בין יהודים בניו-דלהי
א.
כשלושים נפש, גברים, נשים וילדים, השתתפו בתפילת ליל שבת, היו אלה "בני ישראל", ויהודים מחוץ לארץ, מהם תיירים ומהם המתגוררים באופן זמני בהודו. נשי "בני ישראל" היו לבושות "סארי", השמלה המסורתית של נשי הודו.
"אולם יהודה חיים", הוא בית הכנסת של ניו-דלהי, הוא מבנה קטן, חד-קומתי, אך מרשים בחיצוניותו ובפנימיותו. הוא תוכנן על ידי יהושע בנימין, חבר פעיל בקהילה, שהוא היום אוחד משני האדריכלים הראשיים של ממשלת הודו.
מיד אחרי שהגענו לניו-דלהי, התקשרתי עם מר עזרא קולת, נשיא העדה. נדברנו שאבוא לבית הכנסת כשעה לפני תפילת ליל שבת כדי שתהיה שהות בידו להראות לי את הבניין ולספר לי על חיי הקהילה.
ניו-דלהי עיר חדשה ויפה היא. עיר של גינות, שדרות רחבות נטועות עצים, בניינים נהדרים ומצבות זכרון הטובלים בים ירוק של כרי דשא. היא נבנתה על ידי הבריטים בתקופה שבין שתי מלחמות העולם כדי לשמש מרכז למינהלם, בשנת 1947 כאשר הבריטים יצאו את הארץ היתה לבירה של המדינה החופשית. הבניינים הרחבים, בנויים בסגנון ניאו-קלאסי, שפעם שימשו את הפקידות ההודית-בריטית, שרי הודו העצמאית יושבים בהם היום. המושב לשעבר של המשנה-למלך, הנו כעת ארמון נשיא-המדינה.
בית הכנסת נמצא כעת ברובע השגרירים. בשכנות עם שגרירויות וקונסוליות זרות. כאשר הגענו לשם. כבר ציפה לנו מר קולת, הוא קידם אותנו ב"שלום" לבבי.
מר קולת נולד לפני חמישים ותשע שנה בכלכותא. אביו היה מהנדס-רכבות. המשפחה נדדה הרבה, כי האב היה עובר ממקום למקום לרגל עבודתו. עזרא הצעיר גדל באג'מר אשר בראג'אסטן, שם היתה קיימת אז עדה יהודית. בשנת 1938 בא לניו-דלהי והצטרף לסגל העובדים של האוצר ההודי. במשך השנים עלה בדרגה עד שהחזיק במשרה חשובה במשרד האוצר של הודו העצמאית. משנת 1961 עד פרישתו בשנה שעברה היה מזכיר משרד הספנות.
יהודי הודו פטריוטים גדולים הם. מכירים תודה הם למדינה שאף פעם לא היפלתה אותם לרעה. מתפארים הם בתרומותיהם להתפתחותה של הודו החדשה. גאים הם על שירותיהם למדינה במאבקה עם פקיסטן השכנה, כאשר קולת מספר לך על עבודתו ותפקידיו במשרד הספנות, אין הוא שוכח להזכיר, כי חלק רב היה לו בהבטחת האספקה שהיתה חיונית להודו במלחמתה האחרונה עם פקיסטן.
"בימי הבריטים התגוררו בניו-דלהי כמאה יהודים. מלבד 'בני ישראל' היו כאן סוחרים מאפגניסטן שהיו עוסקים ביצוא עורות", סיפר לנו מר קולת. "כעת יש רק כששים יהודים. 'בית ישראל'. מספר יהודים מחוץ לארץ – פקידים ועובדים במוסדות או"ם ובשגרירויות ובסוכנויות זרות – משתתף בפעולות הקהילה".
לפני מלחמת העולם השניה היתה קיימת כאן קהילה מאורגנת. אך לא היה לה בית כנסת, ותפילות התקיימו בבתים פרטיים. בשנת 1932 היקצתה הממשלה שטח מחוץ לעיר לבית עלמין, יהודי המקום קברו כאן את מתם הראשון, ילד בן תשע, בשנת 1934.
