1
נפלה ירושלים. ימים רבים עוד שלטה האש בבית המקדש ובבניני העיר. מגיניה נפלו בקרב על חומותיה או נלקחו בשבי, חלקם נמכר בשווקי העבדים בכל רחבי האימפריה הרומאית או נשלחו לעבודה במכרות מצרים. אחרים הוכרחו להלחם עם אריות בקרקסאות. היפים והחזקים מבניהם נבחרו לפאר את תהלוכת הנצחון של אספסינוס ובנו טיטוס ברומא.
ובאותה תהלוכה הובלו גם כלי המקדש השדודים. יוסף פלביוס שהיה עד ראיה למסע מספר בספרו "מלחמות היהודים" (ספר ז' פרק ה'):
"ומכל השלל נפלאו ביותר הכלים אשר לוקחו מבית המקדש אשר בירושלים. שלחן הזהב, אשר היה משקלו הרבה ככרים והמנורה העשויה גם היא זהב טהור. אמנם נשתנה מלאכת המנורה הזאת מדרך כל המנורות אשר בימינו, כי מן הבסיס התרומם הגזע בתוך ממנו יצאו ענפים דקים ובראש כל קנה מלמעלה נר נחושת ומספר הקנים היה שבעה לכבוד שבעת ימי השבוע אשר ליהודים".
שם ברומא הוצגו כלי המקדש השדודים בארמון המלך. מקור עברי יותר מאוחר מוסר: מכתשת של בית אבטינס, שולחן ומנורה ופרוכת וציץ עדיין מונחין ברומי" (אבות דר' נתן פרק מ"א הלכה י"ב).
מה היה סופם של כלי המקדש? מה עלה בגורלם? מקורותינו שותקים. אין יודעים לספר דבר על אודותם – אך ספרי הגויים מלאים שמועות על הקורות אותם.
נמסר כי אלריך מלך הגותים, שכבש את רומא בשנת 410 למספרם, הוליך אחדים מכלי המקדש לקרקיסונה. לפי ההסטוריון פרוקופיוס שהיה סופרו של המצביא הביזנטיני בליזר, שדד גנזריך, מלך הונדליס בשנת 455 את שאר כלי המקדש ולקחם אתו לקרת-הדתא. בליזר כבש את העיר הזאת בשנת 534, ובמסע הנצחון שנערך בביזנציון הובלו כלי בית הבחירה השבויים. הוא מוסר, כי יהודי מתושבי העיר שהיה בין המסתכלים במסע הנצחון נגש לאחד המקורבים של הקיסר יוסטיניאן והזהירו לא להחזיק את כלי המקדש השדודים ברשותו, כי הם מביאים אסון לשוביהם.
"הלא תראה" אמר "כי רומא נפלה בידי הונדלים וזה בשל כלי המקדש ששדודים מבית אלוקינו. ממלכת הונדלים נפלה בידיכם באשר הם לא רצו להחזיר את הכלים לירושלים. כעת נמצאים הכלים בידיכם וירא אני שאם תמשיכו להחזיק בהם, מרה תהיה אחריתכם".
דברים אלו הגיעו לקיסר, אשר נדהם למשמעם ופקד להחזיר את הכלים לירושלים שם נגנזו באחת הכנסיות.
2
ירושלים שודדה על ידי הפרסים ובודאי גם בזזו את כל המקדש הגנוזים. ומאז, לאן הובלו לאן נדדו? גם בספרי הגויים אין אנו מוצאים עקבותיהם.
עברו מאות בשנים ובכל פנות הגולה נשאו יהודים תפלה לראות בהחזרת השינה לציון ובבנין המקדש בעיר דוד ומדי שנה בשנה בליל תשעה באב התכנסו בני הגטו ברומא על יד שער טיטוס לקרוא מגלת "איכה" ולשאת קינה ונהי. בעינים דומעות הסתכלו ארוכות בתאור תהלוכת הנצחון החרוט בין עמודי השער, במנורת הזהב ובשולחן הטהור.
והיו שדחקו את הקץ ועברו ימים ומדברות לחפש את עשרת השבטים הגולים, כי התגלותם סימן שהגואל בדרך. אך לא היה מי שישים לדרך פעמיו כדי לבקש את כלי המקדש העיק כמשא כבד על נשמתו גדולתנו.
ומבין חולמי הגואל מצאנו רק אחד ששבי כלי המקדש העיק כמלא כבד על נשמתו ובחלומו ראה את עצמו כגואלם.
חלום נפלא חלם רבי חיים וויטאל ואת החלום חלם בחודש אב כאשר הכאב והיגון הלאומי גדולים אז מאד.
