מסע לירדן

במשך תקופה מסויימת לאחר הקמת מדינת ישראל, לא נתנו מדינות ערב אשרות כניסה לתיירים יהודים, לאחר מכן ביטלו מדינות ערביות שוחרות תיירים הגבלה זו. סוריה היא כיום המדינה היחידה מבין שכנותיה של ישראל האוסרת את הכניסה ליהודים, אולם כל מדינות ערב עמדו בסירובן להרשות ביקורים בארצותיהן לאנשים, יהודים או לא יהודים, אשר דרכוניהם נשאו סימנים של ביקור בישראל (אשרות כניסה וכיו"ב).
זמן לא רב לאחר מלחמת ששת הימים החלו שלטונות ישראל במדיניות של "הגשרים הפתוחים" עם ירדן (לפי יזמת שר הבטחון משה דיין). בראשונה הורשו ערביי יהודה ושומרון לבקר בירדן. אח"כ ניתן רשיון לערבים לבוא, דרך ירדן, לביקור בישראל, וכך נוצר המצב הפרדוקסאלי: שעה שמותר לערבים, אזרחים של מדינות ערביות שונות, לבקר בישראל, נשארו שעריהן של מדינות ערב סגורים אפילו לפני נתינים זרים (לא ישראלים) יהודים ולא יהודים, שדרכוניהם "נפסלו" על ידי חותמת ישראלית.
בזמן האחרון חל שינוי מה במצב זה. זרם התיירות לירדן נפגע בהרבה כתוצאה ממלחמת ששת הימים. צליינים נוצרים שהיו באים לירדן לשם ביקור בבית לחם ובעיר העתיקה של ירושלים נוסעים בהמונים לישראל. תיירות ישראל הולכת וגדלה. וזו של ירדן נמצאת בשפל המצב.
לפני ששה חודשים נסתמנה אצל ממשלת ירדן נטייה לשנות את מדיניות התיירות שלה, כדי שתוכל לזכות, ולו רק במקצת, בזרם הגדול של תיירים המשתפך לישראל. בראשית הקיץ נתפרסמו הידיעות הראשונות, ששלטונות ירדן מתכוננים להרשות טיסות שכר מאירופה ומארצות הברית ושנוסעי טיסות אלה יורשו לעבור לישראל לשם ביקור. באותו זמן התירה ממשלת ירדן לתיירים זרים, ללא הבדל דת, שהגיעו לישראל, לערוך טיולים במדינתה. הטיולים אורגנו על ידי משרד נסיעות ערבי במזרח ירושלים. כל יום ג' יצא קבוצה של חמישים ששים תיירים את ירושלים לשם טיול של שלושה ימים ברבת עמון ובאתרים ההיסטוריים של ג'רש ופטרה. כותב השורות האלה, רעייתו ושני ילדיהם הצעירים, היו באחת הקבוצות הראשונות. אנחנו ביקרנו בירדן בשבוע אחרון של אוגוסט, 1972.

ב.

"בחודש יוני הצעתי למשרד התיירות הירדני להרשות לתיירים זרים המבקרים בישראל לערוך טיולים בירדן. נאמר לי לגשת לביצוע ההצעה", סיפר לי מנהל משרד הנסיעות הערבי אשר במזרח ירושלים.
"היה זה רעיון נפלא", הערתי, "כשבני לאומים שונים נפגשים ועושים היכרות, גדלים הסיכויים לשלום".
אמנם, כשיצא הקבוצה הראשונה של תיירים מישראל לירדן אמרתי להם שאפשר שהם יהיו המבשרים הראשונים של השלום", מילא המנהל אחר דבריי.
המשתתפים בטיולים צריכים להירשם לפחות שני ימים לפני היציאה. פרטיהם האישיים מועברים לשלטונות ברבת עמון דרך קפריסין באמצעות של טלקס. מסרתי למנהל פרטים אישיים ואת מספרי הדרכונים שלנו. הערתי לו כי הדרכון שלי הוצא על ידי הקונסוליה האמריקנית בירושלים.
"אין דבר" – אמר – "אך אילו הוצא הדרכון שלך על ידי הקונסוליה האמריקנית בתל אביב אפשר שהיו לנו בעיות".
נראה ששלטונות ירדן, המסרבים להכיר במדינת ישראל, שוללים "הכרה" גם מהקונסוליה האמריקנית בתל אביב לקנוסוליה האמריקנית בירושלים מעמד אחר.
הקבוצה שלנו הייתה צריכה לצאת מירושלים ב7.30 בבוקר. הגענו חמש עשרה דקות לפני הזמן לבית המלון בו שוכן משרד הנסיעות. תיירים רבים כבר היו שם. הם ישבו באחד האולמות של המלון, קראו את עיתון הבוקר או לגמו קפה. כאשר נכנסתי לאולם נפגשתי עם פקיד ערבי צעיר של משרד הנסיעות – עמו התיידדתי עת שנרשמתי לטיול. הוא לחש באזני: "יש בעיות. אפשר שהטיול יתבטל".
התיישבנו על יד אחד השולחנות. לאט, לאט נתמלא האולם תיירים. היו אלה לרוב סטודנטים, שנרשמו לטיול, לא במישרין, אצל משרד הנסיעות, אלא באמצעות ISTI (Israel Student Travel Association).
שעה, שעתיים חיכינו בסבלנות. אף אחד לא לחץ על פקידי משרד הנסיעות להגיד לנו מתי יוצאים. או אם בכלל נצא אחדים הזמינו ארוחת בוקר. גם אנשי משרד הנסיעות לא גילו לנו דבר על מצב העניינים. נראה היה שהם מחכים להוראות. כל פעם שצילצל הטלפון קיווינו כי הנה הנה הגיעה הקריאה, שלה היינו כולנו מצפים. על יד שולחננו ישבה צעירה מארצות הברית, ומגן דוד על צווארה. רעייתי ואני הבטנו אחד בפני השני וחייכנו, בני ואני היינו מתהלכים בחוצות ירושלים כשאנו חבושים כיפות. כעת חבשנו כובעי טמבל.
בשעה עשר בערך הודיע לי בשמחה הפקיד הערבי הצעיר: "הכל בסדר, אתם נוסעים". הוא איחל לי נסיעה טובה וביקש ממני להביא לו מירדן כמה חפיסות של סיגריות. ואמנם, כעבור רבע שעה עלינו על האבטובוס שחנה לפני בית המלון. מכוניות פרטיות הועמדו לרשות אלה המעטים שלא מצאו מקום באבטובוס. היו שם תיירים מארצות הברית, אנגליה, צרפת וארצות אחרות. לא ידעתי כמה מהם היו יהודים, אם כי שיערתי שמספרם לא היה קטן, היינו נרגשים. אך הורגשה גם קצת מתיחות. במשך כל הנסיעה לירדן, ולאחר מכן בירדן עצמה, לא שוחחו היהודים שבקבוצה על יהדותם.
בעשר וחצי התחלנו לזוז. בדרך לעמק הירדן, הציג בפנינו מנהל משרד הנסיעות צעירה שהייתה צריכה לשמש זמנית כמדריכה. "עוד מעט ותהיו בירדן", היא פנתה אלינו. "בבקשה אל תכריזו שם מי אתם ומנין אתם באים. נא, הסירו מעליכם מגיני דוד וסמלים דומים". לאחר נסיעה של כחצי שעה הגענו לתחנת הגבול הישראלית אשר ליד גשר אלנבי.

