שבת בפאס

א.
הגענו לפאס בשעות אחרי הצהרים. יום ו' היה. יצאנו מטנג'ר בבוקר והתעכבנו בדרך בכמה מקומות.
בזמן הנסיעה באבטובוס היה לנו די זמן לחשוב על שהותנו בפאס. מה עלינו לעשות ולראות בעיר.
ראשית כל נתכונן לשבת. האם נמצא המלון בו תתאכסן קבוצתנו בכדי הליכה מבית כנסת? האם יש מקום בעיר בו נוכל לאכול או נצטרך להכין בעצמנו את סעודות השבת? – כאלה היו השאלות שהטרידונו.
רצינו להיפגש עם יהודים, לבקר בבתי כנסת, ללמוד על חיי העדה הקטנה שנשרדה בעיר.
רצינו לבקר ב"מלאח", השכונה היהודית לשעבר, בה שכנו במשך מאות בשנים אחינו בני ישראל. יציאת היהודים ממארוקו החלה בשנת 1948 עם יסוד מדינת ישראל. זרם ההגירה גבר לאחר שמארוקו היתה לעצמאית בשנת 1956. ה"מלאח" בפאס, כמו השכונות היהודיות בערים אחרות, נתרוקן מתושביו היהודים. במקומם באו מוסלמים. לפני עשרים וחמש שנה ישבו בפאס 12,000 יהודים. היום מספרם פחות מאלף, ויושבים הם כולם בחלק החדש של העיר.
רצינו לבקר ב"מדינה", היא העיר העתיקה, ולראות שם את הבית, אשר לפי מסורת יהודי פאס, ישב בו הרמב"ם בזמן שהיה חי בעיר זו. רבינו משה בן מיימון נולד וגדל בקורדובה. בשנת 1148, כאשר היה בן י"ג, נכבשה העיר בידי האלמוהאדים, כת מוסלמית קנאית. משפחת הרמב"ם יצאה מן העיר. במשך שנים נדדה ממקום למקום, עד שהגיעה לפאס שם ישבה תקופה מסויימת.
רצינו לראות את קברה של סולייקה, הגיבורה הקדושה אשר זכרה נערץ בקרב יהודי מארוקו.
סולייקה נולדה בטנג'ר. נערה יפה עד מאוד היתה. גם משכילה וכשרונית. אהובה היתה על כל מכריה, אך ששכניה המוסלמים התקנאו בה. "לא יתכן כי אבן יקרה כזאת תהי קניין היהודים", אמרו. הם הפיצו שמועה והביאו עדי שקר, כי סולייקה הביעה רצונה להמיר את דתה. יום אחד, והדבר היה בשנת תקצ"א, פרצו אל בית אביה, לקחו בחזקה את הנערה שהיתה אז בת שתים עשרה, והביאו אותה לפאס, שם מסרוה לידי הסולטאן.
בן הסולטאן, יורש העצר, התאהב בנערה. הוא אמר לה כי ישאנה לאשה אם תסכים להמיר את דתה. היא דחתה את בקשתו. גדולי החצר ניסו להשפיע על סולייקה אך ללא הצלחה. כאשר ראה בן הסולטאן כי בקשתו לא נעשתה, החליט להשיג הסכמת הנערה בדרך אחרת. סולייקה הושלכה לבית הסוהר. כעבור זמן, כאשר היו בטוחים כי כבר נחלש עוז רצונה, שלחו אליה נשים עבריות שהיו למוסלמיות. אלה דיברו על לבה. תיארו לפניה את הגדולה והכבוד שיהיו מנת חלקה אם רק תעשה את רצון בן המלך. גם אמרו לה שמר יהיה סופה אם תעמוד בעקשנותה. לא דברי הפיתוי ולא דברי האיומים יכלו לנערה. היא הצהירה כי מוכנה היא לכל סבל למען אלוקי אבותיה.
עוד נסיון אחד עשה בן המלך להטות את לב הנערה. הוא קרא לחכמי יהודי העיר. פקד עליהם להשפיע על הנערה לעשות רצונו, ואם לא יצליחו בדבר יהרוג את כל העדה. ברעדה הלכו חכמי העדה אל הנערה אל בית הסוהר. הם ביקשוה לשוות לנגד עיניה את דמותה של אסתר המלכה. אולי אף היא נבחרה מטעם ההשגחה להיות מושיעה ומיטיבה לבני עמה. אך סולייקה עמדה על דעתה."אסתר המלכה לא המירה את דתה !" אמרה. "אם באמת כשר בעיניכם הדבר שאתם מציעים לי", הוסיפה ואמרה, "תנו אתם אחת מבנותיכם לבן הסולטאן!"