בימי המלחמה עזבו יהודים רבים את העיר, ופעולות העדה פסקו. הקהילה חידשה את פעילותה בשנת 1949, ואז גם קיבלה את שנה הנוכחי "גויש וולפייר אסוסיאיישן" (אגודת-סעד יהודית) של ניו-דלהי.
כעבור חמש שנים הציעו כמה מחברי העדה להקים בית-כנסת על חלק מן השטח טרם שהוקצה לבית עלמין שבינתים נבלע בתוך תחומה של העיר ההולכת ומתפתחת. מר קולת בא בדברים עם בית-הדין בלונדון אשר, אחר שנמסרו לו כי חלק מן השטח טרם קודש לבית עלמין. הירשה את הקמת בית-הכנסת בתנאים מסויימים, מר קולת גם קיבל רשות לבנות ממשלת הודו, אשר היא להלכה בעליה של האדמה.
את התרומה הראשונה לבניין קיבל מר קולת מדודתו, ד"ר רחל יהודה, רופאה בג'ודפור, שנדבה סכום של 4000 רופיות לזכר אביה יהודה חיים, אשר היה רופא בהמות נודע בפונה והיה עמית של החברה הזואולוגית של הודו.
העדה החלה בבנייה, אם כי טרם היו בידיה הכספים הדרושים, מתוך תקווה שיעלה בידיה לגייס באמצעים נוספים בשעת הבנייה. ואמנם נתקבלו תרומות מיחידים וארגונים בהודו ובמדינות שונות, בייחוד מארצות-הברית. שמות התרומים נחרטו לאחר מכן על לוח שיש ליד הכניסה לבית-הכנסת.
הבנייה התקדמה בקצב מהיר. אבן היסוד הונחה בפברואר 1956 ובסוף אותה שנה כבר עמד הבנין על תלו.
ה2 לספטמבר 1956 היה יום חג ליהודי ניו-דלהי. באותו יום נחנך בית הכנסת, המשמש גם מרכז לקהילה, ואשר הוחלט לקרוא לו "אולם יהודה חיים". הטקס, עליו היה מנצח מר ב. בנימין, שהיה אז נשיא העדה, התחיל בשירת הפסוק "כי תבנה בית חדש" (דברים כב, ח). אחרי קריאת תפילה, עלו אנשי העדה על המדרגות שלפני הבניין כשהם שרים את המזמור "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד". מר קולת, שהיה אז מזכיר-כבוד של העדה, פתח את השער בברכת "שהחיינו". המזוזות נקבעו על-ידי מר בני יעקב, גזבר-הכבוד של העדה, מר יהושע בנימין, אדריכל הבניין, ומר א. גירארד, סגן נשיא העדה. שרו את "התקווה" וברכו את הקהל ומנהיגיו.
נאמו הנשיא, סגן-הנשיא ומזכיר- הכבוד, הוקראו ברכות שנתקבלו ממקומות שונים והסבו לסעודה חגיגית.
באותו זמן היתה עדיין בחיים אלמנתו של יהודה חיים. היא באה בגו'דפור לניו-דלהי כדי להשתתף בחנוכת הבניין – אך היא נפטרה בבוקרו של היום בו התקיים הטקס.
"היא היתה מתגוררת במקום שאין יהודים. היא רצתה למות בין יהודים", העיר מר קולת כשסיפר לי הדבר.
כעבור אחת-עשרה שנה, ביום הכיפורים של תשכ"ח, נפטרה ד"ר רחל יהודה. היא הובאה מג'ודפור לניו-דלהי ונקברה בבית העלמין הסמוך לבית הכנסת הנקרא על שם אביה.
ב.
