סניגור של גוי
צ׳סלב קצ׳מרק הגמונה הקטולי של קילץ שלפני שבועיים נדון על ידי בית דין צבאי פולני למאסר של שתים עשרה שנה באשמת רגול סרב ביולי 1946 אחרי הפרעות בעיר זו לגנות את מעשי הפשע של האספסוף הפולני.
בידוע פרצו ביולי 1946 פרעות בקילץ שכתוצאה מהן נהרגו שלושים וששה יהודים, מנהיגים יהודים פנו לקצ'מרק בבקשה להשתמש בהשפעתו על האוכלוסיה המקומית ולגנות את הפרעות ואת מסעי השנאה האנטישמיים, ההגמון לא נענה לבקשתם.
באותה שעה נמסר לעתונאי חוץ-לארץ הודעה מטעם הקרדינל הלונד הגמונה שלפולין בה התקיף את היהודים בעד השתתפותם בממשלה והאשימם במצב הרע של המדינה, מנהיגים יהודים הביעו אז את הדעה כי השפעתו שלקצ׳מרק ואהדתו לתנועות הלאומניות הן שגרמו ליחסם השלילי של כמה ממנהיגי הכנסיה כלפי היהודים.
במשפט האחרון נגד ההגמון שמש היהודי מ. מזלנקו כסנגורו. עתוני חוץ לארץ מוסרים כי רק תודות להגנתו של יהודי זה יצא קצ׳מרק בעונש קל בהשואה עם ההאשמה החמורה שנאשם בה.
קשה לברר את אמתת הדברים.
בדרך כלל עומד בממלכה האדומה גם הסניגור ברשות הקטיגור — אולם גם בלאו הכי קשה לנו לטעון נגד אותו יהודי סניגור שבודאי כל מה שעשה לפי פקודת השלטון עשה.
לשערוריה גרם לפני שנים אחדות העורך דין היהודי סילקין מלונדון שלקח על עצמו לנהל את הסנגוריה של הגנרל הגרמני פון מאנשטיין שדינו התנהל לפני בית דין צבאי אנגלי. עורך דין זה הוא אחיו של א. סילקין מי ששמש שר תכנון ובנין בממשלתו של בוין.
תליינים
מקהיר מודיעים כי הסמל מוחמד זינקאל, התליין המצרי, החליט לתלות ״בוגדים״ חינם. זונקאל, המקבל חמש לירות מצריות בעד כל הוצאה לפועל של משפט מות, הודיע על ״החלטתו החגיגית״ הזאת למנהלת בית הסוהר.
נדמה כי במצרים ״המתקדמת״ מקצוע התליין משלח יד מכובד הוא ועוד מעט והוא יועלה למדרגת גבור לאומי. כידוע שומרים במדינות המערב בסוד חמור את שמו של התליין שיש לו משלח יד אחר ממנו הוא מתפרנס ורק במקרה שלצורך של הוצאה לפועל של משפט מות הוא מעמיד את עצמו לרשות השלטונות.
היו ימים שהגויים ״אניני הדעת״ ״ונקיי כפים״ לא רצו ללכלך את ידיהם בבצוע משפטי מות והם כפו את התפקיד הזה, על היהודים.
במקומות רבים, לרוב באלו שעמדו תחת שלטון מלכות ביצנץ הוכרחו היהודים לשמש בתור תלינים.
רבנו עובדי׳ ברטנורא מספר באגרות המסע שלו כי יהודי פלירמו בזויים מאד בעיני הגויים ״ואנגריא המלך כבדה עליהם כי מוכרחים הם ללכת לכל מקום אשר תתחדש שם עבודה. וכי יהיה לאיש משפט מות או מכות ויסורים וימיתו וייסרו אותו היהודים״.
יהודי קנדיא שמשו מהתחלת המאה השלוש עשרה עד השש עשרה תלייני הרשות. ענינו של תליין יהודי מקנדיא נזכר בשאלות ותשובות מדורו של המר״י קארו. מעשה שהי׳ כך היה, פרצה מחלוקת על אודות כשרותו של גט שנתן בקנדיא. הפוסלים נתלו בין השאר בעובדה שאחד העדים הוא תליין הרשות ומפני שהוא גם הורג יהודים שמתחייבים בדיניהם,רוצח הוא ולכן פסול לעדות.