לבסוף ציווה בן המלך להוציא את סולייקה להורג. ההורג אף הוא ניסה לשדל את הנערה. כמה פעמים דקר בחרבו בעורפה, ובכל פעם ביקש אותה להסכים להמיר את דתה. לשווא היתה השתדלותו. בקריאת "שמע ישראל…" יצאה נשמת סולייקה.
בן המלך הצטער לאחר מכן על הוצאתה להורג, אך את הנעשה לא היה בידו להשיב.
מסרנו מעשה סולייקה כפי שהוא מסופר על ידי הנוסע ישראל בן יוסף בנימין (בנימין השני) בספרו "מסעי ישראל" (תרגום דוד גארדאן, ליק, תרי"ט, עמ' 124-122).1 בהיותו במארוקו בשנת 1854 התוודע בנימין לבני משפחתה של סולייקה, אשר חזו במו עיניהם את הוצאתה להורג.
סולייקה הובאה לקבורה בבית הקברות היהודי בפאס. הקהילה הקימה מצבה על קברה.
קדוש היה הקבר בעיני יהודי מארוקו ובהמוניהם באו להשתטח עליו.
"מקום קבורתה קדוש בעיני היהודים וגם המוסלמים עד היום הזה", כותב בנימין בספרו. "והשבועה בזכרון הבתולה ההיא קדושה מאד ולא יחללוה."
ועזריאל קרליבך, שביקר במארוקו לפני קרוב לחמישים שנה כותב בספר מסעותיו Exotische Juden (1932, עמ' 50):
"בבית הקברות שליד המלאח של פאס מחבקות נערות ונשים את מצבתה של סולייקה. קדושה המצבה להן מזו של הרב הגדול ביותר. האש הבוערת שם גדולה מן הלהבות שבקברים אחרים. אשה המשליכה לתוך הלהבות את צעיף המשי שלה, תאושר, הקדוש ברוך הוא פוקדה בילדים".2
רצינו לראות את קברה של סולייקה.
אמנם הרבה היה לנו לעשות ולראות בפאס. האם נספיק? הלא לא רב הזמן אשר לרשותנו. ביום א' בבוקר אמורים היינו לצאת למראכש. נשארו לנו, איפוא, רק הזמן המעט שלפני שבת ויום השבת עצמו, בו אי אפשר לטייל ולסייר הרבה.
אסור היה לנו לבזבז זמן. רק הגענו לעיר, נרשמנו ב"מלון דה פאס" וסידרנו קצת את החפצים בחדרנו… ויצאנו החוצה לחפש יהודים.
ב.
היו בידי כתובתו של בית כנסת ושמו של הרב.
פקיד הקבלה במלון לא הכיר את הרחוב בו נמצא בית הכנסת, והוא יעצנו לנסוע באבטובוס למרכז העיר. רעייתי הציעה לקחת מונית. "הנהג ידע בוודאי הרחוב והוא יביא אותנו ישר לבית הכנסת או לבית הרב".
עמדנו ברחוב ליד בית המלון, וחיכינו למונית. עברו מוניות, מכוניות קטנות צבועות אדום, אך לא נעצרו. כולן היו תפוסות. חיכינו חמישה רגעים. עשרה רגעים. הוי, הזמן היקר הולך וחולף. עוברים ושבים מייעצים לנו להוסיף ללכת בשדרה. יותר למטה עוברות מוניות ריקות. המשכנו בדרך. שאלנו שוב ושוב על הרחוב בו נמצא בית הכנסת. האנשים משכו בכתפיהם. לא ידעו. אנחנו נעמדים בפינה. מונית נעצרת. מלאי תקווה מתיישבים אנו בתוכו. נוקבים בשם הרחוב. "כאן הרחוב שאתם מבקשים", אומר לנו הנהג.
שמחים אנו יוצאים מן המונית. שמחים שחסכנו זמן וכסף. שמחים שבית הכנסת נמצא בקרבת המלון ועל כן נוכל לגשת אליו ביום השבת.
