במשך יותר מחצי מאהcentury פרסם הרב משה צינוביץ זצ"ל מאמרים ומאמריםessays and articles על רבנים בולטים, ראשי ישיבות ומגידים, וכן מחקרים על קהילות יהודי מזרח אירופה, רבותיהן, מנהיגי הדיוטות, בתי כנסת, ישיבות ומוסדות דת נוספים. כתביו התבססו על מגוון גדול של מקורות, לרבות כתבי עת רבנים ישנים ועיתונים יהודיים, מידע בעל פה שאסף בביקורים בקהילות יהודיות והתרשמויות אישיות של אישים רבנים שהכיר. מאמריו שנכתבו להפליא הכירו לקורא לא רק את סיפור חייו ואישיותו של הרב שנכתב עליו, אלא גם את רעיונותיו, ספריו, הדרשות ושיטת הלימוד הספציפית של האחרון.
ר' משה (לא רצה להשתמש בתואר "רב") נולד בידוובנה שליד לומז'ה. הוא היה ידוע כילד פלא. לפני שהגיע לגיל בר מצווה, הוא היה בבית בכל סדר נשים. למד בקוברין, ביאליסטוק, לומזה ומיר. בית הכנסת "אנשי משמר" בביאליסטוק התהדר בספרייה רבנית עשירה. במהלך שהותו בעיר זו עבר צינוביץ כמעט על כל ספריה, ולקט מהם חומר היסטורי על רבנים וקהילות.
צינוביץ' גם בילה זמן מה בוילנה, עשה מחקר היסטורי בספריית סטרשון המפורסמת. מספר שנים התגורר בגרמניה, למד אצל הרב חיים הלר בברלין ולימד בישיבת הרב יעקב הופמן בפרנקפורט. בשנת 1933 התיישב בארץ ישראל.
צינוביץ החל את הקריירה הספרותית שלו בעיתון היידיש מווילנה דוס וורט. מאמריו על אישים רבנים זכו להערכה רבה. רבנים מובילים עודדו אותו להמשיך לכתוב. הרב מאיר קרליץ – אחיו של החזון איש — עורך דוס וורט ויו"ר ועד הישיבות ביקש ממנו להמשיך לשלוח מאמרים לעיתון. הוא כתב לצינוביץ שלמרות שהוא לא מכיר אותו אישית, הוא שמע הרבה על הידע התורני הרב שלו מחברי צינוביץ' לשעבר, שלמדו איתו בלומז'ה, קוברין ומיר. את רוב מאמריו על אישים רבנים וקהילות יהודיות פירסם צינוביץ בעיתון היומי של מזרחי, המופיע בתל אביב. הוא תרם כ-500 מאמרים ליומון. מאמרים שלו נקראו רבות ונדונו.
סינוביץ תרם גם מחקרים לקהילות יהודיות לספרי יזכור שונים, ופרסם שני כרכים מונומנטליים על ישיבות וולוז'ין (עץ חיים, 1972) ומיר (כרך א' 1980), בהתאמה. לאחר פטירתה של רעייתו בתיה לבית שימשלביץ נשא לאישה את ד"ר רבקה רוקנשטיין, עורכת דין במקצועה, ששימשה כיועצת משפטית של משרד הרווחה welfare בישראל.
רבקה נסעה תכופות לחו"ל מטעם המשרד ור' משה ליווה אותה בנסיעות. בכל מקום שבו ביקר, הוא צלל למחקר היסטורי. בשנת 1980 ביקרו רבי משה ורעייתו בניו יורק. לאשתי ואני היה העונג לקבל אותם בביתנו. בזמן שאשתי הראתה את רבקה בכמה מהחנויות בבורו פארק, שוחחתי ארוכות עם ר' משה שהיה אנציקלופדיה חיה על רבנים וישיבות במלוא מובן המילה. תוצר אמיתי של ישיבות המוסר הליטאית, הוא היה איש צנוע באמת!
ר' משה תכנן לכתוב כרכים נוספים על ישיבות מזרח אירופה – לפני שנים רבות הפציר בו הרב חיים עוזר גרודז'נסקי לעשות זאת והוא ראה בדבריו של ר' חיים עוזר כציווי – ולפרסם אוסף ממאמריו המודפסים. הוא לא זכה לעשות זאת. הוא נפטר בשנת 1987. בצוואתו ביקש שלא להספיד אותו, פן יגזימו הדוברים במידותיו הטובות.
לפני זמן מה, ביוזמתה של ד"ר רבקה רונקנשטיין-צינוביץ התפרסם בישראל אסופת מאמרים מודפסים של רבי משה. הכרך העברי בן 500 העמודים כולל כפי שהכותרת מעידה על מאמרים על אישים וקהילות .