ג.

תחנת הגבול הישראלית מורכבת מכמה מיבני עץ, משרדים של ביקורת הגבולות ושל שלטונות המכס, ותאים לעריכת חיפושי גוף בנוסעים. מקומות לעמידה בטור וספסלי עץ ארוכים לישיבה, מסוככים בסככות המגינות על הנוסעים מפני השמש הלוהטת. הממונים והפקידים הם אנשי צבא.
המקום המה מתנועה. מאות ערבים היו עומדים בתור ומצטופפים בקבוצות, ישובים על האדמה או על ספסלים. הם הגיעו זה עתה מירדן או שהיו עומדים לצאת לירדן. סבלים ערביים, בני הגדה המערבית, היו עוזרים להם לשאת את חבילותיהם. הסתדרנו לפני האשנב של ביקורת הגבולות. קצין קורא את שמותינו מרשימה שנמסרה לו על ידי מנהל משרד הנסיעות. אחרי שהוחתמו הדרכונים שלנו חזרנו לאבטובוס.
שוב אנו מחכים זמן רב. החום הגדול של עמק הירדן מעיק עלינו. קונים משקה קר בקנטינה הצבאית. שותים בלי הרף ומוחים את הזיעה מעל הפנים. למה אנו מחכים? אין ספק בליבי שכל חברי הקבוצה עברו כבר מזמן את ביקורת הגבולות. מה קרה? – מתברר כי שלטונות ישראל יעכבו את היציאה של אחדים מחברי הקבוצה. הם אמנם בעלי דרכונים זרים, אך אינם תיירים, אלא תושבים ארעיים בישראל. אחרי התייעצות טלפונית עם משרד הפנים, הורו להם אנשי ביקורת הגבולות לחזור לירושלים. היו גם קשיים מן הצד הירדני. בתחנת הגבול הירדנית טרם נתקבל אישור הכניסה למען הקבוצה שלנו. היה זה אחרי אחת אחרי הצהריים, כאשר ירדני, אשר שימש כמדריכנו לאחר שנכנסנו לירדן, הגיע מעמן לתחנת הגבול הירדנית ובידו אישור הכניסה הדרוש. גשר אלנבי נהרס במלחמת ששת הימים. היום מגשר מעבר חדש בין שני עברי הירדן . הוא הוקם על ידי צה"ל בשיתוף עם הצבא הירדני. האבטובוס עלה על המעבר, עבר על פני משמר צה"ל שבראשו המערבי ונעצר באמצע הגשר. עד כאן, ולא הלאה, מותרת הנסיעה למכונית הישראלית. ירדנו מן האבטובוס . נופפנו בידינו לחיילי צה"ל שנשארו מאחורינו ומיהרנו ברגל לעבר השני.
בית קטן מימין, עליו מתנוסס דגלה של ירדן, הוא תחנת הגבות הירדנית. שני חדרים בבית : פרוזדור ומשרד. בקיר מאחורי השולחן במשרד תלויה תמונה של חוסיין. גם פה כל הפקידים הם אנשי צבא. הם בדקו את השמות בדרכונינו לפי רשימת רשיון הכניסה שהיתה מונחת לפניהם. שוב עלינו על מכוניות, הפעם מכוניות ירדניות. כעבור עשר דקות של נסיעה הגענו לתחנת ביקורת שניה, שוב נבדקו דרכונינו, הפעם נרשמו השמות שלנו באותיות ערביות בפנקס ממשלתי.
הפקידם הירדנים לא החתימו את הדרכונים שלנו, ירדן מעוניינת בתיירים זרים ואיננה מתנגדת עוד לתיירים הבאים אליה דרך ישראל. השלטונות עוצמים עין לגבי תנועת תיירים חדשה זו, אפילו מעודדים אותה – אך הם עדיין אינם מוכנים לתת לה גושפנקה רשמית, אם מטעמים של "יוקרה" (הרי רשמית ירדן היא במצב מלחמה עם ישראל), אם בשל החששות מפני המדינות הערביות האחרות, המאשימות את ירדן ב"שיתוף פעולה עם ישראל".
השיירה שלנו, אבטובוס וכמה מוניות, המשיכה דרכה לעמן. הכביש היה ריק, כמעט שלא נראתה מכונית. כל התנועה בכביש זה היא אל גשר אלנבי וממנו חזרה אל פנים הארץ. הגשר נסגר בשעה שתיים אחרי הצהריים. אנחנו היינו האחרונים לעבור אותו.
מדריכנו החדש, שקיבל פנינו ליד גשר אלנבי, נותן לנו הוראות, הוא מזכיר לנו לא לעשות פומבי לזהותינו. "הירדנים רגשים לאנשים הבאים מן העבר השני", אמר. "אל תרבו לדבר על ישראל", המשיך. "היו לנו צרות בשל הקבוצה שביקרה כאן בשבוע שעבר. אחדים מהם דיברו עיברית ברחובות ובירכו איש את רעהו ב'שלום' בקול רם. בשל התנהגותם נתקלנו היום בבוקר בקשיים בהשגת רשיון הכניסה שלכם. רק אחרי שאני ובעליו של המלון בו תתאכסנו התערבנו אצל משרד התיירות והכרזנו שאנו ערבים (ר' צרויה) אישית להתנהגותכם, ניאותו השלטונות להוציא את הרשיון, זאת היתה הסיבה שהייתם צריכם לחכות זמן רב ליד הגשר, במאמצינו לשכנע את השלטונות להעניק לכם רשיון כניסה, סיפרנו להם כי התיירים הבאים מישראל כתבו במכתביהם לחוץ לארץ דברים יפים על ירדן", הוסיף המדריך.
המדריך היה ערבי ארץ ישראלי בשנות הארבעים לחייו. עד מלחמת ששת הימים היה חי במזרח ירושלים. הוא ידע את אשר לפניו, והיה אדיב וידידותי.
כעת, כשאני מעלה על הכתב את רשמי ביקורי בירדן, ובתוכם את דברי המדריך, שעל כמה מהם חזר בשיחה פרטית עמי, תמה אני שמא הגזים במכוון. אחרי שהייתי בירדן, קשה לי להעלות על הדעת, שתיירים יהודיים דיברו עברית ברחובותיה וקראו בקול רם "שלום" – דבר זה לא רק שלא היה בו מן החכמה, אלא גם היה מסוכן. מי יודע איזה חמומי מח נמצאים בתוך ההמון ברחוב.
ממכר, שביקר בירדן לפניי, נודע לי כי גם קבוצתו אולצה לחכות זמן רב ליד גשר אלנבי עד שנתקבל רשיון הכניסה. הרי שקבוצתינו לא הייתה מקרה מיוחד. דומה עלי שהייתה כאן קצת "מדיניויות" להשהות את התיירים מישראל, כדי ליצור את הרושם שירדן איננה להוטה כל כך לביקורם.
צבא ירדן נמצא בכוננות מתמדת להגן על המלך מפני התנקשויות והתקפות של הטירורוסטים, אשר נשבעו להנקם בו על שדיכא אותם בספטמבר, 1970. כלי הרכב נעצרים ליד מחסומים צבאיים בכבישים. חיילים מחפשים נשק ותחמושת, ונהגים ונוסעים נדרשים לזהות את עצמם. בדרכינו לעמאן נעצרנו ליד שני מחסומים צבאיים. פעם על הכביש הפתוח. והפעם השניה, כאשר נכנסנו לפרברי הבירה. החיילים עשו את מלאכתם בקפדנות. הם בדקו את התעודות של המדריך. אף נכנסו לאבטובוס להיווכח אם אמנם היו כל הנוסעים תיירים זרים, כפי שהלה אמר להם. בשלוש אחרי הצהרים הגענו לעמאן.