אנחנו מסתכלים בשלט של הרחוב. לא, אין זה שם הרחוב אשר ביקשנו! לא, הרחוב לא נמצא כאן בסביבה. אם היה נמצא כאן, היו מכירים אותו האנשים ששאלנו. הנהג התל בנו! ערבי זה ודאי שונא ישראל הוא. הכיר בנו שאנו יהודים ולא רצה להסיע אותנו, על כן אמר מה שאמר!
מאוכזבים המשכנו באותו רחוב. חצינו רחוב ונמצאנו בהמשכו של הרחוב הקודם. שוב אני שואל לרחוב בו נמצא בית הכנסת.
"הרי זהו", אומר לי איש ומצביע בידו על שלט.
אמנם היה זה הרחוב שביקשנו. הנהג לא שיקר לנו ולא התל בנו. אבל איפה הוא בית הכנסת? מביט אני בשורות הבתים שלשני צדי הרחוב, ואין בית שחיצוניותו מעידה עליו כי בו בית כנסת.
"איפה כאן בית הכנסת?" אני שואל.
– כאן ממול.
אני עובר את הרחוב. בשער הבית קבועה מזוזה. אני עולה במדרגות הצרות. לפני נגלה בית כנסת קטן. ערבי מנקה אותו, מכין אותו לקראת השבת.
"איפה גר הרב?" אני שואל.
– שאל למטה ברחוב, בחנות למכונות כתיבה.
בחנות לא נמצא איש, רק ילד חמוד, כבן שמונה. הוא יהודי. שואלים על בית הרב. הילד יוצא, אומר לילד אחר היושב בצדי הרחוב, לשים עין שזר לא יכנס לחנות. הוא הולך עמנו להראות לנו את בית הרב. פונים לרחוב סמוך. נעמדים בקצהו.
"שם גר הרב", אומר הילד כשהוא מצביע על דלת של ברזל. אנחנו נפרדים מן הילד והולכים לעבר הבית שהראה לנו. דופקים על דלת הברזל. דופקים בחזקה. אין קול ואין עונה.
אובדי עצות אנו מסתובבים בסביבה. עוברים ליד מאפיה. אולי נקנה פת לשבת? המאפיה סגורה. היא תיפתח בעוד שעתיים. השמחה ורוממות הרוח שהיו שרויים בלבנו שעה שבאנו לעיר פינו מקומם לחרדה ודאגה. בעוד כשעתיים שבת ואין בידינו מאומה. החלטנו לחזור לחנות למכונות כתיבה.
הפעם מצאנו את בעל החנות. שמו ציון אטיאס. גם הילד היה שם. הוא בן ידיד של אטיאס. הלה קיבל אותנו בסבר פנים יפות. הוא סיפר לנו כי רבם הרב י. מונסונגו אינו בעיר. הוא חולה ונסע לקאזאבלאנקה לבנו, שאף הוא רב, יש מסעדה כשרה במקום אך סגורה היא בשבת.
כאשר שמע כי ברצוננו לקנות ירקות, פירות ומשקאות, התנדב להסיע אותנו במכוניתו לחנויות ולעזור לנו בעריכת הקניות.
"מבקשת אני לשלוק כמה ביצים", אמרה רעייתי.
"אין זו בעיה", השיב אטיאס וקרא לשכן, יהודי, שישלוק ביצים בשבילנו.
"כמה ביצים אתם רוצים?" שאל האיש.
– תריסר.
"היה זהיר לשלוק אותן בכלי כשר", התערבתי בשיחה.
"ודאי כשר כשר !", הפטיר.
ניטלה מאתנו דאגת האוכל ודעתי היתה פנויה לחשוב על בית הרמב"ם ועל קברה של סולייקה. חשבתי לגשת למחרת למקומות אלה. אך יתכן שרחוקים הם מכדי הליכה ברגל?
"אמור נא לי, האם רחוקים מכאן העיר העתיקה ובית העלמין היהודי?", פניתי למר אטיאס.
"די רחוק, די רחוק", ענה.
"מבקש אני ללכת מחר לבית הרמב"ם", אמרתי.
"אתם רוצים לראות את בית הרמב"ם? אקח אתכם כעת לשם במכונית שלי", הגיב מר אטיאס.
גדולה היתה שמחתי. תודה לד' שהזמין איש זה לפנינו. הנה הוא עוזר לנו להכין את צרכי השבת וגם מבין הוא לרוחי. לפני כמה רגעים היינו מודאגים ואובדי עצות, וכעת..