(המשך בשבוע הבא)
גואיש פרס, יום שישי 11 באוקטובר 1991
מתוך כ-70 אישים רבנים המתוארים בחלק הראשון של הספר ניתן להזכיר כאן רק חלקם: השאגת אריה, קצות החושן, נתיבות, ר' אפרים זלמן מרגליות, רבי דוד לוריא — במאמר קראנו כי הרד"ל נשא עמו מסכות קטנות של קינות לתשעה באב, היה מסתכל בהן כל הזמן כדי לקיים "אם אשכחך ירושלים". רבי דוד תבלי ממינסק, ר' יעקב צבי מקלנבורג (הכתב והקבלה), מנחת חינוך, ר' אריה לייב ילין (יפה עיניים), ר' רפאל נתן נתא רבינוביץ' (דיקדוקי סופרים) רבי יצחק שמלס, רב שמואל סלנט, ר'. אברהם מסוכצ'ב (אבני נזר), ר' יצחק איזיק הלוי רבינוביץ (דורות ראשונים), ר' יוסף אנגל, ר' מאיר אריק, ר' נ' צבי פינקל (סבא מסלובודקה); ר' נפתלי טרופ (ישיבת ראדין) ר' משה מרדכי אפשטיין, ר' ירוחום לבוביץ, הרוגצ'ובר, ר' שמעון סקיפ ור' חיים עוזר גרודז'נסקי.
ישנו סעיף נוסף על אישים רבנים, שהיו פעילים בחוב ציון או תמכו בציונות המדינית. המתוארים כאן כוללים: ר' יצחק יעקב ריינס, ר' יונתן אליאסברג, ר' דוד שלמה סלושץ (אודסה), ר' שמואל יעקב רבינוביץ (סופוטקין-ליברפול) ור' אבא י' בורוכוב. מדור הקהילות ורבניהן כולל מאמרים על אודסה, בריסק, ברודי, ביאליסטוק, גרודנה, דווינסק, גומל, וילקומיר, ויטבסק, וילנה, לומזה, טלשה, מינסק, פוניבז' ופינסק-קרלין.
בין יתר המאמרים במדור זה: "בית הכנסת הגדול של וילנה ומנהגיו ומנהיגיו" ו"ישיבות ווהלין". באחד ממאמריו על וילנה מתאר צינוביץ את בתי הכנסת הישנים של אותה עיר, שאחד מהם היה בית הכנסת של החברה קדישא. נבנה בשנים 1746-1748, שירת את יהדות וילנה עד סוף "ירושלים של ליטא".
בית הכנסת הזה היה לא רק מקום תפילה, אלא גם בית המדרש. אחת האגודות השונות (חברות) שמקום מושבה היה אגודת אסירי קודש (העשירי צריך להיות קדוש). "חברי החברה ההיא ספרו תשעה ימים מיום הכיפורים וצמו ב-10. כך היו סופרים במשך כל השנה, צמים כל יום 10, אשר ראו אותו כקדוש במיוחד לתפילה ולתשובה".
בעודו ממשיך לתאר את בית הכנסת, כותב צינוביץ: "כאן שמרו את יום כיפור קטן בכל ערב ראש חודש. מכל חלקי וילנה נהגו להגיע לכאן כדי להשתתף בתפילות יום כיפור קטן שנאמרו בלהט רב. רבים מהנוכחים בתפילות יום כיפור קטן היו בצמים. המגיד מהחברה קדישא דרש, נזהר בעם. נקרא ויהל. בכי רב היה במהלך התפילות ואמירת וידוי ממש כמו ביום כיפור
. שני מאמרים במדור הקהילות מוקדשים לרבנים שכהנו בוורשה, מהרבע האחרון של המאה הקודמת ועד חורבן הקהילה בתקופת השואה. מאמר אחר מתאר את ישיבת ורשה תורת חיים, שנקראה לזכרו של רבי חיים מבריסק. בראשיתה עמד בראשה במשותף הרב צבי הירש גליקסון, תלמיד אבני נזר וחתנו של רבי חיים מבריסק וגיסו הרב ולוול סולובייצ'יק. לאחר שהאחרון נקרא לבריסק לתפוס את מקומו של אביו, נשאר הרב צבי הירש ראש הישיבה היחיד, וכיהן בתפקיד זה כמעט 20 שנה עד סוף ורשה היהודית. צינוביץ, שהשתתף בכמה הרצאות של רבי צבי הירש בוורשה וכן בפרנקפורט, בעת ביקורו של רבי צבי הירש, מאפיין את שיטת הלימוד של האחרון. הוא כותב גם על שאר הרמי"ם של הישיבה. אחד מהם היה חתנו של הגאון רבי צבי הירש הגאון רבי מאיר פינקל, בנו של הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל, ראש ישיבת מיר.
הספר מסתיים בשני מאמרים על הרב אברהם י' הכהן קוק ובחיבור המתאר קהילות המתחרות על רבנים מפורסמים ועל קהילות קבלת הפנים המרשימות שנהגו להעניק למנהיגיהם הרוחניים החדשים שנבחרו.
הכרך של צינוביץ הוא בית אוצרממש של ידע על "אוהלי התורה" ועל החיים היהודיים החסידים באזורים שונים של מזרח אירופה. כאן אתה לומד לא רק על אישים תורניים מפורסמים רבים, אלא גם על רבים ופחות מוכרים, שידעם, מעשיהם האצילים ואהבתם ותמיכתם בתורה, אולי לא נרשמים בשום מקום אחר.
נספח בספר מתאר את סבלה של ד"ר רבקה רוקנשטיין-צינוביץ ברומניה במלחמת העולם השנייה ואת התפקיד הגדול שמילאה בהצלת ילדים יהודים שגורשו לטרסניסטריה. הכרך כולל גם ביוגרפיה של ר' משה צינוביץ ומאמרים על אישיותו מאת הרב משה צבי נריה ופרופ' שרגא אברמסון.