ד.

עמאן, בירת ירדן, היא עיר חדשה ומודרנית. לפני למעלה מחמישים שנה, כאשר הבריטים קרעו את עבר הירדן משטח ארץ ישראל ההיסטורית, ומינו את האמיר עבדאללה שליט בה, היתה עמאן כפר קטן. עבדאללה בחר בה כבירתו ומאז התפתחה לעיר גדולה. לגידול נוסף זכתה במשך עשרים וחמש השנה האחרונות כאשר התיישבו בה רבבות רבות של פליטי מלחמת תש"ח ומלחמת ששת הימים.
לעמאן אין "קאסבה", רובע עתיק, מוקף חומות, בו סימטאות צרות ומעוקלות, האופייני כל כך לערים עתיקות של המזרח הערבי – כי אכן עיר צעירה היא ורחובותיה פתוחים ורחבים. בדומה לרומא נבנתה על שבע גבעות. ג'בל עמאן (הר עמאן) היא השכונה ההדורה ביותר. לאורך שדרות נטועות אילנות שוכנים משרדי ממשלה, חווילות, מוקפות גינות, של קרובי המלך – ארמון המלך עצמו נמצא מחוץ לעיר – שגרירויות זרות, ובית המלון "אינטרקונטיננטל", מלון הפאר היחידי של הבירה.
לב העיר הנו המרכז המסחרי. מקומו בגיא בין הגבעות. רחובותיו שוקקים תנועה. כלי רכב מסוגים שונים, אוטובוסים, מכונות משא, מוניות ומכוניות פרטיות. מוצגות בחנויות סחורות מכל המינים, מיובאות מן החוץ, ותוצרת בית, כמו כלי חרסינה, סודרים ושמלות מרוקמים, בגדי צמר ומעשי עור. פה ושם ניבטות אליך מבעד חלונות הראווה, תמונתו של חוסיין, נכדו של עבדאללה. רוכלים מציעים מרכולתם בקרנות רחוב ובמבואות. פגיונות מקושטים, כפיות (מטפחות ראש ערביות), מזכרות, מסודרים על דוכנים של עץ או תלויים על פני הקירות לאורך הבתים.
"מי אתם? גרמנים, אנגלים, אמריקאים?" שאלונו הרוכלים. לא ענינו. הנחנו להם לנחש.
רבים בתי העסק של חלפני כספים, מזנונות לסעודות קלות, דלפקים למשקאות קרים : מיצי פירות, לימונדות ו"פפסי קולה". ל"קוקה קולה" הנמכר בישראל אין רשות כניסה לעולם הערבי. נערים מוכרים עתונים וסיגריות השטוחים לפניהם על המדרכה. בעמאן לא מופיע עתון בשפה האנגלית היוצאים בביירות ובכוויית. בככר קטנה ליד אחד הרחובות הראשיים נמצא שוק התכשיטים. קומץ של חנויות קטנות. יושבים הסוחרים ליד שולחנונים ומטפלים בזהירות במאזני זהב קטנות ועדינות. זה עתה קנתה ערביה נזם של זהב. היא משלמת בצרור של שטרות כסף שהיה חבוי בחיקה. לפני שנתיים, בספטמבר 1970, נערכו ברחובות העיר, קרבות עזים בין הצבא הנאמן למלך ובין ארגוני המחבלים הפלשתינאים. מאז פונו גלי ההרס והמפולות, ולא ניכר כי היתה כאן זירת קרב עקובה מדם.
מה מספר אוכלוסיית הבירה? בכמה מקורות נמסר כי הוא למעלה מחצי מיליון. כך אמר לנו גם המדריך. במקורות אחרים ראיתי כי הוא רק רבע המיליון. דומני שמספר זה הוא הרבה יותר קרוב לאמת.
עמאן הצעירה היא היורשת של ישובים קדומים. בימי התנ"ך שכנה כאן רבת עמון. מלחמות רבות נלחמו בני ישראל בבני עמון, והיו תקופות שבני עם זה העלו מס לאבותינו. גם בימי הבית השני, היו זמנים שיהודים שלטו בחבל ארץ זו. כל המעצמות הגדולות שכבשו את המזרח התיכון משלו בארץ עמון : אשור ובבל, הפרסים והיוונים, רומא וביצנץ, הערבים והצורכים. במאה השלישית לפנה"ס בנה המלך תלמי פילדלפוס את העיר מחדש והוא קרא לה בשמו : פילדלפיה. שם זה נקרא עליה גם בתקופה הרומאית והביזנטינית. בימי שלטון הערבים הלכה העיר הלוך וירוד, הקימו בה התורכים כפר של צ'רקסים שברחו מרוסיה. בחפירות ארכיאולוגיות נתגלו שרידים של היישובים הקדומים. השארית המרשימה ביותר היא בלא ספק התיאטרון הרומאי שהיה בו מקום לששת אלפים נפש. בזמן האחרון שוקם ושוב נערכות בו הצגות. התיאטרון נמצא במרכז העיר סמוך למלון פילדלפיה. אנחנו התאכסנו בבית מלון זה. והיה זה בדרך אליו שחטפנו מבטינו הראשונים מן החיים בבירתה של ירדן.

