לפני יותר משנה כאשר ביקרו כאן בפעם הראשונה דוב שפרלינג ויאשה קאזאקוב, מסרו לי לפרסום פניה מעשרה יהודים ממוסקבה.
"אנחנו החתומים מטה, אזרחים בעלי לאומית יהודית, פונים לדעת-הצבור היהודית בעולם".
"אנחנו רואים בישראל את מולדתנו הלאומית והרוחנית וברצוננו להגשים את זכותנו החוקית לרפטריאציה".
"אין אנו יודעים על סמך איזה חוקים ולשם איזו מטרה אנחנו מוחזקים כאן בכוח. הננו פונים לעם ישראל בתקוה שיעזור לנו להגשים את זכותנו החוקית".
אחד החתומים על הפניה היה מרק אלבוים.
זמן קצר לאחר שנתפרסמה הפניה, פנתה אלי אשה בשאלה אם יש בידי פרטים על אלבוים, הואיל ולה משפחה בברית המועצות בשם זה. לצערי הרב לא יכולתי להגיד לה דבר.
לו היתה פונה אלי היום, הייתי יכול לספר לה הרבה, הרבה מאד על אלבוים הצעיר והאמיץ. בימים אלה נפגשתו עמו כאן. לפני כמחצית השנה הורשה לצאת מרוסיה ולעלות לארץ, והוא כיום אזרח של מדינת ישראל.
ב
מרק (מרדכי) הוא בן עשרים וחמש ויליד מוסקבה. הוריו גדלו במשטר הקומוניסטי וידיעתם ביהדות היתה מעטה מאד. וגם המעט שידעו לא רצו למסור לילדיהם. "אין עתיד ליהדות ברוסיה, למה, אם כן, להעמיסה על ילדינו" – חשבו. אך מרק הצעיר מצא לבדו את דרכו לעמו.
"בן שש הייתי כאשר קראתי ספר של היסטוריה לילדים. הספר נדפס לפני מלחמת העולם השניה והיה בו פרק על מלחמתה של יהודה הקטנה במלכות רומי האדירה. ידעתי מכבר שאני יהודי. אולם, בקראי פרק זה נתמלאתי גאוה על יהדותי. רציתי לדעת יותר על עמי".
מגיל שתים-עשרה האזין בקביעות לשידורי "קול ישראל". הוא חיפש ידיעות על יהודים ויהדות ודלה אותן טיפין טיפין ממקורות שונים. הוא שוחח עם מבוגרים וחיפש בספרים ובכתבי-עת.
הוא נפגש עם צעירים יהודים שחשבו כמוהו. הם שוחחו על יהדות וישראל, שרו שירים ישראליים ורקדו ריקודים מן הארץ. בחגים הלכו לבית הכנסת וערכו מסיבות בבתיהם.
על גיל עשרים-ושתים לא ידע מרק אות עברית. לפני שלוש שנים התחיל ללמוד את השפה. אחת ממוריו היתה אשה זקנה שלפני כיובל שנים היתה שחקנית ב"הבימה" במוסקבה.
בימי מלחמת ששת הימים היה מרק צמוד ודבוק לרדיו. היה זה בשתים בבוקר כאשר הודיע "קול ישראל", כי המלחמה נסתיימה וכי הפסקת האש בתוקפה לאורך כל החזיתות. למרות השעה המאוחרת, צילצל מרק לשגרירות הישראלית להביע ברכתו ושמחתו. "הטלפון צלצל רק פעם אחת. השפופרת הורמה מיד", שח לי מרק. "האנשים מן השגרירות סיפרו לי כי הם עובדים כל הלילה ושהם עומדים במגע תמידי עם ישראל".
בסוף שנת 1968 הרשו השלטונות הסובייטיים אפילו ליהודים שאין להם קרובים בארץ להגיש בקשות לרשיון הגירה. מרק רצה להגיש בקשה – אך הוריו סירבו לתת לו את ההסכמה הדרושה.
"שבועות על שבועות התווכחתי עמהם. אמרתי להם שהחלטתי נחושה לעלות לארץ. אינני מפחד מפני התוצאות האפשריות של הגשת הבקשה. אינני מפחד מפני בית-הסוהר". לבסוף נתנו לו את הסכמתם.
מרק עבד במשך שנים בתיקון מכונות-חישוב. כאשר נודע במקום עבודתו כי הוא הגיש בקשה להגירה, התחילו לרדת לחייו. הורידו ממשכורתו, ולבסוף פיטרו אותו. הוא מצא עבודה במקצועו במקום אחר – אבל גם משם פוטר לאחר ששה חדשים. לאחר מכן עבד במשרד-ביטוח.
בקשתו נדחתה על ידי השלטונות, אך מרק וחבריו לא אמרו נואש. הם תבעו וחזרו ותבעו את זכותם לעלות לארץ. הם שלחו מכתבים ופניות לאומות המאוחדות ולגרמים שונים בחוץ לארץ. מרק היה אחד מן השלושים ותשעה אשר באומץ-לב בלתי רגיל יצאו במחאה נגד מסיבת העתונאים של 52 יהודים-אנוסים, שנערכה במרס אשתקד על ידי שליטי הקרמלין.
מרק סיפר לי כיצד חגגו הוא וחבריו בשנת 1968 את יום העצמאות. "יש פרבר במוסקבה ושמו "ירושלים החדשה". בילינו שם כמה ימים ביער. היינו קבוצה גדולה. בחרנו כמובן במקום זה בשל שמו הסמלי".
סוף סוף הוכתר מאבקו של מרדכי בהצלחה והוא הורשה לעלות לירושלים האמיתית.
מרק הוא מזוקן, וכיפה סרוגה על ראשו. הוא נראה כבוגר ישיבות "בני-עקיבא". כשהנך מסתכל בו קשה לך לנחש כי הוא בא אלינו ממרחקים, מעולם שאין בו לא חיים יהודיים, ולא חינוך ולא תרבות יהודיים.
ג
כאשר ביקר כאן לפני שבועות אחדים מנחם בגין, בירך קבל עם ועדה ברכת "שהחיינו": "ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה – לראות כנס של הנוער היהודי בברית המועצות". הנס של הנוער שבא אלינו בחזרה מתהום הטמיעה וההתבוללות, על אפם ועל חמתם של שליטי הקרמלין, והבולשת הסובייטית.
כל אימת שאני נפגש עם נציג של הנוער היהודי של ברית-המועצות עולה בלבי ברכה זו.
הדואר
כ"ה טבת, תשל"א