אותו ליל שבת, בו ביקרנו בבית-הכנסת, עבר לפני התיבה הרשל אזרין, יהודי צעיר מטורונטו, ששימש נספח במחלקה הפוליטין של השגרירות הקנדית בניו-דלהי, בחודש יולי, כאשר אינידרה גאנדי, ראש ממשלת הודו, ביקרה בקנה, נתלווה אזרין אליה בנסיעתה. שנתיים שימש בבירה ההודית, ובמשך כל אותו הזמן היו, הוא ורעייתו, פעילים בעדה המקומות. תקופת שירותו הגיעה לסיומה והיתה זו השבת האחרונה שלהם בהודו. הקידוש לאחר התפילה הפך למסיבת פרידה לזוג הצעיר.
יהודים לא מקומיים אחרים שהשתתפו בתפילה ובקידוש היו אשה מניו-יורק, אשר בעלה, מומחה לחקלאות, עובד בשירות או"ם בהודו, ושני ילדיה, וצעירה מן החוף המערבי של ארצות-הברית, אשר סיפרה לרעייתי שהיא עוסקת בכל מיני עבודות בהודו כדי למעט בהוצאות.
היא לא היתה הצעירה היהודיה היחידה מחוץ למדינה אשר פגשנו בניו-דלהי. ראינו שם צעיר יהודי מלונדון אשר נתקלנו בו עוד מקודם בג'ייפור, וצעירה מפיטסבורג הלומדת בהודו. הכיפה שחבשנו אני ובני הצעיר, משכה אלינו כבמטה קסם תיירים יהודים.
מששים היהודים אשר בניו-דלהי רק משפחות אחדות פעילות באמת בעדה. על כן מתקיימות תפילות רק בלילי שבתות ובחגים. בימים הנוראים ההשתתפות בתפילות היא כמעט מלאה.
העדה מנסה לקיים סדר בחג הפסח סדר משותף, בשנת 1972 השתתפו 45 נפש בסדר של הקהילה.
ארון הקודש אשר בבית הכנסת פשוט ויפה. ארבע מדרגות מוליכות אליו. מצויים בו שני ספרי תורה, מתנות מארצות-הברית, ומגילת-הפטרה, שבאה מבומביי.
לא רחוק מארון הקודש, לאורך הקיר, נמצא לוח שחור, סימן שהאולם משמש גם חדר-לימוד. ואמנם מתקיימות בו כיתות-יום-ראשון-בשבוע לעשרה ילדים.
בארון לאורך הקיר האחרוי מסודרים סידורי תפילה עם תרגום אנגלי. בחדר סמוך נמצא ארון אחר. גדוש הוא ערימות ספרים וחוברות בשפה האנגלית על נושאים יהודיים.
לעדה ספר שהוא יקר לה עד מאוד – הוא "פנקס המבקרים". המון תיירים יהודים מבקר בניו-דלהי, ורבים מהם מחפשים את אחיהם ובאים במגע עם יהודי המקום. לעתים באות קבוצות שלמות – משתתפים בנסיעות שאורגנו על-ידי הסתדרויות יהודיות בארצות-הברית – לראות את בית הכנסת.
התיירים מתקבלים בידים פתוחות. בשביל העדה הקטנה כל תייר מהווה דרישת שלום חיה מאחים רחוקים, קשר מחודש אם העולם היהודי הגדול.
"פנקס המבקרים," גדוש כתובות בשפות שונות. כתובות הן בידי אנשים ממדינות שונות, בני גילים שונים ובעלי משלוחי יד שונים – אך הרגש שהן מבטאות אחד הוא: הכרת תודה מקרב לב לקהילה הקטנה על מידת הכנסת האורחים הנדיבה שהיא נהגה בהם.
מוצא אתה בין החותמים בפנקס אישים הנודעים לתהילה בעולם היהודי.
"שמחתי מאוד למצוא בבירה חשובה זו קהילה יהודית חמה ונאמנה", כתב משה שרת כאשר ביקר כאן בסתיו 1956.
שרת הגיע לניו-דלהי יום אחד לפני פרוץ מלחמת סיני. בעת ביקורו הקצר בבירה ההודית נפגש עם נהרו והירצה ב"מועצה לענייני עולם" מכון להרצאות ולמחקר בעניינים בינלאומיים. בתום הרצאתו הקיפוהו הודים וערבים בשאלות עוינות והתפתח ויכוח חריף ביניהם לבין הנואם.