ה.

"לפי התוכנית עלינו לבקר עוד היום בג'ראש", אמר לנו המדריך לפני שירדנו מן האוטובוס בחצר המלון השרוייה בצל של דקלים. "השעה מאוחרת ועלינו להגיע לג'ר'אש בעוד יום. על כן, אבקשכם, לא להתעניין כעת בדבר חדריכם. לכו ישר לחדר האוכל לסעודת הצהריים וחזרו לאוטובוס בתוך חצי שעה". השארנו חבילותינו באוטובוס ומיהרנו לחדר הרחצה ומשם לחדר האוכל. שעה שהמלצר עמד להגיש את המנה הראשונה, אמרנו לו שאין רצוננו באוכל מבושל. אולי יואיל לתת לנו סרדינים, ירקות ופירות. המלצר נענה לבקשתינו והביא סרדינים, עגבניות ואבטיח. כזאת נשארה ה"דייטה" שלנו כל ימי שהותנו בירדן.
היינו למודים ב"סעודת ירק" כמו אלה. בנסיעותינו באירופה עברנו ערים רבות בהן אין מסעדה כשרה, והכנו "סעודותינו" בסממנין כאלה. גם בכמה ערים בהן קיימות מסעדות כשרות מצאנו, כי אם אמנם המזון היה כשר,  – והעדפנו לאכול מן ה"מטבח" שלנו. הכנו סעודות עראי על ספסלים של גנים ציבוריים ובאולמי המתנה של תחנות רכבת. כאן בירדן, ישבנו ליד שולחן ועליו מפה לבנה. רעייתי הוציאה מילקוטה את כלי האוכל שלנו. לאחר שגמרנו מלאכול, החזרנו בצנעה את הסכינים והמזלגות לילקוט – שלא יבחין איש במעשינו ויחשוד בנו שגונבים אנו כלי כסף מבית המלון. קמנו מעל השולחן וחזרנו לאוטובוס. היינו מוכנים לנסיעה לג'ראש.

ו.

