בשעה שעלה על בימת הכנסת לישבע שבועת האמונים, ייתכן שהעלה בזכרונו ש. ז. שור, נשיאה השלישי של מדינת ישראל, את הדברים שאמר לפני שישים שנה ויותר "הפרוש מקוידאנוב" להוריו.
זלמן הצעיר, שבן שלוש עבר עם הוריו מעיירת מולדתו מיר, בפלך מינסק, לשטויבץ (סטולפצי) הסמוכה, למד ב"שטיבל" הקוידאנובי המקומי. אותו בית כנסת היה במשך תקופה מסוימת בית החסידים היחיד שבמקום, ובו התפללו גם אביו ודודיו של זלמן שהיו מחסידי חב"ד. רבו של הנער בגמרא היה "הפרוש מקוידאנוב". לבו של אותו פרוש היה מר על מגידים. בן היה לו, שבצעירותו יצא לו שם עילוי מופלג, ואביו קיווה שהוא יהיה גדול כר' עקיבא איגר – והנה נתפס למגידות וזנח את לימודו. ר' אליקים גציל הוא הבן, המגיד דמתא שלהורודנה ושל ביאליסטוק, ואחר כך של בריסק, שהיה ידוע כראש הקנאים האנטי-ציונים. שנאה כפולה ומכופלת שנא "הפרוש מקוידאנוב" את המגידים הציונים. כשראה את תלמידו הרך כרוך אחרי המגידים, ובייחוד אחרי מגידים ציונים, נכנס אצל אביו ואמו ואיים עליהם:
"ראו הזהרתיכם. בור ועם הארץ ישאר הילד, דוכס 'וגוי של המרחץ', אם יוסיף לרוץ אחרי המגידים".
הוריו לא נשמעו ל"פרוש". הילד הוסיף ללכת אחרי המגידים, וביחוד אחרי המגידים הציונים, וברבות הימים נעשה בעצמו אחד המטיפים הגדולים, בכתב ובעל פה, לשיבת ציון. כשהוקמה מדינת ישראל היה מן היושבים ראשונה בממשלתה – ועתה נקרא לכם הנשיאות.
2
ייתכן, שבאותו מעמד נזכר הנשיא החדש, האוהב להתרפק במחשבותיו על העבר הרחוק והקרוב, גם את היום, בו נפגש לראשונה עם האיש שאת מקומו הוא בא לרשת.
אביו, ר' לייב רובשוב – אם כי אדוק היה בחסידות חב"ד, ציוני היה. זלמן הצעיר היה פעיל בעיירתו בקבוצת הילדים הציונית "ציון ושפתה", ולימים נעשה מנהיגה. בשנת 1905 הצטרף בן השש עשרה ל"פועלי ציון" והשתתף באירגון ההגנה העצמית היהודית בשטויבץ ובעיירות שבסביבה. בשנת 1906 היה ציר בוועידה הגלילית החשאית של מפלגתו, שהתקיימה במינסק, ושם נפגש לראשונה עם יצחק בן צבי.
יצחק בן צבי היה אז דמות הירואית, כמעט אגדית, בתנועה. משתתפי הוועידה ידעו שהוא נרדף על ידי המשטרה בשל חלקו באירגון ההגנה העצמית היהודית בפולטאבה. אף ידעו, שהוא היחיד בוועד המרכזי של המפלגה שהיה בארץ ישראל ואין כמוהו בכל החבורה בקי בענייני הארץ.
"החשוב מכל היה האמון המוסרי הרב, שעורר האיש מראשית הופעתו. רם קומה וצנום ומגודל זקנקן שחור, שזה עתה החל לצמוח על קצה סנטרו. עיניו הפיקו יושר לבב ומלבושו – ענווה "והסתפקות במועט" רשם לאחר שנים שזר, כשהעלה על הכתב את זכרון התוודעותו אל בן צבי.
3
שזר היה אחד ממזכירי הוועידה, ובסיומה נתמנה לשמש מתרגם מרוסית לאידית בשביל הוצאת הספרים והעיתון, שעמדה המפלגה להקים בווילנה. כמעט שנה שירת בתפקיד זה. בשלהי הקיץ של שנת 1907 נאסר כל חברי המערכת של העתון, ושזר בתוכם.