"שרת עד איתן והשיב תשובות קולעות וחריפות לשואליו-מבקריו", סיפרו לנו יהודי ניו-דלהי כשעיניהם נוצצות משמחה ומגאווה כאילו חיו עתה מחדש אותו מעמד*).
כעבור שלוש שנים ביקר בניו-דלהי הנשיא המנוח יצחק בן-צבי. "לקהילת ישראל בדלהי ברכה". כתב בפנקס.
בשנת 1968 ביקרה רות דיין בהודו. היא נתקבלה בכבוד מלכים על-ידי יהודי דלהי… ועל-ידי עדת כת-הסיקים אשר בעיר.
דת הסיקים יש בה יסודות הינדואיים ומוסלמיים. קל להכיר את אנשי הכת מבין בני העמים והדתות השונים הממלאים את מרחבי הודו. הם מזוקנים ולובשים תמיד טורבן (לפני זמן קצר נעצר באנגליה רוכב אופנוע מאנשי הכת על אשר לא לבש כובע-מגן. להגנתו טען, כי לפי דתו עליו לחבוש טורבן ולא כיסוי ראש אחר). הם אמיצים מאד – הם העמידו חיילים מצויינים – אינטליגנטים מאוד… ושונאים את המוסלמים. לאחר חלוקתה של הודו הוחלפו האוכלוסין המוסלמים והסיקים בפנג'אב. חילופי האוכלוסין היו מלווים שפך דם רב.
שיחתנו הראשונה עם סיקי היתה בבומביי. הוא היה נהג מונית. ובשעה שנהג אותנו לתחנה המרכזית של האוטובוסים משם עמדו לצאת לאוראנגאבאד כדי לסייר בעתיקות המפורסמות אשר בסביבתה, דיבר על משברה הכלכלי של הודו ועל סכסוכיה עם פקיסטן.
"לעולם לא יהיה שלום עם הפקיסטנים", אמר כשקולו רועד מכעס. "אנשים אלה שקרנים הם. אי-אפשר להאמין להם. הם אינם מקיימים הבטחות ואינם מכבדים הסכמים. דברם אינו שווה כלום".
בהאזינך לדבריו היית יכול לדמות לרגע שהנה מדבר יהודי על אפס התקווה והסיכויים לבוא אי-פעם להסדר בר-קיימא עם הערבים.
נצחונה המופלא של ישראל על שכנותיה הערביות-מוסלמיות במלחמת ששת הימים עורר שמחה והתלהבות בין מליוני הסיקים אשר בהודו. בבוא רות דיין לדלהי הגישה לה עדת הסיקים שבעיר חרב למתנה, לאות הערצתה את גבורתה של ישראל.
ג.
בבית הכנסת פגשנו את קולונול ג'ורג' בנימין ואת האדריכל יהושע בנימין, שני הבנימינים שאינם קרובים, פעילים מאוד בקהילה.
יהושע בנימין הוא כאמור, אחד משני האדריכלים הראשיים של ממשלת הודו. הוא הזמין אותנו לסיור בעיר לראות את יצירותיו.
הוא נולד בקאליאן אשר במדינת בומביי ולמד אדריכלות בקולג' טכני בבומביי. בשנת 1947 החל לעבוד במשרד לעבודות ולשיכון. מאז 1971 הוא משמש במשרתו הנוכחית.
בדיוק בשעת שנדברנו בא במכוניתו למלון בו התכסנו. עת נהג אותנו דרך השדרות הרחבות והיפות של ניו-דלהי סיפר לנו על תפקידיו. הוא ממונה על תכנון הבניה הממשלתית בבירה ההודית.
הוא תיכנן, בין השאר, את התוספת החדשה לבניין הפרלמנט. התוספת מורכבת משני בניינים – ספריה בת תשע קומות ובניין משרדים בן שמונה קומות, בניינים אלה, וכן הבניין החדש של משרד ההגנה, שאף הוא תוכנן על-ידי בנימין, נמצאים כעת בתהליך הבניה.
