א.
מובא בספר "מנורת המאור" לרבי ישראל אלנקאויה: מעשה בתלמיד אחד שהיה הוגה תמיד במסכת חגיגה. מסכת אחרת לא ידע, כשנפטר מן העולם היה לבדו בביתו ולא ידע שום אדם על מותו. באה אשה אחת וספדה אותו, ואמרה להמון העם שנקבצו אצלה: "ספדו לחסיד זה וקברוהו בכבוד גדול, כי הוא כיבדני כל ימיו, ולא הייתי עזובה ולא שכוחה בחייו". מיד עשו לו מספד גדול, התעסקו בכל צרכי קבורתו וקברו אותו בכבוד גדול. שאלו אותה אשה מה שמה, אמרה להם: "חגיגה". לאחר שנקבר אותו חסיד נעלמה אותה האשה. ידעו כי מסכת חגיגה היתה, שנראית להם בצורת אשה ובאה בשעת פטירתו לספוד לאותו חסיד ולבכותו מפני שהיה הוגה בה תמיד.
אותו מעשה מובא גם ב"מנורת המאור" לרבי יצחק אבוהב; בפירושו לפרקי אבות של החסיד רבי יוסף יעבץ ובספרים אחרים. ויש עוד ספרים המרמזים לאותו מעשה.
אחרון הספרים בהם מובא אותו סיפור הוא "קב הישר" לרבי צבי הירש קיידנובר: מעשה בחסיד אחד שהיה דר בכפר קטן ולא היה לו שום ספר רק גמרא אחת של מסכת חגיגה, והיה כל ימיו עוסק במסכת זו. הוא האריך ימים מאד, ולבסוף, קודם מותו, נתלבשה אותה מסכת בדמות אשה והלכה לפניו אחרי מותו עד שהביאתו לאותו החסיד לגן עדן.
רבי שמואל אשכנזי, שאסף כיד בקיאותו הרבה, בספרו הגדול "אלפא ביתא קדמיתא דשמואל זעירא", כל ההבאות של סיפור זה וכן דברי המחברים המרמזים לו, כותב: "עד כאן רשמנו י"ד ספרים שהובא בהם המעשה במסכת חגיגה בניסוחים שונים, ואמרנו די לעת עתה", ברם הוא מוסיף מקור חמישה עשר, בו מובא המעשה בתלמיד אחד שהיה יודע מסכת אחת, אך לא נוקב בו שם המסכת.
המעשה נמסר בספר "שפתי כהן" על התורה לרבי מרדכי הכהן, תלמיד רבי ישראל די קוריאל. הננו קוראים שם (פרשת משפטים) על תלמיד שהיה יודע מסכת אחת והיה חוזר עליה בכל שעה. כשהגיעה שעתו ליפטר מן העולם לא היה איש עמו בבית לעשות לו הספד. נתלבשה אותה המסכת בדמות אשה והיתה מייללת וצועקת ובוכה ואומרת: "אדוני ובעלי!", ועשתה לו הספד והלכה אחריו עד שנקבר. אחרי קבורתו לא מצאו אותה האשה, ואז נתאמת להם שהיא המסכת.
ב.
נרשה לעצמנו להביא כאן נוסח נוסף של הסיפור על מסכת חגיגה, נוסח שהוא, כנראה, בן דורות מאוחרים יותר.
כותב הרב ד"ר מרכוס (מאיר) ליהמאן בפירושו, בלשון אשכנז, על פרקי אבות (על המשנה פרק ג, ג: "…מנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה, שהקב"ה קובע לו שכר…"):
אחרי גירוש היהודים מספרד נחקק חוק תחת שלטונו של הקיסר קרל החמישי, שמלך בספרד בתואר קרל הראשון, שלפיו יישרף כל יהודי שרגלו תדרוך על אדמת ספרד.[1] חוק אכזרי זה היה בתוקפו עוד לפני שנים אחדות. מאוחר יותר החל להקל בו. לפני יותר ממאה שנה,[2] ניטלטלה בעקבות סערה גדולה בים, אנייה שנמצאה בה יהודי לחופיה של ספרד. היהודי ניצל מגלי הים, ברם נידון לשריפה על ידי שלטונות המדינה. המלך החליף עונשו למאסר עולם. ברשות היהודי היתה מסכת חגיגה, בכרך קטן, דפוס אמסטרדם. מסכת זו היתה לו לישועה. הוא הגה בה יומם ולילה. הוא סיים אותה פעמים אין ספור והתעמק בכל דבריה. כך עברו עליו שבע עשרה שנה וכמעט שלא הרגיש בקושי המאסר. האיש היה חלש וזקן וחש כי מותו קרוב. ערב אחד פרצה זעקה מלבו: האמנם נגזר עלי למות גלמוד ועזוב ללא חבר שישית את ידו על עיני במותי? והנה נתגלה חזון לאיש שנטה למות. חדרו החשוך נמלא אורה. ליד ראש משכבו עומדת אשה. "אני מסכת חגיגה, שאתה הרבית להגות בה", היא אומרת, "אני הקלתי לך בדידותך במשך שבע עשרה שנה. כעת באתי אליך שלא תמות בודד ועזוב. יעשו הם בגופך מה שירצו, אלוקים קבע לך שכר גדול בעולם הבא". חיוך של אושר הסתמן על פניו של הגוסס…
ד"ר ליהמאן אינו מגלה לנו מה המקור של סיפורו. אפשר שכתב על כך יותר באחד מכתביו האחרים.
הצופה
י' אדר תשס"ב
[1] פרדיננר ואיזבלה כבר הודיעו בפקודת הגירוש: "וכל אשר ימרה את פינו לבלתי עזוב בתוך הזמן הקבוע ויימצא אחר כך באיזה מקום תחת ממשלתנו, תהיה אחת דתו למות בהיתלותו על עץ, או להמיר את אמונתו ולהיות לנוצרי".
[2] הרב ד"ר ליהמאן נפטר בשנת 1890.