"רוצה אני גם לבקר בבית העלמין היהודי", אמרתי בהיסוס.
"בכך לא אוכל לעזור לך כעת", העיר מר אטיאס. "יום ו' היום. ערב שבת אחר הצהרים סגור בית העלמין".
החרשתי, אך בלבי פנימה לא נואשתי מן התקווה לראות את קברה של סולייקה.
(המשך יבוא)
מתוך "הדואר" גליון ח' י"ג בטבת, תשל"ח

ג.
פאס אל באלי (פאס העתיקה) ראשיתה בהתחלת המאה התשיעית. היא מוקפת חומה.
אחרי עשרה רגעים נסיעה הגענו לאחד השערים. אין צורך לומר כי ברחובות ובסמטאות הצרים והמעוקמים של העיר העתיקה אין מקום למכוניות. כאן צועדים בהמון אלה ליד אלה אנשים ובהמות משא. פרדים מעבירים סחורה ממקום למקום. כאן עטופים האנשים בלבוש הערבי המסורתי, לא כמו בעיר החדשה שם הרוב לבוש אירופית.
במרחק קטן מן השער דרכו נכנסנו נמצא בית הרמב"ם. בניין בעל שתי קומות. איטליז בקומת הקרקע.
לפי מסורת יהודי פאס, היה גר כאן הרמב"ם בשבתו בעיר זו.
פרופ' חיים זאב הירשברג המנוח, שביקר בצפון אפריקה בשנת תשט"ו, מספר בספרו "מארץ מבוא השמש" (ירושלים תשי"ז עמ' 85-84), כי באחד מחדרי בית זה היו מראים את הכסא ואת השולחן של המיימוני.
אף הוא מספר כי הוגד לו "כי מן הסתם אין היהודים באים ל'מדינה' – לא לחדשה ובמיוחד לא לעתיקה. אבל בית זה משמש מטרת ביקורים בשביל יהודיות הפונות אליו כדי להפיל את תחינתן לפני הרמב"ם, שיהא מליץ יושר עבורן לפני כסא הכבוד".
הקיר החיצוני של הבניין מקושט במה שנראה כמו פעמונים של ארד. י"ג במספר בשורה אחת. למעלה מהם – שלושה עשר חלונות.
לפי האגדה שהתהלכה בקרב יהודי המקום מסמלים י"ג הפעמונים את שלושה עשר עיקרי האמונה שקבע בן מיימון.
התעכבנו מעט לפני הבית. לא יכולנו להיכנס לתוכו. הכניסה היתה סתומה בעצים ובאבנים. אף ניכר היה כי אין דרים מעל לאיטליז.
כאשר ישבנו שוב במכונית, חזרתי על בקשתי לראות את בית העלמין היהודי.
"הרי כבר אמרתי לך כי יום ו' אחרי הצהרים סגור בית העלמין", השיב מר אטיאס.
"מאוד מאוד הייתי רוצה לראות את קברה של סולייקה", אמרתי בקול מבקש.
שמה של הגיבורה הקדושה היה כמלת קסם. ניכר היה בו במר אטיאס כי הזכרת שם סולייקה הרעידה מיתרי נפשו.
"ניסע לבית העלמין", אמר, "אך מסופק אני במאוד מאוד אם יתנו לנו להיכנס. ננסה!"
"האם מרבים עדיין לעלות אל קברה של סולייקה?" שאלתי.
– ודאי!
בית העלמין היהודי נמצא ליד ה"מלאח". הכניסה אליו היא ברחוב אשר בצידו האחד בתים וחנויות ובצדו השני חומת בית העלמין, אשר כמעט שאינה נראית מבעד הדוכנים והמאהלים של "שוק פשפשים" השוכן לאורכה.
מר אטיאס ניגש לשער ברזל גדול ושחור. דפק בו. לאחר שהחליף כמה מילים בערבית עם איש שעמד מאחורי השער, התחיל לדפוק בו בחזקה בשער. כעשרה רגעים עמד שם ודפק. מזמן לזמן החליף דברים עם התגרים שהיו ישובים בקרבת מקום.
כל אימת שאגרופו של מר אטיאס הלם בשער, ואין קול ואין עונה להלמותו – עבר רעד בגופי. חושש הייתי, כי הנה, עוד מעט והוא יהפוך את פניו אלי ויגיד: "הנך רואה במו עיניך שאין פותחים לנו. הבה נלך".