"שם יהיה מקום לחניית המכוניות, כאן יהיה בית-קפה, כאן אולם להרצאות, וכאן מזרקה", הסביר לנו בנימין כאשר התהלכנו בבניין המשרדים הגמור למחצה. בתכנון הבניין התייעץ בנימין תכופות עם יו"ר הפרלמנט ולעתים גם עם ראשי המפלגות, אשר מסרו לו משאלותיהם בדבר הלשכות המיועדות להם.
אשה שנשאה על ראשה כעשר לבנים באה לקראתנו. "היא תעלה כעת ברגל לקומה השמינית", אמר לנו בנימין. הבניינם מודרניים הם, אך שיטות עבודה יש והן פרימיטיביות ביותר. כוח-אדם זול יותר בהודו מהשימוש במכונות ובמנוף.
בשטח הבניה נראו תינוקות ישנים. היו אלה ילדיהן של הנשים העובדות, הן הביאו אותם עמהם, כי לא נשאר בבית מי שישמור עליהם.
בנימין פירש לנו הבעיות שהוא נאבק עמהן. הבריטים הקימו כאן קרית-ממשל יפה, והבניינים החדשים שהוא, בנימין, מתכנן, צריכים להלום את הסביבה. אילו היה לממשלה כסף לבניה לא היתה זו בעיה, אך יש משטר של צנע בבניה ממשלתית, ועל בנימין לתכנן בניינים שיהיו חדישים ויפים – ושלא יעלו ביוקר.
בנייני התוספת נמצאים במרחק של יותר ממאתים מטר מן הפרלמנט. בנימין הציע לחפור מנהרת קשר כדי שהצירים יוכלו להגיע מהר מן התוספת אל הפרלמנט בשעה שיש הצבעה, פרט זה של תכניתו המיוחדת עדיין לא אושר.
נעצרנו ליד בניין עגול ונמוך. "גם זה מעשי-ידי", אמר בנימין. דרך בניין זה צריכים לעבור כל אלה הרוצים לבקר בפרלמנט. כאן מקבלים צירי הפרלמנט את אורחיהם.
בנימין הקים מועדון לפקידי משרד נשיא-המדינה. מעשה שהיה כך היה: נשיא המדינה ביקש שי ליום הולדתו שיבנו מועדון לפקידיו ולמשפחותיהם. הואיל ונשארו רק שלושה חודשים עד יום הולדת הנשיא, יעצו אנשיו להקים בניין-אסבסטוס. "בניין אסבסטוס אינו מתאים לסביבה" פסק האדריכל. "תנו לי לעשות כרצוני ואקים לכם בניין יפה של לבנים בזמן המועט העומד לרשותי". הוא קיים את דברו. בפחות משלושה חדשים השלים את הבניין. בית דו-קומתי יפה הבנוי בצורה של משולש. המועדון נחנך ביום הולדת הנשיא, והנשיא סייר בכל חדריו בלווייתו של האדריכל.
"רציתי לעשות הרבה יותר", אמר לנו בנימין כשעברנו ליד המועדון, "רציתי לחקוק מקומות ישיבה של שיש ברצפת אחד החדרים. אך יועציו של הנשיא מנעוני כשהם אמרו לנשיא: לבנימין זה יש לפעמים רעיונות של טירוף ואין צריכים לקבל את הצעותיו. חבל שלא שמעו לעצתי. זה היה יפה, יפה מאוד!"
"תיכננתי גם בניין בפאריס", המשיך בנימין.
"מה לך ולפאריס?" שאלתי בתמיהה.
לפני למעלה מעשר שנים תרמה ממשלת הודו מעון סטודנטים לקמפוס של האוניברסיטה של פאריס. המעון שנקרא "בית הודו" תוכנן על-ידי בנימין. האדריכל ביקר, לשם כך, פעמיים בבירה הצרפתית.