לימודי קודש ולימודי חול היה שזר לומד מפי מלמדים ומורים פרטיים. פעילותו המפלגתית הרחיקתו לזמן ממושך מלימודיו – וכעת, בשבתו בבית הסוהר, גמר בדעתו לחזור לספסל הלימודים.
"החלטתי לא להורות דבר על עתיד האומה" הוא מספר "לפני שאנסה להסביר לעצמי בדרך מדעית את נפתולי עברה של האומה".
מתא האסירים שלח מכתב בקשה להתקבל כתלמיד באקאדמיה לחכמת ישראל, ששמה הרשמי היה "שעורים גבוהים ללימודי המזרח", שנפתחה אז בפטרבורג ע"י הבארון דוד גינצבורג.
4
במשך ארבע שנים למד באקאדמיה ושמע שיעורים מפיהם של הבארון דוד גינצבורג, שמעון דובנוב, י.ל. כצנלסון (בוקי בן יגלי) ואחרים.
באותה תקופה עבד גם במשרד הראשי של יק"א בפטרבורג, ששלט על ועדי הגירה שהיו קיימים בעיירות רבות בתחום המושב ומתפקידו היה להכניס סדר בתנועת ההגירה הפרועה של יהודי רוסיה, להכין להם ארצות קליטה ולהכשיר את היוצאים לקראת החיים באותן הארצות. שזר נתקבל לעבודה זו בהמלצת הבארון דוד גינצבורג, מייסד האקאדמיה ופטרונה, שדאג כאב לתלמידיה. הברון הוא גם שליווה את שזר בדרכו הראשונה למשרתו החדשה והדריכו בעצה נכונה. בשער הכניסה של הבית נפרד ממנו הבארון ואמר: "אם אשאלך פעם בתוך האקאדמיה אם יודע הנך את הרמב"ם, ואתה תמהר ותאמר 'כן' – אצטער מאד. כי במידה שאדם מפקפק בידיעתו בתורה הוא מרבה להוסיף דעת. אולם אם שמואל קובלציץ יאנובסקי (מנהל יק"א בפטרבורג) יפנה אליך איזו הצעה בעבודתו בבית הזה וישאלך אם תדע לעשותה, ואתה תפקפק קצת, ולא תמהר להגיד 'כן' – אצטער מאד. כי בחיים המעשיים האלה במידה שאדם בטוח יותר בכוחותיו הוא מצליח יותר. ואתה, דע לך, מביא אתה מהבית את כל הנתונים הנחוצים כדי להיות פה מועיל".
בשנת 1912 נשלח שזר לגרמניה להשתלם באוניברסיטאות ושם המשיך במחקריו בהיסטוריה היהודית, ובהם פתח בימי שבתו בפטרבורג בהשפעתו והדרכתו של שמעון דובנוב.
5
לאחר מלחמת העולם הראשונה משתתף שזר שבכל ימי לימודיו המשיך בפעילותו המפלגתית באירגון "פועלי ציון" בכמה מארצות אירופה ונוטל חלק בעיבוד תוכניתה הרעיונית והמעשית של התנועה. עם זה הוא מוסיף לעסוק בעבודתו המדעית ומרצה על תולדות ישראל במוסדות הוראה וחינוך.
בשנת תרפ"ד עלה לארץ ישראל, בה סייר מטעם המפלגה שנים אחדות קודם לכן ונשא לאשה את רחל כצנלסון, חברתו ללימודים מימי פטרבורג. כעבור שנה, כשנוסד "דבר", נקרא שזר, שבינתים נבחר חבר המרכז של הסתדרות העובדים, להיות אחד מסופריו הראשיים. לאחר שנים, עם מותו של ברל כצנלסון, הוא נתמנה עורך העיתון. רעיתו רחל פעילה במועצת הפועלות ועורכת "דבר הפועלת".
כמנהיג ההסתדרות ומפלגת פועלי ארץ ישראל יוצא שזר לעתים קרובות בשליחויות לחוץ לארץ, משתתף בקונגרסים וועידות ציוניות ובכינוסי פועלים. באביב 1946 היה ממנהיגי היישוב שהכריזו שביתת רעב כמחאה על הלחץ הבריטי על ממשלת איטליה למנוע הפלגתן של אניות מעפילים מחופי ארצה. הוא חבר הוועדה המדינית של ההנהלה הציונית ובתפקידו זה היה פעיל בעצרת האומות המאוחדות בסתיו 1947, שכחליטה על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.