לפתע נשמע קול מאחורי השער. מר אטיאס עצר בדפיקתו.
זמן מה הייתי נתון בין יאוש לתקווה. לא הבנתי פשר המתרחש. האם השמיע האיש מאחורי השער את ה"לאו" המוחלט שלו, ומר אטיאס שוקל כעת בדעתו מה לעשות … או אולי, אולי…
השער נפתח. השוער ומר אטיאס צועקים אחד על השני. אנחנו נכנסים לבית העלמין. מר אטיאס מוליך אותנו ישר לקברה של סולייקה. מצבת אבן בגובה אדם מציינת את מקום מנוחתה של הגיבורה הקדושה. באחד מצדדיה חרותה באותיות קטנות כתובת בעברית ובצרפתית. במצבת האבן חלל, מקום להבעיר אש לזכר המנוחה.
הקירות הפנימיים שחורים מן האש. פיח ושלולית של שמן. סימנים שביקרו כאן באחרונה. לא היו בידינו נרות. רעייתי הדליקה כמה גפרורים והניחה אותם בקרקעית החלל.
בדרכנו חזרה אל השער הראה לנו מר אטיאס קברות מבני משפחת אבן דנאן, שושלת רבנים מפורסמת במארוקו. על המצבות השוכבות היה כתוב, כי הנפטרים היו "מגזע הרמב"ם".
מבית העלמין חזרנו אל העיר החדשה. קנינו מצרכים לשבת. מר אטיאס הסיע אותנו לחנויות שונות, גם למאפיה שם הראה לנו איזה לחם הוא "כשר". כאשר באנו בחזרה לחנות למכונות כתיבה של מר אטיאס, כבר חיכה לנו שם השכן ששלק בשבילנו את הביצים.
עשינו עוד קצת זמן במחיצתו של מר אטיאס. הודינו לו מקרב לב על החסדים הגדולים שעשה עמנו. הוא הודה על התודה, סיפר לנו על בני ביתו וביקש אותנו למסור דרישת שלום לדודה ולחבר הגרים בארה"ב.
"נתראה בערב בבית הכנסת", במלים אלה נפרדתי מן האיש הטוב הזה. שבנו אל המלון עשירי חוויות וטעוני אספקה.
קצת יותר מאוחר חזרתי באותה דרך ואני מוכן ומזומן לשבת. הלכתי לתפילה לבית הכנסת "סעדון", הוא בית הכנסת בו נכנסתי לרגע כאשר חיפשתי יהודים. הפעם לא נתלוותה רעייתי אלי. היא נשארה במלון לשמור על נרות השבת שהדליקה בחדרנו…
ד.
הייתי מן העשרת הראשונים. לאט לאט התאסף הקהל. זקנים, צעירים, נערים. באו גם נשים. גם בתוכן מספר ניכר של צעירות. הן התיישבו מעבר למחיצה בצד האחורי של בית הכנסת.
בא מיטיבנו ואיש חסדנו מר ציון אטיאס. גם כאן היה לפטרוני. ביקשני לשבת על ידו. הציגני לפני המתפללים.
בלט חלקם של הצעירים בזימרה בציבור. מרשימה במיוחד היתה שירת "לכה דודי" אשר בתיה השונים הושרו בסירוגין על ידי שני נערים.
אמרו לי כי בסביבה נמצאים עוד שני בתי כנסת. אחד קטן באותו רחוב עצמו, והאחר בבניין בית הספר היהודי השוכן בקרבת מקום.
לאחר התפילה הוליך אותי אחד מן המתפללים לפי בקשתו של "פטרוני", לבית הכנסת שבבניין בית הספר. עדיין עמדו שם בתפילה. בית כנסת רחב ידיים. בקומה הראשונה של הבניין. רבים היו שם הצעירים.
הוגד לי כי בבית הספר לומדים כמאה בני נוער.
משם המשכתי אל בית המלון. "שולחן השבת" היה מוכן. מפית נייר פרוסה ועליה כל טוב. מקדשים ומסבים לסעודה – והיא "כסעודת שלמה בשעתו", או כפי שנאמר בזמר השבת: "ברבורים ושליו ודגים". ביתר פירוט ודיוק: לחם משנה. מנה ראשונה: עגבניות. שניה: קישואים. מנה עיקרית: ביצים קשות וחתיכות של בצל. קינוח הסעודה: פירות ומשקאות קרים.
לאחר האוכל אנחנו מסתובבים בתוך המלון.