"בחודש אב, בהיות מוראד באשא המשנה רוצה לחזור לקוסאנטינא חלמתי, שזה המשנה בא פה דמשק ויראני ויחבקני וינשקני, ויאמר: שאל מה אעשה לך ועלי להפוך רצונך. ועוד זה מדבר ויביאו לפניו שקים גדולים מלאים כלי זהב וכסף ומאזנים ויתלו את המאזנים לפניו ויתחילו לשקול הכסף במאזנים, כדי להצניע באוצר המלך. וארא שם כלי אחד של כסף, כעין אשישה של יין, גובהה אמה אחת. ואחמדנה ואקחנה בסתר בידי ויאמר לי המשנה: אם תרצה קח לך. ואקח אותה לי ויוציאו עוד אשישה אחרת מאבן טובה, זכה כזכוכית לבנה מאד, והיתה נפרדת לחלקים רבים, כעין חוליות זו על זו, אשר בהתחברם יחד יחוברו לאשישה אחת, ולה מכסה מכסף. "ואקחם ואטמנם תחת שולי חלוקי. ויבט בי המשנה ויאמר לי: אם תרצה קח לך גם זו כי שלך היא, כי כלי זה הוא מכלי המקדש יהיה שלך ובזמן החורבן שללוה האויבים ולכן אל תתבייש לקחתה כי שלך אתה לוקח ותחבר חלקיה הנפרדים. ועשיתי כן ולקחתיה ואיקץ".
3
וגם מאז, תקופת חולמי הגאולה ודוחקי הקץ אשר בצפת, עברו מאות בשנים. רבות התמורות שחלו בחיינו. חומות הגיטו נפרצו והוקמו מחדש, דורות של התבוללות והתכחשות ודורות של תשובה ותחיה, דור השמד ודור המאבק לחרות – דור שזכה לראות בראשית הפדות.
וקמו סופרים ומשוררים בישראל שהעלו על נס גבורי ולוחמי העם מימי קדם להאציל מרוחם וגבורתם על הנוער הכבול באזיקים. אך לא היה משורר ולא סופר בישראל שישיר או יספר על גאולת כלי המקדש השבויים לנסוך בדמנו געגועים לכסא מלכות בית דוד ולמקדש על תלו.
איתמר בן יהודה דרש ממוסוליני העברת שער טיטוס מרומא – לירושלים. תוסר חרפת המפלה. ימחק זכר תהלוכת הנצחון של טיטוס על כלי המקדש וגבורי יהודה השבויים וכלי המקדש בעצמם – האבד זכרם מתוך העם? אך היה סופר אחד ששר על גאולת כלי המקדש משבי הגויים היה זה סופר ממתבוללי ישראל. סטפן צוייג אחרון האירופים הגדולים.
"המנורה שנגנזה" זה שם ספורו של סטפן צוייג. דברי פרוקופיוס של גורל כלי המקדש שמשו גרעין היסטורי לספרו סביבו מתרקמות העלילות.
בשעה שחיילי מלך הונדלים אלריך בוזזים את רומא מתאספים יהודי העיר לישיבת אבל בבית הכנסת. הורקנוס בן הלל מראשי העדה ןממקורבי המלכות, מביא את הבשורה המעציבה, כי גם מנורת המקדש שהיתה עד אז שמורה בבית אוצר המלך נפלה לידי הכובשים. כל זמן שהמנורה היתה ברומא שמרו עליה בני העדה. היא היתה מהם רחוקה וקרוב כאחד. אך עתה יובילוהו הונדלים למרחקים – איך יודע מקום המצאה? כעת היא תאבד לגמרי לבעליו האמיתיים.
העדה מחליטה לא לעזוב את המנורה, עשרה מזקני העדם ילכו בעקבות השובים. באמצע הלילה שמים הזקנים לדרך פעמיהם. הם לוקחים אתם את בנימין בן השבע. הזקנים – שנותיהם ספורות, בנימין עול הימים שנלוה אליהם ימסור לדורות הבאים היכן מקום המצאה של המנורה כדי שיוכלו לשמרו עליה גם בהיותה בידי צר ואויב.
לפנות בוקר הם מגיעים לסורטוס, עיר הנמל, שם הם רואים את המנורה נטענת על אחת האניות החוזרות לקרת-חרתא, בירת הונלדים. נואשים חוזרים אנשי המשלחת לרומא.
הזקנים מתו. מת כל הדור ההוא. גם בנימין כבר הזקין. הוא היהודי היחידי בעולם שראה במו עיניו את מנורת המקדש. מכל פנות הגולה זורמים יהודים כסופי גאולה לרומא לשמוע מבנימין הזקן תאור המנורה הטהורה…
עברו כמעט שמונים שנה מאז כבוש רומא על ידי הונדלים. בנימין הוא עכשיו בן 86. ממרחקים מגיע שליח לשכונה היהודית ברומא. קרת חדתא נפלה לידי צבאות ביזנציון. שוב נשבתה המנורה והיא תובל במסע הנצחון של הקיסר יוסטיניאן בחוצות בירתו.