לאחר קום המדינה, נבחר שזר מטעם מפלגתו לכנסת. הוא נתמנה שר לחינוך ותרבות ושימש במשרה זו במשך שנתיים. לאחר התפטרותו הציעתו הממשלה להיות שגריר בברית המועצות – אבל מוסקבה סירבה לאשר את המינוי.
בשנה 1952 נתמנה שזר מנהל מחלקת ההסברה של הסוכנות היהודית, ובשנת 1954 – ראש המחלקה לחינוך ותרבות. במשרתו זו שימש עד שבוע זה, בו נבחר להיות נשיאה השלישי של מדינת ישראל.
6
שזר השתתף בהרבה עתונים ובאכסניות ספרותיות, אך רק מעט ממסותיו הגדולות נכנסו לשני הספרים שהוציא מאז קום המדינה: "כוכבי בוקר" ו"אור אישים",
"כוכבי בוקר" הוא קובץ זכרונות, בעיקר על עיירתו שטויבץ, בה בילה רק מעט מימי חייו, אך קשור היה אליה בכל נימי נפשו. הוא התחיל בכתיבת זכרונות אלה משהגיעה אליו הידיעה על השמדתה של העיירה, והאבל עליה מבצבץ ועולה מבין השורות. פרקים אלה, בהם הוא מתאר תאור חי ולבבי את החיים בעיירה ואת אישיה, הם מן המצויינים בספרות הזכרונות העברית, ואין תימה, שהספר יצא בכמה וכמה מהדורות, ויצא גם באידית בתרגומו המשובח של מרדכי שטריגלר.
ב"אור אישים" הוא מתאר אישים מן העולם הציוני והסוציאליסטי שהכיר, וחברים שהלכו לעולמם. שפתו של שזר היא עשירה ורב גונית ושפועת תוכן. במשפטים קצרים הוא מאפיין את האישים ומשרטט דמות דיוקנם. "אציל הרוח היה. שכינת תלמיד חכם וסופר חוקר לא זזה הימנו גם בהימצאו בין עסקנים מדיניים ובעשותו אתם בענייני ציבור ותנועה" כך מתחילה מסתו על צבי פרץ חיות. יש ושזר, בעל הרגש, אינו יכול לעצור בעטו. וכשהוא כותב על ז'אבוקטינסקי, והוא כותב עליו כיריב מפלגתי, אינו יכול לכבוש את ההערצה שרחש לו בימי נעוריו, כשהיה הלה ילד השעשועים של ציונות רוסיה: "מת ז'אבוטינסקי. נופץ כינור ברוך המיתרים.לפתע ובנכר נופץ הכינו שנועד פעם להיות הראשון במקהלת תנועת תחית ישראל – נועד ולא זכה".
שזר, שגם בפרוזה הוא פייטן, שלח את ידו גם בשירה. להיכל השירה הכניסו בילדותו המשורר והמספר העברי יעקב שלום קצנלבוגן (י.ש.ק.) הלה, בן גדולים, בחור ישיבה שתמשכל וברח מ"קיבוצו" של בעל המוסר ר' יוזיל, עשה זמן מועט בשטויבץ כמורה לעברית. גם שזר למד אצלו דקדוק. עז היה רצונו של רב העיירה הקנאי להחליש את השפעתו של י.ש.ק. על הנער זלמן. אמר לו. "זאמעק, מה אתה חושב, גורדינ'קע יד לשון קודש"?
"רבי, אני עוד לא קראתי משירי יל"ג ולא כלום" – השיב הנער.
"שמעה, איפוא, הילד, אני קראתי. ואני אומר לך. הוא ידע לשון קודש, כאחד מגדולי הפייטנים, ובכל זאת: ווי לאנג קרענקט ער גורדונ'עק, עד אשר יזכה להכניס אחד משיריו לתוך הסידור הקדוש! מדוע? משום שידיעת לשון הקודש בלבד איננה מספיקה. נחוץ קודם כל להיות ירא שמים, ושומר מצוה – ואז טוב גם לדעת דקדוק. ודאי טוב. מצוה לדעת דקדוק כהלכתו. אבל רק אם אתה לומד דקדוק מפיו של ירא שמים, ואתה נשאר ירא שמים אחרי לימוד הדקדוק. הבינות?"