בשנים האחרונות השקיעה ממשלת מארוקו מאמצים רבים כדי למשוך תיירים לארצה. הוקמו בתי מלון מפוארים, הותקנו מגרשי ספורט ומשחקים, נפתחו מקומות בידור.
בין בתי המלון יש הבנויים ומקושטים בסגנון ערבי. פתחים מקומרים. פרוזדורים רחבים. טרקלינים גדולים: קירות מעוטרים, רצפות מרובדות, שולחנות שיש, מושבים מעוגלים מעשי עור, זכוכית מבריקה, מתכות נוצצות, שלל צבעים, ערבסקות מרהיבות עין.
מתיישבים אנו ליד מימיה הכחולים של הבריכה, בגינה הנטועה עצי תמר, ולרוח הערב משוחחים על מעשי היום ועל התכניות למחר.
(המשך יבוא)

ה.
שבת בבוקר, בשבע הייתי כבר בבית הכנסת, אותו בית הכנסת בו התפללתי בערב. מיד כשנכנסתי מסר לי אחד המתפללים טלית, סידור וחומש.
בשעת התפילה שמתי לב כי כל המתפללים היו לבושים אירופית, רק איש אחד לבש ג'לביה.
התפילה הסתיימה בשעה תשע בערך. בדרכי חזרה למלון, נעצרתי שוב לרגעים אחדים בבית הכנסת השוכן בבניין בית הספר.
קידוש על ליקר, שקנינו, פטור ממס, באניה שהביאתנו מספרד לצפון אפריקה. אכלנו קצת ויצאנו לרחוב לחפש את בית הכנסת בית א-ל אשר ברחוב ביירות. בית כנסת זה נמצא אף הוא בעיר החדשה, אך רחוק יותר מן המלון.
עוברים ושבים מכוונים אותנו בדרכנו.
באחת הפינות אנחנו נעצרים שוב ושואלים על הרחוב.
"הוא לא רחוק מכאן. אחד הרחובות הצדדיים מן הרחוב אשר לפניכם", השיב לנו איש מלובש יפה.
הכרת פניו ענתה בו שהוא יהודי. הכובע המנוקה, החליפה המגוהצת והנעלים המצוחצחות – כולם אמרו שבת.
"רוצים אנו לראות את בית הכנסת אשר באותו רחוב", הוספתי ואמרתי.
האיש נתן בנו עינים של תימה. מבטו מדד אותנו מכף רגל עד ראש.
Vous etes Juifs?", שאל כמהסס.
"כן, יהודים אנחנו", היתה תשובתנו.
– מנין אתם?
– מארצות הברית.
"שלום עליכם", הוא הושיט לי ידו.
– עליכם שלום.
הוא הציג את עצמו. שמו משה פינטו.
"נא כבדו אותי", אמר. "הואילו לאכול על שולחני את סעודת השבת".
טרם הספקתי להרהר בהזמנה, ורעייתי קדמה אותי והשיבה: Avec plaisir!"" .
האיש הלך עמנו לאורך הרחוב. לפתע נעצר, נעלם בשער אחד הבתים וכעבור כמה רגעים חזר ולידו נער ערבי.
"אינני גר כאן", אמר. "בבית זה נמצא משרד חברת הביטוח של בני. בואו לכאן בשעה שתים עשרה. הנער הזה יחכה לכם לפני הבית והוא יקח אתכם לדירתי".
נפרדנו ממר פינטו. הבטתי בשלט שבאחד הבתים כדי לזכור שם הרחוב אליו היה עלינו לחזור וצעדנו לעבר רחוב ביירות. עברנו לכל אורך הרחוב, אך לא מצאנו את בית הכנסת. שאלנו אנשי הסביבה, שאלנו שוטר – אך אין יודע.
בכל בתי הכנסת של פאס אין סימן או אות מבחוץ שיעיד שיש כאן בית תפילה יהודי.
סוף סוף נמצא אחד שהראה לנו פתח בית הכנסת. דלת רגילה הנפתחת ישר מן הרחוב אל בית התפילה. מר פינטו אמר כי אפשר ובית הכנסת יהיה כבר סגור, כי מזמן סיימו את התפילה. הוא היה פתוח. איש זקן ישב בפנים, לא הרחק מן הפתח, וקרא בזוהר.