כנגד הפוסלים יצא הרב אלי׳ קפסלי הכותב שאין מנוס מגזרת הגויים ועל היהודים להעמיד לרשותם תליןי על כורחם. הוא מוסר שפעם אחת חפשו הגויים תליןי יהודי וכל היהודים ברחו את העיר תפסו אחד מחשובי הקהילה ורק בקושי רב הצליחו לפדות אותו ולמסור צעיר תחתיו. תליין אחד שנודע לו כי עליו להרוג יהודי שנמצא חייב בדיניהם היה בוכה יומם ולילה ורצה לברוח.
הרב ש. אסף ז״ל שאסף את החומר על תלייני קנדיא מוסיף כי כנראה גם במרוקו היו נוהגים ככה. בספר ״מלכי רבנן״ לר׳ יוסף נאים ירושלים תרצ׳׳א מסופר כי במרוקו היו דנים את הממרים פי המלך בהתזת ראשם בסיף. אחר כך היו תולים את הראשים ברחוב העיר ומעשה התליה היה נעשה על ידי יהודים.
יהודי בוכרה
באחד מגליונות האחרונים של ה״ניו יורק טיימס״ מוסר כתב עתון זה במוסקבה פרטים מענינים על חיי יהודי בוכרה.
כתב העתון ביקר לפני זמן מה בבוכרה באיזבקיסטן. הוא העתונאי הזר הראשון שבקר במדינה זו מאז שנים רבות. לפי דבריו עודם גרים יהודי העיר ב״רחוב היהודים״ העתיק ושומרים על מצות ונוהגי אבותיהם, הוא ביקר בבית הכנסת, נפגש עם הרב וראה קבוצת יהודים עוסקים בלמוד התלמוד.
ומברי בבוכרה
בוכרה היתה עוד לפני שמונים שנה אחת הערים ״האסורות״ שהכניסה לאירופאי אליהן היתה אסורה בהחלט.
האירופאי הראשון שעבר את חיבה, בוכרה ואת סמרקנד אשר בתורכיסטן היה הנוסע היהודי ארמיגיוס ומברי.
ומברי היתה אחת הדמויות המופלאות של המאה שעברה, הוא נולד בשנת 1831 להורים עניים בעיירה הונגרית. עוד בימי נעוריו הוא שוקד על למוד שפות עמי המזרח. טלטולים בארצות הבלקן מביאים אותו לקושטא שם הוא מצליח אחרי שבועות של מחסור ורעב להתקבל כמורה אצל משפחות עשירות ולאט לאט מוצא לו מהלכים בחוגי רמי המעלה וחצר השולטן, כל ימי שבתו בעיר הוא ממשיך בלמוד שפות ומנהגי עמי המזרח.
גדולה שאיפתו לראות עולמות חדשים והוא מתכונן לבקר בטורכיסטן, הארץ שטרם עבר בה אירופאי. ידידיו הרבים משתדלים להניא אותו ממחשבתו אבל ומברי איננו שועה לדבריהם ולבוש כדרויש מוסלמי ומצויד ב״פירמן״ (אגרת) מאת השולטן שמושלמי אפריקה ואסיה רואים בו את בא כוחו של מוחמד הוא יוצא לדרך, בטהרן הוא מוצא אורחת ישמעאלים אשר שבה ממכה לתורכיסטן. הוא מספר להם שהוא כהן תורכי הרוצה לבקר את המקומות הקדושים ומצטרף לשיירתם.
חבריו בעיר סבורים שהוא יצא מדעתו, רופא אוסטרי מוסר לו שלושה גרגירים קטנים ואומר לו: ״הנה לפניך סם המות. יש אשד יבקש איש את המות ולא ימצאנו. אם תפול בידי הקנאים ותראה את הכנותיהם לענות אותך אז תבלע את גרגירים אלה והמות יגאלך מיסוריך״.
לא קלה היתה הנסיעה. לא קל הדבר להתחפש כדרויש מושלמי בתוך שיירת מושלמים מבטן ומלידה.
באחד מספריו כותב ומברי: ״עד היום אני זוכר את כל ענויי הנפש שגרם לי המסוה ההוא. צריך הייתי להיות זהיר בכל תנועה קלה, בכל ניד שפתים,לבלי עורר חשד, ויש שהייתי מקיץ בלילה ומשנן לעצמי את ההעויות של בני לויתי, למען אהיה דומה להם לכל דבר״.
הנסיעה עברה עליו בשלום, ומברי נתקבל בכבוד גדול על ידי מושלי חיבה, בוכרה וסמרקנר כנאה ויאה לדרויש מושלמי. בשובו לאירופה הוא מפרסם ספרי מסעיו העושים לו שם גדול בעולם המדע. באחרית ימיו היה יועץ לממשלת הקיר״ה בעניני תורכיה שאת שולטנה ואנשי חצרו הכיד היטב ופרופסור ללשונות המזרח בבודפסט. הוא מת בשנת 1913.