ג'ראש, היא גרסה (Gerasa) הקדומה, נמצאת כארבעים וחמישה קילומטר מצפון לעמאן בעמק בהרי הגלעד. היא מכונה לעיתים קרובות "פומפיי של המזרח הקרוב". המקום היה מיושב עוד בימי הקדם הרחוקים. במאה הרביעית לפנה"ס נוסדה כאן עיר הלניסטית. תחת שלטון הרומאים שוקמה והורחבה העיר. היה זה פרק הזהב של גרסה. מרכז למסחר היתה. עיר עשירה, משגשגת ופורחת.
עם שקיעת הקיסרות הרומאית התחילה ירידתה של גרסה. העיר חדלה להתקיים במאה הי' או הי"א. במשך מאות בשנים היתה שדה חרבות גדול. ברבע האחרון של המאה הקודמת התיישבו בה צ'רקסים.
לאחר מלחמת העולם הראשונה החלו בחפירות שיטתיות ובשחזור של השרידים שנתגלו. הרבה יש עוד לחפור ולשחזר, אך מן הנעשה עד כה ניתן כבר לעמוד על תבניתה המקורית של העיר, על אדריכלותה, יופיה ועושרה בימי שלטון הרומאים.
גדול היה רצוננו לראות את ג'ראש. אך כשישבתי באוטובוס, מוכן לנסיעה, לא היו מחשבותי נתונות לעיר בכללה. הגיתי בשרידי בית הכנסת המצויים שם. יצאה נפשי לראותם. עדה יהודית היתה קיימת בגרסה הרומאית והביזנטית, ושעה שהארכיאולוגים חפרו בחורבותיה של כנסיה, חשפו פסיפס ובו ציור מסיפור המבול וכן ציורים של תשמישי קדושה ומצוה : מנורה, שופר, לולב, אתרוג. גם נמצאה כתבה עברית. אין ספק שהיו אלו שרידים של בית כנסת אשר נהפך לכנסיה, בימי השלטון האנטי יהודי של הקיסר יוסט יניאן.
לאט לאט נתמלא האוטובוס. הנהג והמדריך באו והתחלנו לזוז. עברנו את בית הנבחרים הירדני, את מרכז הספורט החדש והאוניברסיטה, אשר זה עתה נפתח בה בית ספר לרפואה. בגבולה של עמאן נעצרנו ליד מחסום צבאי לשם ביקורת. לאורך הכביש הפתוח היו שרויים כמה כפרים ומחנה לפליטים. כעבור יותר מחצי שעה של נסיעה הגענו לנחל זרקה – הוא היבוק של התנ"ך.
"כאן נאבק יעקב עם המלאך", אומר המדריך. מחשבה חולפת במוח. הרי כאן נולד השם ישראל, כי כה אמר המלאך ליעקב : "לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל". זמן קצר לאחר מכן התקרבנו לג'ראש. השריד הארכיאולוגי הראשון שעינך נתקלה בו הוא שער נצחון. הוא עומד במרחק מה מן העיר. הוא הוקם לכבודו של הקיסר אנדריאנוס, לרגל ביקורו בגרסה בשנת 119 – 120 לספירה. דרך שער זה הובאו אורחים חשובים לתוך העיר.
כעבור כמה דקות נמצאנו בג'ראש. האוטובוס נעצר ליד רחוב העמודים, רחובה הראשי של גרסה הקדומה. ליד הכניסה מוכר רוכל פגיונות, גלויות מצויירות ומזכרות אחרות. "קנה לי פגיון, מבקש בני ממני. "לא כעת. צריכים לראות את המקום", אני משיב.
הלכנו ברחוב העמודים המרוצף, עברנו את הפורום הסגלגל, שאף הוא מוקף עמודי אבן, ועלינו לגבעה קטנה בה שכן המקדש של זאוס. משם אפשר היה להשקיף על פני כל השטח. המדריך הירצה, הראה בידו על שרידי חומות העיר, כל שאריות בנייני ציבור ועל חורבותיהן של כמה כנסיות ביזנטיניות, שהיו בנויות צפופות, אחת ליד השניה. כאשר סיים הרצאתו ניגשתי אליו ואמרתי : "יש כאן בית כנסת". "כן", השיב לאיטו. "יש סוברים שגילו כאן בית כנסת". "איפה הוא?" שאלתי. "דומני שנמצא ליד הכנסיות", אמר ופשט ידו לעברן. "רוצה אני לראותו", ביקשתי. "נשתדל לגשת לשם", השיב.
עברתי ארצות וימים כשי לראות בתי כנסת. והנה אני כאן בחבל ארץ של ארץ ישראל ההיסטורית, לא רחוק משרידיו של בית כנסת. נטפלתי למדריך, כדי שנוכחותי תזכיר לו בקשתי. מאוד השתוקקתי לראות את שרידי בית הכנסת.
אנו הולכים לתיאטרון הדרומי. בדרך לשם חוזר המדריך לפני על הדברים שאמר לכולנו בצהריים באוטובוס, על הצרות שנגרמו לו על ידי אנשים מן הקבוצה שביקרה בירדן בשבוע הקודם. למה הוא חוזר לפני על הסיפור הזה? האם חושד הוא בי שעלול אני לעשות צרות? כבר שאלתי על בית הכנסת. אפשר שאוסיף וארבה לדבר על יהודים!
הגענו לתיאטרון הדרומי. המדריך מפגין את האקוסטיקה המעולה שלו, פרי האדריכלות המפוארת של הרומאים. הוא מבקש מאחדים מחברי הקבוצה לעלות לשורות הגבוהות ביותר ומפיל מטבע קטן על הבימה. רעש נקישת המטבע באבן נשמע בכל רחבי הזירה. הערב רד. היה כבר קצת חושך כשהגענו לאתר הכנסיות. שוב מרצה המדריך. הוא מראה לנו רצפת פסיפס, אך קשה לראות המצוייר בה בשל האפלה. לבי דאג בקרבי. הזמן עובר. עוד מעט לילה. מתי אראה את בית הכנסת?
"איפה בית הכנסת?" שואל אני בקול רם.
הדברים רק יצאו מפי ואני מרגיש ברעד העובר בין חברי הקבוצה. מה ההתרגשות? פגעתי ב"טאבו" הבלתי מפורש שלא לדבר על יהודים. או סיבה אחרת לה. היו בין חברי הקבוצה יהודים, יהודים שלא ידעו הרבה על עמם ותרבותם. הם ידעו כי יהודים ישבו בעברו המערבי של הירדן, אך ספק אם ידעו כי גם עבר הירדן המזרחי היה חלק של המולדת העברית. ודאי שלא ידעו כי גם בימי הבית השני – שלטו כאן יהודים. ינאי המלך, צאצא החשמונאים, כבש את גרסה. ודאי שלא ידעו כי בעיר הביזנטינית, שעל חרבותיה התהלכו כעת, היתה קיימת קהילה יהודית. כאשר שמעו אותי שואל על בית הכנסת – הופתעו ונתרגשו.
"הוא צריך להיות שם", השיב המדריך כשהוא מושיט את ידו לעבר כמה חורבות. קפצתי ממקומי ורציתי ללכת לכיוון בו הורה. אך מיד חזרתי בי. כיצד אחפש באפילה מקום שלא ידעתי אילו איך הוא נראה. הייתי מוכרח להסתפק בהרגשה, כי הנני עומד קרוב למקום בו התפללו אבותי. כעבור דקות אחדות ניגש אלי המדריך. הוא ניסה להתנצל על שלא הוליך אותנו לבית הכנסת. "אין מה לראות", אמר, "הלא בית הכנסת נהפך לכנסיה".
סיימנו סיורנו בשטח ועשינו דרכנו למעון המרגוע. במקומות שונים במדינה הקימו שלטונות ירדן מעונות מרגוע, מהם יפים ביותר, שבהם יוכל התייר להינפש מעמל הדרך. חזרנו למעון המרגוע. קנינו משקה קר . כעבור חצי שעה עלינו לאוטובוס שהביא אותנו בחזרה למלון בעמאן.

ז.