ואמנם גדולה היתה השפעתו של י.ש.ק. – העלם היפה, תפוס החלומות, שלבו היה ער ורגיש למצוקת עמו ויקד באש הציונות – על נוער העיירה. לאחר שעזב את העיירה עברו עליו הרפתקאות גדולות והוא מת מיתה טראגית בדמי ימיו. זכרו היה קודש לשזר, שלא פסק מלהעריצו כל ימי חייו.
שזר גם תירגם לאידית משירת רחל, שאליה נתקרב קרבה נפשית מאז נפגש עמה בביקורו הראשון בארץ בשנת תרע"א. אף תירגם משירת אידית לעברית.
7
רבים הנושאים, בהם התעניין ההיסטוריון שזר במחקריו. הוא חקר בתולדות יהודי פולין, ועם מ. סולובייציק ז"ל כתב את "תולדות בקורת המקרא". אך המקצוע המיוחד בו התגדר, הוא מחקר תנועת שבתי צבי וספיחיה, אותו בא להאיר באור חדש כתנועת גאולה.
במלאת לשזר שבעים שנה הגיש לו מכון בן צבי כספר יובל קובץ מחקרים לתולדות התנועה השבתאית ("ספונות" ג'-ד', תשי"ט-תש"ך).
במבוא לקובץ כותבים העורכים, הנשיא המנוח ומאיר בניהו:
"התנועה השבתאית שצמחה בקהילות המזרח, עוררה תסיסה גדולה בכל בית ישראל בשעתה ובדורות שלאחריה. אף על פי כן לקה המחקר בפרשה זו. אולי סמלי הדבר, שדווקא בדור התחייה הלאומית קראו חוקריה של חכמת ישראל לבור דרך חדשה בחקר תנועה משיחית זו ולהימנע מהנחות מוקדמות. מן הראשונים – אולי הראשון שעורר לכך היה שניאור זלמן רובשוב. בהרצאותיו בנשפי התנועות האקאדמיות בברלין ואחר כך בבית הספר הגבוה לחינוך והוראה מיסודו של ר' צבי פרץ חיות בווינה, פילס דרך מקורית חדשה בפני שומעיו, שחרגה מן המוסכמות והמקובלות".
טוב עשו העורכים שנקטו בלשון "אולי הראשון" – כי לאמיתו של דבר היה ש"י איש הורוויץ הראשון שראה את תנועת שבתי צבי באור שונה לגמרי משהיו רגילים לראותה עד ימיו.
במסתו הנפלאה "החסידות וההשכלה", שחלקה פירסם מקודם ב"העולם" וכולה לאחר מכן ב"העתיד", ושהיא מסת-פולמוס מזהירה נגד הרומנטיקנים של החסידות בעת ההיא – ובמידה מסוימת ועמוקה יותר, הרי שזר בכבודו ובעצמו הוא היום מאנשי אסכולה זו – כתב איש הורוויץ בתוך שאר דבריו:
"בעיקרה היתה זו (תנועת שבתי צבי) תנועה אנושית-לאומית. ההתעוררות בעצמה לצאת משעבוד לגאולה, מהגיטו האפל למדינה יהודית – כמה מן הזוהר וההוד והגודל האנושי היה בה בשביל להלהיב לבות הכמהים ומייחלים, שכשל כוח סבלם לשאת את עול הגלות ומצוקותיה החומריות והמוסריות, אלא שתחת אשר תנועה כזאת בימינו מבקשת לה בסיס לפי טעם הזמן עכשיו שיהי "אפפעגטליך רעכטליך", הנה לפי טעם הזמן ההוא די היה במה שהסכימה לה הקבלה המעשית, אבל בעיקרו של דבר היתה תעודת התנועה השצי"ת אז זו עצמה שיש לתנועה הציונית בזמננו (אפילו המרכז הרוחני לא חסר). זו היתה שאיפה אנושית יפה, רוממה. זו היתה התעוררותו של רגש האדם אשר בלב העברי אחרי שנות תרדמה ארוכה בכל משך הגלות. ושבתי צבי זה היה באמת כמו הירצל בדורנו…"
כשדבריו אלה של הורוויץ התמיהו והרגיזו את הציונים, עמד וכתב שני מחקרים, מעטי הכמות אך רבי האיכות, בהם ביסס את השקפתו ודעותיו אלה.