על בלשנותו ספרו נסים ונפלאות באירופה. סגן הדין החוקר השודי שיצא בעקבות ומברי לארצות המזרח מספר בספרו ״מציר אל ציר״ מה שספר לו רופא שודי שפגש אותו בתוככי אסיה. הרופא הגיד לו שבוקר אחד דפק בדלתו דרויש מושלמי שמסר לו שהוא נשלח אליו מטעם הכליף מבגדד הדורש ממנו להתאשלם כי כן פקד עליו בחלום לילה. לאות ולמופת על אמיתות דבריו הוא מוכן לדבר אתו בכל לשון שירצה. הרופא בקש מן הדרויש לצטט לו שירים שודיים. לתמהוני ותדהמתו הרבה פתח הדרויש את פיו ומלא אחרי בקשתו. בסופו של הדבר גלה הדרויש את זהותו… היה זה ומברי.
שנים אחדות אחרי בקורו של ומברי בתורכסטן כבשו הרוסים מדינה זו.
היהודים הראשונים הגיעו לתורבסטן במאה התשיעית, במאה השתים עשרה נמצאים שבטים יהודים עצמאיים רבים באזור. במשך מאות השנים האחרונות הי ויהודי בוכרה מנותקים מאחיהם בשאר חלקי העולם. אחרי שנכבש הארץ בידי הרוסים רבו המבקרים אצלם ביניהם הרה״ג הראשון לציון רבי יעקב מאיר ז״ל שבא אליהם בשנת 1882 כשליח ציון מירושלים .
בסוף המאה האחרונה עלו רבים מבני בוכרה לירושלים פה יסדו שכונה, הקימו בתי כנסת, בתי מדרשות ובית מחסה לעניים. עד פרוץ המהפכה הרוסית שלחו שליחים לערי מולדתם בוכרה, סמרקנד, תשקנט ואחרות לעורר אחיהם לבוא לעזרת השוכנים בציון.
התואר ״ראשון לציון״
מוסרים שהמוסדות המוסמכים דנים כעת, במועמדים השונים, רבנים ספרדים מהארץ ומחוץ לארץ, למקומי של הראשון לציון שנתפנה עם מותו של הג״ר בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ״ל.
עד שננחש מי יהיה ה״ראשון לציון״ הבא נחקור מי היו הראשונים שנתכבדו בתואר זה.
החוקר מ.ד. גאון פרסם בשנת תרפ״ח בירחון ״מזרח ומערב״ מאמר לתולדות התואר ״ראשון לציון״.
לפי דעתו היה הרב הגאון נסים חיים משה מזרחי אשר כהן במשרת רב ראשי בשנת תק״ה הראשון שהוכתר בתואר זה. רבני ירושלים מפארים אותו בתואר זה בהסכמה שנתנו על חלקו השני של ספרו ״אדמת קודש״ (שו״ת על ארבעה חלקי שו״ע) שנדפס אחרי מותו בשנת תקט״ז בסלוניקי.
הראשון שברור לנו שעור בחייו הוכתר בתואר זה היה הרב רפאל אברהם בן אשר שישב על כסא הרבנות בירושלים משנת תקל״ב עד תקל״ד, מאז פשט התואר ובשמונים השגה האחרונות הוכתרו. כל רבניה הראשיים של העדה הספרדית בירושלים.
הרב נסים חיים משה מזרחי היו כל ימיו עני, נכה רוח וענו מאד ובגלל זה בחרו בו להיות עובר לפני התיבה בימים הנוראים. מסופר עליו שפעם אחת בשובו מבית המטבחים פגעה בו אלמנה אחת שלא הכירתו ובקשה ממנו לקרוא לה משרת האופה שיבוא לקחת את הבצק שלה לאופה הרב בראותו שעד שיבוא המשרת יתקלקל הבצק ואין כוח באשה לשאתו לבדה הביא בעצמו את הבצק לאופה. האופה שחשב שהרב הביא את בצקו הוא גער במשרתו למה לא הלך לביתו של הרב אולם הלה הפסיקו באומרו: עיסה זאת של אלמנה היא ועליה לא גזהרת לשלוח אליה את משרתך, הלא כה כתוב בתורה: ״יתום ואלמנה לא תענו". (מעשה מובא בספרו של א. פרומקין ״תולדות חכמי ירושלים").
ט. בן משה
(מתוך "המודיע" י"ב חשון תשיד)