מלון פילדלפיה הוא מן הטובים שבעמאן שבעמאן. הוא אחד המעטים שמשרד התיירות הירדני ממליץ עליהם בפני התייר הזר – אך השפל בתיירות נתן בו אותותיו. הוא היה ריק למחצה – מלבד חברי קבוצתנו, מעטים היו שהתאכסנו בו. ניכרת היתה בו מידת מה של הזנחה. היה בית המלון מלא, ודאי שהיו בעליו מתקנים אי אלה רהיטים שדרשו תיקון. הבריכה היפה בגן המלון לא פעלה. אפשר שלא היה כדאי להפעילה, כי האורחים היו מעטים.
לאחר סעודת הערב יצאתי עם בני ביתי לראות את עמאן בשעות הלילה. השעה היתה אחרי תשע. הרחובות היו שוממים ושרויים בחצי אפלה. החנויות ננעלות בשש ואין חלונות הראווה מוארים לאחר זמן הסגירה. בכל הסביבה של המלון לא ראינו שלט מואר באורות נאון. מעטים היו העוברים ושבים. טיילנו קצת, התעכבנו בחנות לפירות שהיתה עדיין פתוחה, וחזרנו למלון. מצאנו אנשי קבוצתנו מסתובבים באולם הקבלה וכותבים גלויות מצויירות לקרובים וידידים.
"האפשר לשלוח גלויה לישראל?" שאלה אשה. "עדיין לא", השיב פקיד הקבלה בחיוך. מתוך תשובתו השתקפו השמועות שהתהלכו באותו זמן בישראל ובירדן, כי שלטונות שתי המדינות מנהלים משא ומתן בסתר ועוד מעט וייחתם הסכם ביניהם. עלינו לחדרינו. זה יותר משש עשרה שלא נחנו, והיה עלינו להשכים קום למחרת. עמדנו לצאת בשש וחצי בבוקר לפטרה.
מתוך "הדואר" כ"ג בשבט, תשל"ג

ח.

פטרה נמצאת בחלקה הדרומי של ירדן. חבויה היא בין שלשלת הרים, ואפשר להגיע אליה רק דרך גיא, אשר רוחבו הוא לעתים רק מטרים אחדים ומשני עבריו מתרוממים סלעים חדים וזקופים.
"פטרה היא אחד המקומות שאפשר שתמצא אותו מושך ויפה עד להפליא או מעציב ומדכא. לרוב המבקרים הוא נראה יפה עד מאוד", כותב הארכיאולוג האנגלי לנקסטר הארדינג. "אך בים אם תאהב את פטרה או לא, הרי הוא מקום שמוכרחים לראות אותו, כי אין דוגמתו בעולם".
פטרה אשר פירושו ביוונית "סלע" – אינו זהה עם הסלע של אדום אשר במקרא – שממה היום. בשוממותה היא עומדת זה כאלף שנים. בימי קדם היתה בירתם של הנבטים, שבט מבני שם שמוצאו בערב הצפונית מערבית. במאה הרביעית לפנה"ס התיישבו באזור שהיה מיושב מקודם על ידי אדומים. הם גם התפשטו לנגב ולסיני, ולארץ מואב שבצפון. היתה תקופה בה שלטו גם בדמשק ובדרום סוריה.
הנבטים עסקו בחקלאות ובמסחר. פטרה היתה מרכז גדול למסחר. עברו שם אורחות הסחר מערב לסוריה ולים התיכון. מקור הכנסה נוסף היה מס ההגנה שגבו משיירות סחר זרות שעברו דרך ארצם. שבוע לפני שנסענו לירדן, טיילנו בסיני. ראינו שם על הסלעים כתובות של סוחרים נבטים שעברו בחצי האי.
בראשית המאה השניה לספירה, הפכה ארץ הנבטים, שעוד זמן רב לפני כן העלתה מס לרומאים, פרובינציה רומאית. שינויים שחלו בנתיבות הסחר של המזרח הקרוב, גרמו אף הם לירידתה ההדרגתית של עוצמתם הכלכלית של הנבטים. שלטון ביצנץ ניצר אותם. לאחר הכיבוש המוסלמי נעלמו כליל מבמת ההיסטוריה.
היחסים בין הנבטים ויהודים השכנה היו בתחילה ידידותיים. בעלי ברית היו ליהודה המכבי. מאוחר יותר נלחמו לעתים שני העמים זה בזה. מפפירוסים נבטיים הננו למדים על יחסי סחר הדוקים בין היהודים והנבטים. רמתם התרבותית של הנבטים היתה גבוהה מאוד. חפירות עריהם וישוביהם גילו את הישגיהם בהנדסה, אדריכלות ואמנות. המצבה הגדולה ביותר לתרבותם היא פטרה. רבים מן הבניינים הציבוריים, המקדשים ומעונות המגורים לא "נבנו", אלא נחצבו בסלע החי. חדרים מרווחים נחצבו באבן רבת הגוונים. המתים, אף הם, הוטמנו, בכוכים חצובים בסלע. חזיתות מפוארות בעלות עמודים ופסלים, חטובים בצוק, מקשטות את הבניינים והקברים החשובים. בניינים "נבנו" לרגלי ההרים וגם במעלותיהם. מדרגות ושבילים חצובים בגבעות הוליכו אליהם. היו קיימים רחובות שלמים של מבנים סלעיים, מהם שהיו בני קומותיים או אפילו שלוש קומות. כשם שמיוחדת היתה אדריכלותם, כך היתה גם אמנות הקדרות שלהם. כלי החרס שלהם, אשר כמויות מהם נתגלו, היו דקיקות ועדינות כחרסינה.
הרבה מן העיר בלה וכלה בימי שוממותה במשך מאות בשנים, אך עדיין קיימים בנייני וחדרי סלע רבים, והם משווים לפטרה מראה של עיר רפאים. שורות של בניינים – אך אין בהם נפש חיה. רק בדור האחרון נפתחה פטרה לתיירים הבאים אליה מכל רחבי התבל. היא קסמה לצעירי ישראל אוהבי הרפתקאות, שגנבו את גבול האויב לראות את עיר הפלא. מהם שלא חזרו בדואים רצחו אותם.

ח.