שזר אמנם לא היה הראשון שראה את תנועת שבתי צבי באור חדש – אבל הוא היה החוקר הראשון שהקדיש עצמו לכך. לאחריו נכנס לשדה זה כל כולו ידידו וחברו פרופ' גרשם שלום והרבה והגדיל לעשות בו.
8
קיץ תש"ט. ב"קריה" שבתל אביב, בפרוזדור של משרד החינוך והתרבות מסתובב צעיר.
זה זמן קצר שפשט את מדי צה"ל. הוא מתכונן לצאת לסיור באירופה. הוא הגיע מאנגליה בדרכון של חסר נתינות – וממשלת ישראל קיבל זה עתה תעודת מסע של חסר נתינות. הייתכן, שגם במדינת ישראל החדשה אני חסר נתינות? הוא שאל את אחד ממנהלי המחלקות במשרד הפנים. "עדיין אין לנו חוק המעניק אזרחות לאלה שבאו מקרוב" השיב הלה ביבושת משרדית.
האומנים יסייר תושב יהודי של מדינת ישראל בחוץ לארץ כחסר נתינות? והרי כמה ארצות אינן נותנות אשרות כניסה לחסרי נתינות. למי עליו לפנות. הוא אינו מכיר שום שר בממשלה. רק את האחד הכיר היטב, לא אישית, אלא ממאמריו – מחקריו. אליו הוא יפנה.
הוא ניגש ללשכת שר החינוך והתרבות ומסר פתק למזכירת השר: "ברצוני לראות את בעל 'סופרו של משיח' ו'על תלי בית פראנק' – אלה הם שנים ממחקריו של שזר על תולדות תנועת שבתי צבי וספיחיה.
המזכירה קראה את הפתק. "השר עסוק, לא אוכל להיכנס אליו" – ענתה בקול לא ידידותי ביותר.
"אחכה" – ענה הצעיר. והנה הוא מחכה עשר, חמש עשרה דקה, והמזכירה אינה זזה ממקומה. פתאום כאילו נצנץ רעיון במוחו של הצעיר וכל העניין נתבהר לו. באותם הימים, ימי אביבה של מדינת ישראל, רבו בתוכנו הטיפוסים המשיחיים – חוזי חזיות ומתקני עולם. בוודאי היו מהם שהגיעו לקריה והטרידו את השרים. והמזכירה בקראה בפתק "סופרו של משיח", דימתה בוודאי שהנה לפניה אחד מאלה.
ניגשתי למזכירה החמודה ואמרתי לה: "בוודאי את סבורה שאני לא שפוי בדעתי. יתכן הדבר, אך לא במידה זו שאת חושדת בי". הסברתי לה את העניין. לחייה הנאות העלו סומק, והיא ענתה, והפעם בקול רך וענוג: "אגש אל השר – אך בטוחה אני שלא יקבלך כעת. עסוק הוא עד מאד ואנשים נמצאים אצלו".
היא נכנסה – ויצאה: השר רוצה לראותך!
ראשית השיחה נסה על אותו "סופרו של משיח", ר' שמואל פרימו, מזכירו של שבתי צבי, עליו כתב שזר לפני יובל שנים ב"השלוח".
רציתי להעיר דבר מה – והוא מנפנף בידו: "כל החומר החדש שנתגלה מאז שכתבתי את דברי אין בו לערער את הנחותי. הן שרירות וקיימות".
ומן "ההגדה" הגעתי אל ה"כופתאות" – ביקשתי מן השר שיסייע בידי בעניין הדרכון.
הוא היה נרגש ונסער. קרא למזכירו ודיבר בטלפון. תוצאות ההשתדלות? זה לא חשוב. חשובים הלב החם והרצון הרב.
השבוע נקרא לכס הנשיאות בישראל, הוגה דעות חוקר וסופר, מנהיג ועסקן בצרכי ציבור, בעל לב חם ורגיש ונשמה לוהטת.
הדואר גליון כח