(עם הנחת אבן-הפינה לבניינו החדש)
1.
בכ"ב בסיוון יתקיים טכס הנחת אבן-הפינה לבניינו החדש של בית-הספר "שולמית" בבורו-פארק בברוקלין.
יום זה חג הוא לידידי החינוך העברי. "שולמית" לא סתם בית-ספר הוא, אפילו לא סתם בית-ספר עברי, ראשון הוא לבתי-הספר העבריים לבנות בארצות-הברית. השנה מלאו ארבעים שנה לקיומו.
סוף סוף יבוא בית-הספר אל המנוחה והנחלה!
ראשיתו של "שולמית" – ב"חנות". כאשר רבו הכיתות – נוספו "חנויות". העמידו בהן ספסלים, לוח ושולחן, והרי בית-ספר. וכך במפוזר בכמה "חנויות" המשיך בית-הספר במשך שנים רבות. לימים נזדווגו ראשיו של "שולמית" ומנהיגי בית-הכנסת "ישראל הצעיר" בבורו-פארק, שגם לו היה צר מקום משכנו, והחליטו להקים במשותף בניין חדש, שישכן את שני המוסדות.
הבנייה התנהלה בעצלתיים. במשך שנים נראה שלד הבניין ערום ועלוב. דומה היה כאילו אין בכוחו לקרום קירות ולחבוש גג. רק מקץ שמונה שנים של בנייה, בשנת תשט"ו, נחנך הבניין.
לא עבר זמן רב וגם הבניין החדש נעשה צר מלהכיל את כל התלמידות של בית-הספר ההולך וגדל. שש מאות תלמידות היום למוסד. רובן לומדות בבניין, אך חלק ניכר מוכרח לקיים את לימודיו במקום שכור שמחוץ לכתליו.
כעת מתכוננים להקים בניין חדש, נוסף. בית רב מידות. יהיו בו חדרי-לימודי מרווחים, אולם לאסיפות, ספרייה, חדר ללימוד מוסיקה, ועוד ועוד. בקיצור – היכל מפואר לתורה מפוארת.
2
לא רק מבחינה נשמית עברו על בית-הספר נדודים וגלגולים רבים. גם דרכו הרוחנית והחינוכית לא היתה קלה.
המייסדים היו קבוצה של הורים שרצו לתת לבנותיהם "קצת חינוך יהודי". "קצת חינוך יהודי", לפי שבאותם הימים בארצות-הברית אף הנאמנים שבהורים, המסורים ביותר למסורת אבות, כל חפצם היה רק "קצת חינוך יהודי" לבת.
ואמנם בשנים הראשונות לקיומו של בית-הספר, היתה "מנת היהדות" שניתנה לבנות זעומה עד מאוד.
שינויים מופלגים חלו במערכת הלימודים היהודיים בשנת 1940 עם התמנותה של הגברת ד"ר יהודית ליברמן למנהלת המדור העברי.
היא הגיעה לכאן עם בעלה ר' שאול ליברמן שליט"א מירושלים, שם שימשה מורה בסמינריון למורות של "המזרחי". זמן קצר לאחר בואה הציעו לפניה שתקבל על עצמה את הנהלת המדור העברי של "שולמית". היא ביקרה בבית הספר ותהתה על קנקנו. הביקור לא גרם לא קורת-רוח יתירה. אמנם בית-הספר היה בו משום הישג, אבל תוכנית הלימודים ושיטות ההוראה לא היה בהם כדי לחנך את הבנות לידיעה יסודית בתורת ישראל ובשפה העברית ולרגש הנאמנות לציון. בתחילה היססה הגב' ליברמן ליטול על עצמה הנהלת בית-ספר בארצות-הברית, אבל למראה סדרי המוסד גמרה בלבה להיענות להצעה ולעשות למען בנות ישראל. ראשית מעשיה היה חיפוש מורות מתאימות, מורות עבריות במלוא מובן המלה, שישפכו מרוחן על התלמידות. לא על נקלה נמצאו אז מורות כאלו בניו-יורק. האמנם בשנים הראשונות, שימשה הגב' ליברמן, בנוסף על תפקידיה האחרים, גם מורה בכיתה המסיימה.
לאחר מכן ניגשה להרחבת תוכנית לימודי-היהדות. וכאן נתקלה בהתנגדות ההורים. ההורים – יהודים טובים ושלמים – כי מי מלבדם היה חושב בימים ההם על חינוך יהודי לבנות – ברם תוכנית רחבה של לימודים יהודיים, היתה למעלה מהשגותיהם. "האומנם לרביצינ'ס תעשי את בנותינו", נתנו את קולם על המנהלת החדשה.
וזו אשה אדיבה, אך תקיפה בדעתה. היא מסבירה פנים למקטרגים – ועושה את שלה.
רק חדלו הקולות, והמנהלת מנחיתה "מהלומה" חדשה על בית-הספר: עבודת בית.
בימים ההם, אף במדור האנגלי היו עבודות בית תופעה נדירה. שמעו ההורים שהמנהלת מתכוננת לכפות "עבודת בית" על בנותיהם הענוגות – ונזדעקו למחות. הפעם הצטרפו למחאה גם המנהל והמורים של המדור האנגלי. הם ראו בדרישתה של הגב' ליברמן, מין יוהרה והתנשאות, מעין הכרזה כי הלימודים היהודיים הם העיקר בבית-הספר, ואילו בעיניהם שלהם היו שיעורי-היהדות רק תוספת לתוכנית הלימודים הכלליים.