אחרי נסיעה של שלוש שעות באוטובוס מעמאן דרך הערבה הגענו לוואדי מוסה (עמק של משה), המוליך לכניסה של פטרה. העמק נקרא על שם המעיין של משה הפורץ מסלע ליד הכביש. לפי אגדה מקומית הרי זה הסלע שמשה רבינו הוציא ממנו מים. ירדנו מן האוטובוס, השתטחנו על האדמה ושתינו מן המים. במרחק של כמה דקות נסיעה מן המעיין נמצא מעון המרגוע הממשלתי של פטרה. הוא בנוי על קבר נבטי, כלומר, החדרים החצובים בסלע, הם חלק של הבניין. מראה פנים המעון הטעימנו טעם ראשון של האדריכלות המיוחדת של פטרה.
את שביל החצץ העובר בין ההרים ומוליך אל פטרה, אי אפשר לעבור במכונית, רק ברגל או ברכיבה על סוס. לא רחוק ממעון המרגוע התכנסו בדואים עם סוסיהם. הם נשאו על החזה שלט קטן באנגלית : "משמר סוסים". נראה שהם מקבלים תשלום מן הממשלה בעד שירותים שונים, כולל מתן עזרה לתיירים. כל אחד מן הקבוצה עלה על סוס, ובדואי הוליך אותו דרך השביל אל פטרה. מיד כאשר עליתי על הסוס, הרגשתי שהתנהגותו היתה שונה מיתר הסוסים. קנאתי ברוכבים שלפני. בהמותיהם צעדו בשלווה ובשקט – הסוס שלי היה עצבני ומרוגז. כל הזמן פחדתי שעוד מעט ויפילני לארץ. החזקתי בשתי טבעות קטנות שהיו קבועות במרדעת. הברזל חתך את אצבעותי, אך לא העזתי להרפות מהן. גם הבדואי, נוהג הסוס, סבל מבהמתו. רק בקושי רב עלה בידו להוליך אותה, אך זה לא מנע ממנו מלהתגאות בה. "סוס טוב, סוס טוב", אמר לי בגאווה. דעתי לא היתה כך, אך לא אמרתי לו דבר. סוף סוף, אחרי רכיבה של יותר מחצי שעה נכנסנו לפטרה. בדואי, המוכר משקאות קרים, האיץ בנו לקנות משקה "בקשיש" בשביל נהגי הסוסים. תקעתי ידי לתוך כיסי, והעליתי קומץ של מטבעות שונים : כסף ישראלי, אמריקני וירדני. "ישראל, ישראל" – קראו הבדואים כאשר ראו את המטבעות הישראליים.
הבניין הראשון המושך תשומת לב עם הכניסה לפטרה הוא "אל חזנה" (בית האוצר). הוא נקרא כך מפני שזמן רב סברו כי נמצא בו אוצר, אך לאמיתו של דבר, היה זה מקדש או קבר. חזיתו, החצובה בסלע ובעלת שתי קומות, היא מן הנפלאות ביותר של פטרה. הסתכלנו בבניינים אחרים, קברים ובתי מגורים. עלינו על אחת הגבעות לראות באולמים גדולים, חטובים בצוק, שפעם שימשו בית משפט ובית סוהר. למטה בגיא השתרעו תיאטרון רחב ידיים, אף הוא חצוב בסלע החי, ורחוב רחב ומקוצף, שרידיו של רחוב העמודים, רחובה הראשי של פטרה בימי שלטון הרומאים. עדיין אנו עומדים במדרון ויריה נשמעת מרחוק. המדריך צופה לעבר גבעה, שעליה נראתה שיירה של בדואים. "אין דבר", הפטיר, "זו חתונה של בדואים".
היתה שעת צהריים וחברי הקבוצה וחברי הקבוצה דנו מה לעשות בשעות אחרי הצהריים. הצעתי שניסע למידבא Madaba רוב החברים קיבלו הצעתי. המדריך החליט לחלק את הקבוצה לשניים. רוב אנשי הקבוצה יסע באוטובוס למידבא, השאר, שרצו לעלות לשריד של מקדש נבטי, אשר בא, השאר, שרצו לעלות לשריד של מקדש נבטי, אשר בראש אחד ההרים, משם אפשר להשקיף על כל הסביבה, יישארו בפטרה, ויחזרו לעמאן במכוניות הפרטיות. לפני ששתי הקבוצות הלכו כל אחת לדרכה, סעדנו ביחד ארוחת צהריים במסעדה שנמצאה ליד הרחוב המרוצף. המסעדה, המשרתת תיירים ומבקרים, שוכנת בבית קטן בן שתי קומות. הרוצים ללון בפטרה, אפשר להם לישון באחד האוהלים הנטויים בגן שמסביב לבית או בחדרים נוחים למדי החצובים בסלע של גבעה קרובה. בשעת האוכל – ביקשנו את ה"דייטה" שלנו" – היתה לנו "השיחה" הפוליטית היחידה בירדן. המדריך שישב ליד שולחננו דיבר על משא ומתן סודי בין שלטונות ישראל וירדן. הוא הצהיר כי ירדן תסכים לשלום רק אם יחזירו לה את כל השטחים כולל ירושלים המזרחית, שאבדו לה במלחמת ששת הימים. "ירושלים – לעולם לא תקבלוה בחזרה", התפרצה רעייתי בנוכחות חברי הקבוצה ועובדי המסעדה. עיכבתי בעדה מלהמשיך. "באנו לירדן לראות ולשמוע – אך לא להתווכח" – לחשתי לה.
בינתיים התאספו מחדש הבדואים עם סוסיהם. הפעם ברחוב המרוצף לא רחוק מן המסעדה. ביקשתי מאחד הבדואים ליתן לי לעלות על סוסו. הוא סירב. "אתה צריך לחזור רכוב על הסוס שהביאך לכאן", אמר. חיפשתי את הבדואי שלי. הוא לא היה במקום. חברי הקבוצה עלו על סוסיהם – ואני נשארתי לבדי בלי סוס, כי הבדואי שלי לא הופיע. לבסוף התערב המדריך ובקושי רב עלה בידו לשכנע את אחד הבדואים לתת לי לרכב על סוסו. התקדמנו כשלושים מטר, והבדואי הראשון שלי דוהר לקראתנו והוא כולו כעס וצעקה. לא ידעתי מה צעק, אך כנראה חרה לו שלא הודיעו לו על המועד או את המקום הנכון של התכנסותם החדשה של הבדואים וסוסיהם. הוא דרש שהתייר שלו יוחזר לו וכאשר הלה סירב, התחילו לריב. המדריך התערב ואני נתבקשתי להחליף סוסים. אני סירבתי. "סוסך לא טוב", אמרתי לבדואי הראשון. הוא החוויר. נראה שפגעתי בו קשות, אך לא היתה לי ברירה. כשרכבתי כבר על סוס "טוב" לא הייתי מוכן להחליפו בסוס פראי. הדרך בחזרה היתה נעימה. השתהינו קצת במעון המרגוע ולאחר מכן עלינו על האוטובוס, כשפנינו מועדות למידבא.