הוא לא נע ולא זע ממקומו כאשר נכנסנו. בבתי הכנסת אשר ראיתי במארוקו לא היו בדרך כלל ספרים, מלבד סידורים וחומשים. כאן היו מסודרים לאורך הקירות ספרי קודש שונים. על אחד הארונות היה מוצג גליון ובו תמונות של גדולי ישראל מן הדורות הקודמים – גליונות אלה משמשים, כאן בארה"ב, לרוב לקישוט סוכה, אך יש הנמצאים גם בבתי כנסת ובבתי ספר. לידו היה ניצב צילום בגודל גלויה של הרבי מליובאוויץ.
האיש סיים קריאתו, סגר את הספר וניגש אלינו. הוא התנצל כי לא קידם אותנו בברכה כאשר נכנסנו, משום שלא היה יכול להפסיק בקריאה. הוא פתח את ארון הקודש להראות לנו את ספרי התורה. אמר לנו זמן תפילת מנחה, ומסר לנו כי רב בית הכנסת מלמד אחרי הצהרים שיעור ב"משנה ברורה".
יצאנו. הסתובבנו בסביבה וטיילנו ב"שדרת המלך חסאן השני", רחובה הראשי היפה של פאס החדשה.
השעה היתה קרוב לשתים עשרה. הגיע הזמן לגשת לבית בו נמצא משרדו של בנו של מר פינטו. אנחנו מחפשים את הרחוב אך אין מוצאים אותו. שואלים עוברים ושבים – אין מכירים אותו. עוצר אני אדם הנושא מיטה של ברזל. הוא משעין את המיטה על מכונית משא והולך עמי אל מוסך לשאול את בעליו היכן הרחוב שאני מבקש. "כן, יש רחוב כזה בסביבה זו, אבל אינני יודע כעת איפה הוא", השיב הלה. השעה שתים עשרה ועשרה. מה עושים? הלא היינו באיזור זה כל הזמן – היכן נעלם רחוב שלם בצהרי היום? מה יחשוב מר פינטו עלינו? מזמין תיירים לאכול אצלו בשבת, מקבלים את ההזמנה ואינם באים. אנו ניגשים לבית מרקחת. העובדים מכירים משרדו של פינטו הצעיר. מראים באצבע על הרחוב. ליתר בטחון אני מעיין בספר הטלפונים. המשרד רשום שם, אלא לתמהוני הרב, ניתן שם שמו של רחוב אחר.
כעת נתפרש לי עניין "היעלמו" של הרחוב. פאס החדשה נבנתה על ידי הצרפתים. כמה וכמה מרחובותיה היו נושאים שמותיהם של אישים צרפתיים. לאחר שמארוקו היתה לעצמאית, לפני כעשרים שנה, שונו שמות רחובות אלה. השאירו כמה שלטים ישנים אם מתוך הזנחה אם מתוך כוונה שישמשו עוד זמן מה עד שישתרשו השמות החדשים. עיני נתקלו בשלט שנשא את השם הישן, שזה שנים יצא משימוש.
נראה כי אותו דבר קרה גם אתמול. בידינו היה שמו הקודם של הרחוב בו נמצא בית הכנסת ועל כן לא היה ידוע לרוב אנשי הסביבה.
ניגשנו לבית בו נמצא משרדו של מר פינטו הצעיר. הנער הערבי צהל לקראתנו. הוא הוליך אותנו לדירתו של מארחנו, כעשרה רגעים מהלך מן המקום.
ו.
מר פינטו ורעייתו קיבלו אותנו בסבר פנים יפות. התנצלנו על האיחור והסברנו פשרו. היו עם הזוג שלושה נכדים קטנים.
נטלנו ידים והסבנו לשולחן הערוך בחדר מרוהט יפה. אחד הקירות היה מקושט בתמונה גדולה. "קניתיה בפאריס", הסביר לנו מר פינטו. באותו קיר סמוך לשולחן היתה תלויה תמונה קטנה של רבי יעקב אבוחצירא.
רבי יעקב אבוחצירא נערץ ומקודש על ידי יהודי צפון אפריקה. הוא חי בעיר תאפילאלת. היה גדול בתורה ובקבלה ומפורסם כבעל מופת. גם מוסלמים נהרו אליו לקבל ברכתו.