המנהלת מנענעת ראשה לגלי הרוגז המשתפכים עליה. היא מעמידה פנים כאילו מוכנה היא לעשות את רצון ההורים – הרי יודעת היא כי בחוזק-יד לא תוכל להם – ועם זה היא מסבבת את העניינים באופן שבסופו של דבר שלחו התלמידות את אצבעותיהן מעבודת הבית.
וכך בהדרגה, בגלוי וגם בדרכי סתר, הרחיבה והעמיקה את הלימודים היהודיים. הונהג הדיבור העברי, והטיפו לאהבת המולדת. הכניסו את קופסת הקק"ל לכיתות, כדי לשתף את הבנות במאמצים לבניין הארץ. לאט לאט לבש בית-הספר צורה אחרת. רוח הארץ והעם המתחדשים התחיל לנשב בין כתליו.
באייר תש"ח, בימי הקמת המדינה, קמה המנהלת ועשתה מעשה רב, שזה כבר רצתה לעשותו, אך הוא לא ניתן לה. בימי התרוממות העם, העיזה מה שלא העיזה מקודם: הנהיגה בבית-הספר את ההברה הספרדית, הנהוגה בארץ-ישראל.
וכך היא ממשיכה מאז ועד היום להעמיק ולהעשיר את תוכנית לימודי היהדות – חומש ורש"י, נ"ך, דינים, ידיעת הארץ, תולדות ישראל, ספרות עברית, ובכיתה המסיימת נוסף על מקצועות אלה גם לימוד משניות – והצעידה את בית-הספר על דרך המלך של מזיגת תורה ודרך-ארץ ואהבת העם והארץ.
3
המאבק על תוכן בית-הספר הוא עתה נחלת העבר. קם דור חדש. דור שני. דור שני ממש. רבות מתלמידות "שולמית" של היום בנות הן לבוגרות בית-הספר. חלפו הימים שהורים לא הבינו את הצורך בתוכנית עשירה של לימודים יהודיים לבנות. היום הדבר מובן מאליו.
היום אין הורים ועסקנים באים בטענות על המורים כי "מפטמים" הם את בנותיהם ביהדות.
"הננו כולנו משפחה אחת גדולה. הבנות, המחנכים וחברי הוועד", אומר מר בר מאנדל, נשיא בית-הספר.
חברי הוועד כולם עסקנים מסורים. מר סידניי דרסלר עומד בראש הוועד, מר ישראל גרוסמן, נשיא-הכבוד של בית-הספר, משמש יושב-ראש הוועדה לבניין.
הרב יואל פלדמן, המנהל הכללי של בית-הספר, תלמיד-חכם ומחנך, שזה לו השנה השלישית במוסד, אבל נסיון רב לו ממקומות הוראה אחרים, מניד ראשו לאות הסכמה לדברי מאנדל, ומוסיף: "נכון. היחסים בין אנשי הוועד ובין המחנכים הם באמת יוצאים מן הכלל".
מאנדל מספר בשבחם של המחנכים. מעלה על נס את מפעלה של הגב' ליברמן, מדגיש את נאמנותן של המורות: "דע לך. יש אצלנו מורות ותיקות. הן עובדות אצלנו זה שנים רבות. מזמן היו יכולות לעבור למשרות הוראה המשתלמות יותר, אבל הן נאמנות לנו ולבנותינו".
ואמנם דומה שאין כ"שולמית" לוותק של מורות עבריות. מספר ניכר של מורות משמשות במוסד זה למעלה מעשרים-וחמש שנים. והרי כמה מן המורות הוותיקות והמצוינות, שעמלן עם הבנות כימי דור: הגבירות נחמה כהן, אלישבע גורדון, ליבי רוזנבוים, שולמית הרשקוביץ, רבקה רוזנשטיין ונטי גרינשפאן.
מאנדל עצמו אף הוא עיננו טירון במסירות ל"שולמית". זה שבע-עשרה שנה שהוא עוסק בצורכי בית-הספר בנאמנות. וזה שבע שנים שהוא משמש נשיא "שולמית".
"הייתי לעוסק בצורכי "שולמית" מזמן שלמדה בתי בבית-הספר", הוא מספר. ,עקבתי אחרי לימודיה, הבחנתי בהתקדמותה, ראיתי את אור-האושר בעיניה, וגמרתי אומר לתת מאוני והוני לבית-הספר".
"בנותינו מאושרות הן, שלמות הן עם העולם".
"בכל מקום שאני בא אני שומע שבחו של בית-הספר. מבקרים מן הארץ אומרים, שגם שם קשה למצוא בית-ספר כמוהו", אומר מאנדל.
רובן הגדול של מסיימות "שולמית" ממשיכות את לימודיהן בבתי-ספר גבוהים עבריים. מדי שנה בשנה עולות צעירות שקיבלו את חינוכן היסודי ב"שולמית" לישראל ללמוד באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת בר-אילן. מספר ניכר של המסיימות התיישבו בארץ, ומהן שהן חברות בקיבוץ הדתי.
כשמאנדל משתלהב בסיפור שבחו של המוסד שהוא עומד בראשו, הוא שוכח לרגע קט כי לאיש היושב למולו אין צורך להרבות בדברים על טיב בית-הספר. מבשרי חזיתי את הצלחת "שולמית". גם לי בת באותו בית-ספר, בית-ספר שהוא לשם ולתפארת.
הדואר
י"ג סיוון, תשכ"ט