ביום השנה למותו של נהרו מתקיימת בניו-דלהי אזכרה בהשתתפות נציגיהן של הדתות השונות. השנה היה בנימין נציג היהודים. כשהוא עטוף בטלית קרא בעברית את פרק כ"ג מתהילים.
ד.
ל"בני ישראל" מסורת צבאית מפוארת. הם שירתו בהצטיינות בכוחות ההודים-בריטים, וגם בצבא הודו העצמאית, החזיקו במשרות חשובות. אפילו היום, לאחר שרובם של "בני ישראל, עלו לישראל ומספרם בהודו ירד מעשרים אלף לחמשת אלפים בערך, עדיין יש מ"בני ישראל" המשרתים בצבא ההודי.
להודו אוכלוסיה בת 550 מליון נפש. מספר "בני ישראל" מהו בים-עמים גדול זה? בכל זאת מקומם של עמנו עדיין ניכר בכוחותיה המזויינים של מדינה זו.
כאשר היינו בבומביי ביקרתי בבית הספר על שם מר יעקב ששון, בית ספר כל-יומי לילדי "בני ישראל". אברהם בנימין, המורה למקצועות עבריים, הראה לי את הבנין. הוא הציג לפני את המורה ללימודי הטבע. "זו היא המורה" אמר. "אביה היה עד פרישתו לפני זמן קצר, קצין בצבא. בקרוב תתחתן עם קצין".
כעת נפגשתי עם קולונל ג'ורג' בנימין בביקורי בבית הכנסת בניו-דלהי, אמרתי לו: "דומה עלי שיש עדיין די חיילים מ'בני ישראל' בצבא הודו".
"לא חיילים, אלא קצינים", תיקן את דברי כשחיוך מרחף על שפתיו.
"בני ישראל" שהתגייסו לצבא היו כמעט כולם בוגרי קולג'ים. הם נשלחו לבתי-ספר לקצינים והועלו בדרגה. קולונל ג'ורג' בנימין, שהוא יליד קאראצי, הוא מהנדס לפי מקוצועו. עד פרישתו מן הצבא לפני שבע שנים החזיק במשך שנים רבות משרה חשובה בענף ההנדסה של המטה הראשי, הוא ידידו האישי של הגנרל היהודי ג'קי ג'ייקוב (יעקב, אשר בתור ראש המטה של פיקוד המזרח של הודו, היה ממפקדי הכוחות ההודיים שפלשו לפאקיסטן המרחית.
הגנרל ג'ייקוב אינו מ"בני ישראל". הוא בן עדת היהודים שמבבל אשר בכלכותה. גם רעייתו של קולונל בנימין היא בת עדה זו, והיא הכירה את הגנרל מימי ילדותו. כל אימת שגנרל ג'ייקוב בא לניו-דלהי, הוא מתקשר עם הקולונל.
"בימי המלחמה האחרונה עם פאקיסטן כתבו עתוני פקיסטן כי הגנרל ג'ייקוב קיבל את אימונו בישראל", אמר לנו קולונל בנימין.
מאז המלחמה הועלה גנרל ג'ייקוב מדרגת מאג'ור-קולונל לדרגת לויטננט-ג'נרל, והוא כעת מפקדו של גייס.
"בימי המלחמה האחרונה הבאנו, אנחנו היהודים גם קרבן". המשיך קול. בנימין. "מטוסו של לויטננט לויד בנימין הופל על ידי הפאקיסטנים. הוא היה קרוב שלי. הוא נהרג; לא נמצא בין שבויי-המלחמה. ויש להניח שנפל במלחמה.
עד לפני זמן קצר היה מייג'ור-גנרל יוסף סמסון (שמשון) חבר העדה בניו דלהי. הוא היה המבקר הראשי במחקר ופיתוח של משרד ההגנה. לאחר פרישתו, לא מזמן, מן הצבא עבר למאדראס, שם הוא מנהל מפעל למכוניות שברשות משרד ההגנה.