ט.

מידבא (נזכרת במקרא ובמשנה), נמצאת במרחק של שלושים וחישה קילומטר דרומית מערבית מעמאן, שהיא עיר חדשה יחסית. אך יש לה היסטוריה משלה. בימי קדם היתה עיר מואבית, והיא נכבשה בידי האמורים. מהם לקחוה בני ישראל בעברם בעבר הירדן המזרחי בדרכם לכבוש את ארץ כנען, והיא היתה לעיר בנחלת שבט ראובן. גם בימי הבית השני היתה תקופה, שבה שלטו בה יהודים. היא נכבשה בידי הורקנוס, הוא יוחנן כהן גדול, בנו של שמעון החשמונאי. מן המשנה (מקוואות ז, א) נראה כי בימי רבי ישמעאל ורבי עקיבא היתה קיימת שם עדה יהודית גם בימי שלטון ביצנץ היו יהודים במידבא. העיר נעזבה כנראה בימי השלטון הביזנטיני, והיא יושבה מחדש רק לפני מאה שנה בערך. הר נבו, בו מת משה, הוא מערבית צפונית ממידבא. כדי לבקר בו צריכים רשיון מיוחד, כנראה מטעמי בטחון.
הגענו למידבא בשעות הצהריים המאוחרות. נעצרנו ליד מעון המרגוע הממשלתי. כתובת על הבניין מוסרת כי הוא נבנה בסיוע ארצות הברית. עברנו את הכביש לראות ברצפת הפסיפס של כנסיה מקומית מן התקופה הביזנטינית. הפסיפס, שלא נשמר בשלמות, מראה מפה של ארץ ישראל ומצרים. היא השארית החשובה ביותר מבין השרידים המעטים של הישובים הקדומים שהיו קיימים במקום זה, והיא רבת ערך לזיהוי אתריהם של ערים עתיקות. עשינו שעה קלה בעיר וחזרנו לעמאן. באולם לקבלת האורחים של בית המלון מצאתי חוברות תעמולה שהוצאו על ידי משרד התיירות הירדני. מצאתי בהם עניין רב. בחוברת אחת, ששמה "ברוך הבא לירדן הארץ הקדושה" ואשר נדפסה בשנת 1970, ניתנת מפה של ירדן בגבולותיה מלפני מלחמת ששת הימים. מסומנות המדינות השכנות : סוריה וערב הסעודית, אך לא ישראל. במקום זה כתוב : "פלשתינה הכבושה". להלן ניתנת היסטוריה קצרה של ירדן, והיא פותחת במשפטים הבאים : "ירדן שימשה מן הזמן הקדום ביותר במה לעלייתן ולשקיעתן של תרבויות, מולדות בית וזרות, שבאו זו אחרי זו, והשפיעו הרבה על קידמת האנושות. כנענים ומצריים, בבלים, פרסיים, ויוונים, רומאים וביזנטינים, ערבים ונוסעי הצלב, ורבים אחרים שלטו במדינה ערבית זו, שהיא קטנה אך חשובה מבחינה איסטרטגית". בחוברת אין זכר ליהודים ששלטו בארץ זו במשך מאות בשנים. הערבים בנסותם לשלול מן היהודים את הזכות לשוב למולדתם, אינם נרתעים מלזייף את ההיסטוריה הידועה לכל. אך כיצד אפשר לכתוב על "הארץ הקדושה" מבלי להזכיר את התנ"ך? על כן נמצא כתוב בהמשך אותה הפיסקה : "ירדן היתה ביתם של נביאי הברית הישנה". בני איזה עם היו הנביאים – הס מלהזכיר! זוהי חוברת שפורסמה על ידי שלטונות ירדן. השלטונות "הנאורים", והמכריזים כי הם רוצים בשלום אמת עם ישראל.

י.

יום המחרת, היה היום האחרון שלנו בירדן. בבוקר ביקרנו במרכז המסחרי של עמאן. חזרנו למלון בשעה אחת עשרה, כדי לנסוע משם בחזרה לגשר אלנבי.
בדרך עצרנו לזמן קצר ליד מלון "אינטרקונטיננטל" אשר בשכונת "ג'בל עמאן". המלון, השוכן מול השגרירות האמריקנית, הוא ההדור ביותר בירדן. הוא בנוי בצורת חי"ת. בניין מרכזי באמצע ולו שני אגפים המשוכים לפניו. טיילות וגינה גדולה ממלאים את השטח בין שני האגפים. מאחורי הבניין המרכזי נמצאת בריכה גדולה ויפה. חנויות ומשרדים הדורים מקשטים את חזיתות הבניינים. גם לחברת התעופה הסובייטית "אירופלוט" משרד גדול במלון. מטוסי "אירופלוט" מגיעים רק לשלוש ערים בעולם החדש : מונטריאל, ניו יורק והאוואנה, אך הם טסים למקומות רבים במזרח הקרוב, וביניהם עמאן. ראינו אורחים רבים במלון.
עברנו את המחסומים הצבאיים ושתי ביקורות הגבולות ובשעה אחת בערך הגענו לגשר אלנבי. בעמדנו ליד הגבול הישראלי החלו כמה מחברי הקבוצה לפתוח את פיהם ולדבר על יהדותם. אשה מפאריס סיפרה לנו כי היא ביקרה לפני שנה בסוריה. היא קיבלה את אשרת הכניסה בהציגה את עצמה כנוצריה. צעירה לא יהודיה מארצות הברית גילתה לרעייתי את אהבתה לישראל. לפני שנתיים נרשמה למשלחת ארכיאולוגית שיצאה ליוון. היא לא נתקבלה ובמקום זה נסעה לארץ. היא התאהבה בישראל ונשארה בארץ. היא מתכוונת להתגייר ולהתיישב בישראל.
חיכינו כעשר דקות עד שהגיע אוטובוס בלי שלט ומספר הוא העביר אותנו את הגשר. כאשר עברנו על פני משמר צה"ל בראש הגשר המערבי, פרצנו ב"שלום". חזרנו לישראל!

מתוך "הדואר" גליון י"ג ל' בשבט, תשל"ג.