לעת זקנתו גמר אומר לעלות לארץ ישראל. אנשי מקומו רצו למנוע יציאתו, אך לא יכלו. בכל מקום בואו באפריקה הצפונית חרדו לקראתו. הוא חלה ומת בדרך, בדמנהור הסמוכה לאלכסנדריה במצרים, בכ' בטבת תר"ם. בן שבעים ושתים היה במותו. המונים היו באים להשתטח על קברו בדמנהור. ביום פטירתו עורכים מעריציו הילולא לכבודו.
רבים מבני מארוקו נושאים עמהם כסגולה תמונתו של הקדוש.
מארחנו, מר משה פינטו, אף הוא ממשפחת צדיק אשר את שמו מפארים בכל רחבי מארוקו. רבי חיים פינטו, שנפטר בשנת תר"ה, רב ומקובל היה. שמו יצא לפניו כעוזר דלים, פועל ישועות, עושה נפלאות.
"אספר לכם סיפור על רבי חיים פינטו", אמר מארחנו. "מעשה באיש שהיה בסכנה. נדר לתת צדקה ולמסור אותה לחלוקה לידי רבי חיים פינטו. אחרי שיצא מן הסכנה בא אל מקומו של רבי חיים פינטו – והנה הלה יוצא לקראתו ואומר לו כי הוא יודע שנדר נדר צדקה".
עוזרת ערבית מגישה את האוכל. סלטים: חמין: בשר מבושל בתוספות שונות: פירות.
שותים ליקר "לחיים!".
ממלאים כוסות משקאות קרים. בירה, קוקה קולה. ואמנם אנו צמאים מאוד.
רעייתו של מר פינטו יושבת לידו, מאכילה היא את נכדיה ועיניה נתונות על כל הנעשה ליד השולחן. אין היא משתתפת בשיחה המתנהלת בצרפתית. הלשון הרגילה בפיה היא ערבית.
מר פינטו מספר לנו על בני ביתו. יש לו ילדים במארוקו ובצרפת, וגם בן, רפאל, בארצות הברית.
– מה עושה רפאל באמריקה?
"הוא רב. הוא למד בישיבה של ליובאוויץ בצרפת ולאחר מכן בא ללמוד בלייקוואוד", עונה מר פינטו.
"הוא למד בלייקוואוד?" אני שואל בתימה.
"כן, הוא למד שם. לפני שמונה שנים התחתן עם בת של יהודים ממוצא פולני. סימה אברהמסון מבלטימור. מסדר הקידושין היה האדמו"ר…"
הוא רוצה להיזכר בשם, ואני מנסה לעזור לו.
"האדמו"ר מליובאוויץ", אני מסיים את המשפט בו פתח.
"לא. האדמו"ר מליובאוויץ שלח ברכה לחתונה. מסדר הקידושין היה הרב שעומד בראש של לייקוואוד…"
– הרב שניאור קוטלר?
– כן!
מר פינטו קם מן השולחן ומביא אלבום של צילומים.
"הרי כאן צילומים מן החופה ומן המשתה. הנה בני משפחתנו. אלה הם המחותנים". מר פינטו מעלעל באלבום. "הנה צילומים מן הזמן האחרון. רפאל וסימה וילדיהם".
"כשהייתי באמריקה רציתי להתקבל אצל האדמו"ר מליובאוויץ", ממשיך מר פינטו. "אך כששאלתי על כך היו הימים שבין י"ז בתמוז לט' באב, ונאמר לי כי בשלושת השבועות האלה אין האדמו"ר מקבל איש".
– איפה נמצא רפאל כעת?
"הוא נסע למונטריאול, בקנדה, כדי להקים שם ישיבה", עונה מר פינטו.
מברכים על המזון. נסתיימה הסעודה, אך לא נגמרה עדיין השיחה.
(סוף יבוא)
מתוך "הדואר" גליון י', ה' בשבט, תשל"ח

1נוסח מעט שונה של סיפור סולייקה נמצא ב"נר המערב" לר' יעקב משה טולידאנו (ירושלים, תרע"א) עמ' 181. ועיין שלמה אשכנזי "נשי ישראל בגבורתן" (תל אביב, תש"ו) עמ' קכד-קל. ועיין גם בספרו של קרליבך הנזכר למטה.

2 עיין על אגדה זו: "חיי היהודים במארוקו" (מוזיאון ישראל, ירושלים תשל"ג) עמ' 21, שם מתוארים הפעמונים כ"שעוני מים". ועיין גם

.Marvin Lowenthal: A World Passed By (1933) p. 104

Hachette World Guide, Morocco (1956) p.252