גנרל אחד בשם סמסון יצא את ניו-דלהי, ואחר בשם זה הגיע באחרונה לעיר. המדובר באדמירל-משנה בנימין אברהם סמסון, שהיה בשעת 1966-1964 מפקד הצי. ובתוקף תפקידו זה היה למעשה סגן-מפקד חיל-הים.
נפגשתי עם אדמירל-משנה סמסון – הוא אינו קרוב למייג'ור גנרל בשם זה – לשיחה ארוכה. יורד-ים מנעוריו, שימש במשרות גבוהות שונות בחיל-הים ההודי ואף היה במשך תקופה נספח חיל-הים ליד השגרירות ההודית בלונדון. לאחר פרישתו מחיל-הים בשעת 1966, היה מנהל המספנה של משרד-ההגנה אשר בבומביי. תחת הנהלתו החלה המספנה בבניית אניות קרוב. בשנה שעברה נמסרה לחיל-הים אניית הקרב הראשונה שנבנתה כולה, על ציודה החשמלי, בהודו. לרגל אירוע זה העניקה ראש-הממשלה הגברת אינדירה גאנדי, לסמסון, את התואר אדמירל-משנה מפני הכבוד. באביב שנה זו פרש סמסון ממשרתו בבומביי, הוא עבר לניו-דלהי שם הוא משרת כמנהל התעשייתי של "מפעלי פיליפס" בהודו.
אין יחסים דיפלומטיים בין הודו וישראל. אין שגרירות ישראלית בניו-דלהי, יש רק קונסוליה בבומביי. אך יהודי הודו קשורים לישראל באלף עבותות של אהבה. רובם של יהודי הודו. על כל עדותיהם – "בני ישראל", היהודים ממוצא בבלי והיהודים "הלבנים" ו"השחורים" של חוף מאלאבאר – עלו לישראל. אלה שנשארו ילדים להם בישראל. בנו ובתו של הקולונל בנימין חיים בישראל; בתו של האדריכל יהושע בנימין גרה בירושלים; בן אחד של אדמירל-משנה סמסון חי בחיפה; אחד מבנותיו של עזרא קולת עלתה לארץ. בעלה עובד כעת בקונסוליה הישראלית בניו יורק.
ה.
ביקרתי בבית העלמין של העדה. הוא נשמר ומטופח יפה. קבורים בו לא רק יהודים מניו-דלהי, לא רק יהודים מהודו, אלא יוצאי מדינות שונות.
כאן קברו של הרברט אפל, יליד בון שבגרמניה. הוא ניספה בהודו בתאונת-אוויר בשנת 1952. בן 47 היה במותו. לא רחוק ממנו נקרא ברנארד פרואים, חייל יהודי מאנגליה שמת בהודו בשנת 1946 והוא רק בן עשרים ואחת שנה. "עצמותיו של איש זה הורגזו פעמיים ממנוחתם האחרונה", סח לי מר קולת כאשר עמדנו ליד הקבר. "בראשונה נקבר בבית העלמין הנוצרי הנמצא סמוך לבית העלמין שלנו", המשיך מר קולת. "כאשר נודע לצבא על קיומו של בית-עלמין יהודי, הועברו עצמותיו לכאן. כעבור זמן הוצאו עצמותיו מטעם הוועדה הבריטית לקברי-מלחמה כדי להעבירם לבית-עלמין צבאי". אנשי העד ביקשו להחזיר את החייל לבית-העלמין שלהם, הם התקשרו עם משפחת החייל באנגליה ואף זו ביקשה את הדבר. וכך הוחזרו עצמותיו של ברנארד פרואים, אשר במשך זמן הוחזקו בארגז, לבית-העלמין היהודי אשר בניו-דלהי.
