לסמוך.
המהר״ם מרוטנברג
רבנו מאיר מרוטנברג נולד בערך בשנת 1215. הוא היה מגדולי ההוראה באשכנז ושמש ברבנות בקהלות שונות. אולם לא ידוע אם היה הרב הכולל ליהודי אשכנז אף על פי שבשאלות המופנות אליו הוא מכונה — ״ראש״ ו״אב הרבנים״.
בשנת 1286 התכונן לעלות לארץ ישראל אבל בדרכו, בהיותו באיטליה, נתפס ונמסר למלך רודולף כפי שמסופר במקורות שונים.
נביא את דברי החיד״א ב״שם הגדולים״:
*ר״מ מרוטנבורג בר ברוך שם לדרך פעמיו לעבור הים הוא וביתו ובנותיו וחתניו וכל אשר לו ויבוא עד עיר אחת יושבת בין הרמים שקורין לומברדש גיבורגא ורצה לישב שמה עד אשר יאספו אצלו כל העוברים שמה. והנה פתאום ההגמון מבזילא רכב מרומא דרך אותה העיר ועמו איש אחד ושמו קינפפא והכיר מורנו הגיד להגמון וגרם שהפחה מיינהארט מגערץ שר על אותה העיר תפסהו ד׳ תמוז שנת מ״ו לאלף הששי וימסרהו למלך רודולף״.
שבע שנים ישב רבנו אסור במבצרי ענזיסהיים וושרברג ונפטר שם באייר שנת נ״ג (1293).
למה לא נפדה
רבות חקרו למה לא פדו יהודי אשכנז את רבם הנערץ מבית הסוהר.
כותבי התולדות תלו הדבר בסרובו להפדות באשר המלך תבע סבום גדול עבור שחרורו ו״אין פודין את השבוים יותר על כדי דמיהן״.
מקור דבריהם הוא פסקה ב״ים של שלמה״ למהרש״ל מסכת גטין. וזו לשונה:
״שמעתי על מהר״ם מרוטנבורג ז״ל שהיה תפוס במגדל ענזיסהיים כמה שנים והשר תבע מן הקהלות סך גדול והקהלות היו רוצים לפדותו כי אמר אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן״.
אולם כבר העיר הרב ד. י. אייגוס בספרו על המהר״ם כי מספרי התקופה מוכח כי זמן רב נמשך המשא ומתן בנוגע לפדיון הרב ממאסרו והרב בעצמו כותב באחת מתשובותיו כי הוא מצפה לשחרורו בקרוב.
״ופי׳ זרעים וטהרות שלי לכשאצא בשלום אטרח ברצון שיהיו מועתקים לך. ובתפיסה את בוראי. לא שכחתי ובתורתו וביראתו דבקתי והמתנדבים יחזו את ה' בנועם וכתם זהב לא יועם…״(שו״ת מהר״ם)
נראה שהמלים ״והמתנדבים יחזו את ה׳ בנועם״ מתיחסות לנדיבים שהביעו נכונותם לתת את הכסף למען פדות אותו בעוד שבדבריו ״וכתם זהב לא יועם״, הם בטוי תקוותו שמפעל הפדיון יצליח.
נוסף לזה כותב הרא״ש מתלמידיו המובהקים של המהר״ם מרוטנברג בחידושיו בגיטין כי ״אין פודין את השבוים יתר על כדי דמיהן״ לא נאמר לגבי תלמיד חכם: ״וכן תלמיד חכם שנשבה בהא לא תקין כדאמרינן בפ׳ הנזיקין דרבי יהושע פדה תינוק שבוא בדמים מרובים לפי שראוהו חריף ומפולפל ואפשר שיהא אדם גדול וכל שכן מי שהוא כבר אדם גדול״. ואילו היה ידוע לרא״ש דבר סרובו של המהר״ם להפדות לא היה נמנע מלהזכירו באותו מקום.
הרב אייגוס בא למסקנה כי באמת התנהל זמן רב, עד שנות 8—1287, מו״מ בדבר פדיון הרב בין ראשי הקהלות לבין הקיסר אולם האחרון הפר כמה פעמים הבטחותיו וגם רצה לנצל את תשלום דמי הפדיון על ידי הקהלות לזקוף אותם על חשבון דמי מס סבלנות שמאז והלאה עליהם לשלם מדי שנה בשנה, דבר שהקהלות לא רצו ולא יכלו להסכים עליו ולכן נפסק המו״מ. נדמה שגם המהר׳׳ם הסכים להחלטת הקהלות ומזה נובע הספור המובא ברש״ל.
אין ברצוני לדון פה במסקנותיו של הרב אייגוס אולם טענותיו כשהן לעצמן אין כחן יפה לדחות דברי המהרש״ל. אפשר הדבר שבשנים הראשונות של מאסרו הסכים הרב לפדיונו, ואז כתב את התשובה המובאה למעלה, אבל אחר כך חזר בו מפני שלא רצה שפדיונו יהוה מכשול לרבנים אחרים שמלכים ורוזנים יתפסום למען סחוט כסף מן הקהלות. ואם גם לפי הדין אין תקנת פדיון השבויים נאמרה לגבי תלמיד חכם — אולי מדת חסידות היה נוהג בדבר. במיוחד אחרי שגם בישבו במאסר נהל משם עסקי הקהלות וכתב שם רבים מחידושיו ותשובותיו.
צואת בן הרא״ש
אולם אני מצאתי מקור שממנו יוצא מפורש שקהלות ישראל באשכנז עמדו לפדות את רבם הנערץ לולא מותו קדמתם. הדבר מפורש בצוואתו של רב יהודה בן הרא״ש.
רב יהודה שמלא מקום אביו הגדול אחרי מותו בקהלת טולידו בספרד מספר בצוואתו שהשאיר לזרעו אחריו קצת מתולדות משפחתו. בין היתר הוא מוסר על הסבה שהניעתו לרא״ש לעזוב את אשכנז.
הוא כותב:
״וסיבה ליציאת א״א ז״ל היתה מפני תפישת הר׳ מאיר מרוטנבורג ז״ל שתפשו האדון המושל והקהלות של אשכנז פדאוהו בממון רב, והמושל לא רצה ליקח ערב רק לא״א ז״ל והוצרך ליכנס ערב בממון רב. וקודם שנחלק הממון על הקהלות נפטר הר׳ מאיר בתפישה. והמושל העליל (לא רצה לקבל טענתו של) א״א ז״ל אומרו כי מאחר שנפטר ב-תפישה קודם שפטרו מן המאסר, שבאחריותו נפטר. והקהלות והוא שיהיו פורעין הממון. ונשמט מלפניו והלך לעיר אחרת. ומפני יראתו מן המלכות יצא מאשכנז ובא לעיר הגדולה עיר טוליטולא״ (הצואה נדפסה בשלמותה בספר ״צוואת גאוני ישראל״ פילדלפיה תש״ח).
הננו רואים במפורש שהקהלות עמדו אחרי משא ומתן שכנראה נמשך כל שבע שנות מאסרו לפדות את הרב והשמועה שהוא לא רצה להפדות אין לה על מה לסמוך.
כידוע סירב המלך לשחרר את גויתו עד שיפדו אותה בדמים רבים. רק בשנת 1306 פדה אותה הפרנס העשיר ר' אלכסנדר זיסקינד ב״ר שלמה ווימפן מפפד״מ בממון רב והוא הובא לקבורה לעיר מולדתו ורמייזא. שנתיים אחר זה מת ר' זיסקינד ונקבר בצד המהר״ם כאשר ציווה.
ט. בן-משה
מתוך "המודיע" י"ד בחשון תשי"ד