אולם האירועים של מלון הילטון היה עמוס עד אפס מקום. שלושת אלפים נציגים ואורחים השתתפו בסעודה של הכנס השנתי של האיחוד היהודי, בו היה הנואם הראשי של הערב משה דיין, שר הביטחון של ישראל.
"הרשו לי לצטט כמה שורות משירתו של ביאליק", אמר. "מהו גרניט, מהו סלע לעומת ילד יהודי הלומד תורה? "
"כתב על בחור ישיבה", המשיך דיין, ותשואות סוערות קיבלו את דבריו. הסתכלתי סביב. חלק מאלה שהריעו בפראות כל כך, כנראה מעולם לא התגאו כל כך בבחור ישיבה , אבל המילים שהגיעו מפיו של דיין, נשמעו לאוזניהם כמו מוזיקה. "בחור ישיבה תרם לאין שיעור להישרדות עמנו. הוא החזיק בחיים את חלום שיבתנו לציון", הכריז דיין.
"הגשמנו את החלום. האדמה היא עכשיו שלנו!" "חברון! שם נקברו אברהם ושרה. שם הוכתר דוד המלך. חברון היא מולדתי! אני לא יכול להפריד בין מולדתי להיסטוריה".
"אני לא יכול להעלות על הדעת שממשלה יהודית כלשהי תסכים להרחיק יהודים מחברון. חברון מאוכלסת כעת בערבים. אנחנו לא רוצים לגרש אותם. מה שאנחנו רוצים זה שיהודים יוכלו להתיישב שם ולחיות זה לצד זה עם ערבים".
זה היה אחד משיאי פנייתו של דיין. הוא פתח את נאומו בכמה הערות על פגישתו עם הנשיא ניקסון. "כמובן שהיית רוצה לדעת מה קרה בוושינגטון. הרשו לי לומר: אני שמח שנסעתי לוושינגטון ואשמח לחזור הביתה".
הוא הרחיב רק במעט על המילים האניגמטיות הללו, האופייניות כל כך לדיין, אומן הלשון הדיפלומטי
. "לא ביקשתי כלום ולא הבטיחו לי כלום. עם זאת, הנשיא עמד בכל מילה שהוא הבטיח לנו מאז שנכנס לתפקיד".
דיין דיבר על הצורך של ישראל להיות חזקה מבחינה צבאית.
"בשנת 1967 הערבים הכינו את עצמם לתקוף אותנו. אתם יודעים למה? כי הם חשבו שאנחנו חלשים. לא, זה לא טוב שיהודים יהיו חלשים. לא טוב שמדינת היהודים תהיה חלשה, לישראל יש רק את עצמה לסמוך עליה.
"אנחנו לא יכולים לסמוך על האומות המאוחדות, אנחנו לא יכולים אפילו לסמוך על ארצות הברית.
"בשנת 1967, כאשר נאצר סגר את מיצרי טיראן בפני הספינות שלנו, ממשל ג'ונסון ידע שמשמעות הפעולה הזו היא מלחמה. המינהלות התעניינו בכנות בפתיחת נתיב המים. הוא חתר בכנות למנוע מלחמה – אבל זה היה חסר אונים לעשות משהו בנידון".
הוא התעכב ארוכות על התנאים של ישראל לחזרה לשיחות ג'רינג.
"ישראל רוצה לנהל משא ומתן בתנאים שווים. כל עוד צד אחד מקבל מרוסיה את כל הנשק שהוא חפץ בו, בעוד שלאחר נגמרת התחמושת, המשא ומתן בין אז לא יכול להיות בתנאים שווים. ברגע שבו המשא ומתן מתקלקל, החמוש, נמצא בעמדה להציב את האקדח בראשו של האחר.
"משא ומתן לא יכול להיות בתנאים שווים כל עוד מצרים מאיימת שאם לא תשיג את מבוקשם בדרך של משא ומתן, היא תפנה למועצת הביטחון, שבהרכבה הנוכחי תקבל כל החלטה אנטי-ישראלית. אנחנו רוצים לנהל משא ומתן – כי אנחנו רוצים שלום. יש לנו דעות משלנו על הגבולות העתידיים של מדינותינו. אלה שונים מאלה של הערבים. לכן עלינו לשבת ולנהל משא ומתן. אנחנו יכולים לנהל משא ומתן במסגרת החלטת האומות המאוחדות מנובמבר 1967 – אבל זכרו, החלטת האו"ם היא לא התנ"ך שלנו".
דיין דיבר בביטחון על כוחה הצבאי של ישראל.
"אני לא מתלונן. אני לא מיואש. הרשו לי לנסח את זה כך: לא הייתי רוצה להיות בצד השני". הוא עצר לרגע, ואז הוסיף לשמחת כולם: "בלי החיילים שלי, כלומר".
לקראת סוף דבריו קרא דיין ליהדות העולם להרים את קולה בשם ישראל. במהלך השנה האחרונה התווסף קול חדש לזה של יהדות העולם הדוברת בעד ישראל – קולה של יהדות רוסיה.