צעדים אחדים מקברו – קבר של חייל יהודי אחר. קברו של יוסף בן אפרים זרד (ג'יראד), לפטננט-קולונל בצבא הודו. מפקדו של גדוד, שנפל בקרבות עם פאקיסטן בשנת 1965. הוא הובא כאן לקבורה בטקס צבאי בהשתתפות חיילים מגדודו. כתובת בעברית ובאנגלית חרותה על מצבתו המקושטת במגן- דוד וסמל צבאי. וכאן קבר של יהודי… שכל ימי שבתו בהודו לא גילה שמוצאו מעמנו: פליט מגרמניה בעל תואר דוקטור, במשך שנים היה מרצה לשפה הגרמנית בבית-הספר לשפות של משרד ההגנה ההודי. אמרו לי אנשי העדה: יותר משלושים שנה חי האיש כאן ואנחנו לא ידענו שהוא יהודי. לא בא במגע עמנו. לאחר מותו גילתה לו אלמנתו שהוא היה יהודי וביקשה לקבור אותו בבית-העלמין שלנו". וסח לי קול. בנימין: "הייתי תלמידו של איש זה בבית-הספר לשפות ולא ידעתי כלל שהוא יהודי".
ו.
עזרא קולת היה היהודי המקומי הראשון שפגשנו בניו-דלהי. הוא היה האחרון שנפרדנו ממנו. הוא חובב מוסיקה. "דת ומוסיקה מקרבים את האדם לאלוקים", הוא אומר. הוא מזכיר-הכבוד של החברה הפילהרמנית של ניו-דלהי והנו כנר בתזמורתה. באביב העבר ערכה החברה קונצרט בשיתוף עם השגירורת ההולנדית בניו-דלהי. היתה זו הפעם הראשונה שמנצח בן חו"ל נתכבד לנצח על התזמורת הפילהרמונית המקומית. המנצח היה חיים אילאטה, יהודי יוצא הולנד, שהוא המנצח הראשי של התזמורת הפילהרמונית של סורינאם באמריקה הדרומית.
מר קולת הזמין אותנו לחזרה של התזמורת במלון "אשוקה" אחד המלונות המפוארים של הבירה ההודית. עמדנו לצאת את העיר באותו יום, אך נענינו להזמנה, ובדרך לשדה התעופה עצרנו לשעה קלה ליד המלון. בהפסקה שוחחנו עם מנצח התזמורת הרולד ג'וסף. הוא ממוצא יהודי. אמו בת ארץ-ישראל, נתיתמה מאמה בעודה קטנה. אביה יצא עמה להודו. האב נעלם ולא ידוע מה היה לו, והילדה חונכה על-ידי מיסיונרים. היא גדלה באמונה אחרת. אך זכרה כי נולדה יהודיה.
נפרדנו ממר קולת, וכשצלילי התזמורת מהדהדים עדיין באזנינו המשכנו נסיעתנו לשדה-התעופה של העיר.
לפני שעלינו למטוס כדי לחזור לבומביי, נערך אצלנו חיפוש. פחד חוטפי המטוסים גם על הודו. מכת-עולם היא. התנסינו בחיפושים בשדת-התעופה של ארצות-הברית, אירופה וישראל. לפני שנה וחצי נערך חיפוש אצלנו בשדה-התעופה של קאראקאס אשר בונזואלה, גדול שם הפחד מפני חטיפת מטוסים לקובה. בשנים האחרונות התרחשו חטיפות מטוסים בהודו. נחטף מטוס הודו לפאקיסטן ושם הושמד. ונחטף בשמי הודו מטוס מנפאל שהוביל כסף רב. החוטפים שדדו את הכסף ונעלמו. מכאן אמצעי-הבטחון בכל נמלי-התעופה של המדינה.
מאת: טוביה פרשל מתוך "הדואר" ט' בתשרי ז' בחשון תשל"ד
*) משה שרת תיאר את ביקורו בניו-דלהי בספרו "משוט באסיה", מספר הוא על ביקורו במרכז הקהילה, על פגישתו עם נהרו ועל הרצאתו, בסוף דבריו על הרצאתו הוא כותב: "השאלות והתשובות נמשכו באש מצטלבת כשעה – כפליים ומעלה מכרגיל במוסד זה. היתה זו מסה. כשסיימתי הקיפני הקומץ היהודי שהיה נרגש ביותר (עמ' 194).