בנימין מרגיש בנפשו, כי הגעה שעתו, לא לחנם נתן לו אלוקים אריכות ימים. הוא אחרון היהודים שראה את המנורה, הוא יראנה שוב במסע הנצחון בביזנציון והוא יגאלנה.
הוא לוקח מקל נדודיו לידיו ועשה דרכו לביזנציון כשלבות ותפלות כל בני הגולה מלוים אותו בשליחותו הנעלה.
בנימין מופיע לפני המלך יוסטיניאן ומבקש ממנו להחזיר את המנורה השבוייה לבעליו האמיתיים, המלך אוטם אזניו לבקשתו. בנימין מאיים ומתרה: המנורה מביאה אסון לשוביה. רומא נפלה קרת-חדתא נפלה גם ביזנציון תפול. יוסטיניאן הנפחד מחליט לסלק את המנורה מרשותו. היא תוחזר לירושלים אך לא ליהודים. לכנסיה נוצריל תמסר ושם יהיה מקומה הקבוע.
בנימין תועה ברחובות הבירה, אבדה ממנו תקותו.
ברם שליחותו לא היתה לחנם, המנורה לא תשאר בידי הגויים. הוא פוגש בזכריה, צורף בית המלוכה, הלה מובילו לבית מלאכתו הסמוך לאוצר המלך. לזכריה הצורף רשות להתקין ולחקות כלים אשר באוצר שליטו. בבית מלאכתו עומדת מוכנת ומזומנת מנורת זהב מלאכת ידיו כדוגמת המנורה השבויה, מנורה זו, הוחזרה לאוצר המלך אך את המנורה האמיתית, מנורת המקדש יפקיד בידי בנימין להביאה לארץ ישראל. שם יגנזוה כדי שלא יראנה עוד זר.
בנימין ממלא את השליחות שהוטלה עליו עוד בהיותו ילד בשכונת היהודים אשר ברומא. מנורת המקדש נגאלה מידי הגויים באדמת ישראל היא גנוזה.
מאין נתגלגל מוטיב זה של שחרור כלי המקדש לנשמתו של מתבולל בישראל? מדוע שם שר האומה דוקא בפיו אותם דברים נפלאים שבסוף ספרו:
"זה דורות טמונה המנורה במחשכים. אך אין אף אחד שיכול לומר כי לנצח תהיה רחוקה ואבודה מבני עמה הנודדים עדיין בארצות נכר. אולי ביום מן הימי כשעם זה ישוב לארצו יעלו גם אותו מן המעמקים ואז תעיר אורה הבהיר בהיכל השלום".
הערה
מסורה שונה מזו המובאת בספרו של מרוקופיוס "מלחמות הגותים והונדלים" על גורל כלי המקדש נמסרת ב"דיקצ'יונרי אוף דה בייבל" לסמיט בערך "מנורה". שם מסופר שהמלך הרומי מקסטניוס זרק את המנורה לטיבר אחרי שנוצח על ידי קונטנטיון בשנת 312 על ידי פונס מילביוס. המלומד היהודי-צרפתי שלמה ריינק חקר בדבר אבל לא הצליח למצוא את מקור המסורה הזאת. הוא פנה לחוקר תולדות רומא המפורסם תיאודור מומסן אולם אף הוא לא ידע מנין באה ל"דיקצ'יונרי אוף די בייבל" שמועה זו. (ז. ניירק ברביו הצרפתי משנת 1889).
במסורת שיהודי רומא נצלו את המהומות שפרצו בעיר בהתקרב הונדלים, פרצו להיכל המלך, לקחו את כלי המקדש וזרקו אותם לטיבר נתקלתי בהיותי ברומא בשנת 1949 במאמר על כלי המקדש שהופיע בשבועות האיטלקי "סו טוטו" העתון הביא אז את הידיעה הסנסציונית שממשלת ישראל עומדת לבקש מממשלת איטליה רשות לחפש את כלי המקדש במעמקי הטייבר. עתון זה ידע גם לספר, כי לפני מלחמת העולם השניה הגיש מהנדס אמריקאי תכנית לממשלת איטליה לערוך חפירות בקרקע הטיבר במטרה לגלות את כלי המקדש ואוצרות אחרים ששליטי העיר ותושביה החבירו שם בעלות עליהם אויב, לפי דברי העתון עיין מוסוליני בתכנית, אולם עם פרוץ המלחמה נגד חבש דחה את ביצועה.
ראוי לציין כי גם יעקב וינשל התענין ב"מנורה הגנוזה" וניסה להתחקות על עקבותיה. אך נסיונו לא יצא ממסגרת נסיון ספרותי.
מאת: טוביה פרשל מתוך "חרות" 24/12/1954.