(להצגת הבכורה של הסרט על הקולונל דוד מרכוס ופרשת חייו)
ב-29 במארס תתקיים בניו-יורק הצגת-הבכורה של הסרט "ניטש צל ענק" ("קאסט א ג'ייאנט שאדאו"), המתאר את דרך חייו של הקולונל דוד ("מיקי") מארכוס, איש-הצבא היהודי-האמריקני שנפל במלחמת השחרור של מדינת ישראל.
הסרט מבוסס על ספרו של טד ברקמאן, הנקרא באותו שם. ברקמאן לא הכיר את מרכוס פנים אל פנים, ורק מתוך שיחות עם קרוביו, ידידיו, חבריו לעבודה, פיקודיו ומפקדיו וגם מתוך חומר שבכתב, עלה בידו לשחזר את תולדותיו גדושות המעשה של אחד מגיבורי מלחמת ישראל. הספר זכה לשבחים מרובים. האל ליהרמן, מומחה לענייני המזרח התיכון, כתב ב"ניו-יורק טיימס" (מן ה-25 בנובמבר 1962): "ברקמאן מחייב אותנו וגם את הישראליים לתודה, הואיל והקולונל מרכוס כמעט שנשכח. גם בישראל אין מרבים לזכור את זה הגדול שבבני אמריקה, שבאו להילחם וגם מתו על זכות קיומה של המדינה היהודית".
ויש להוסיף על דברים אלה, שלא זו בלבד שנשכח האיש, אלא שמעולם לא ידע הציבור הרבה עליו, על תפקידו במלחמת-השחרור של ישראל ולא על חייו והישגיו קודם שבא אלינו. ספרו של ברקמאן היה דבר בעיתו. והרבים שלא הגיע הספר לידם, יוכלו כעת ללמוד משהו על מרכוס מתוך הסרט. אמנם אין זה סרט תיעודי (דוקומנטארי), וכפי ששמעתי, הוסיפו עליו מפיקיו גם נופך של "סממנים הוליבודיים", שכנראה אי-אפשר להם בלא אלה. נקווה שבגללם לא יצאו אישיותו ופועלו של דוד מרכוס מקופחים ומסורסים.
ב
מחניכיה של האקאדמיה הצבאית בווסט-פוינט היה. מן המצויינים שבבוגריה. לא ידוע בבירור, מה הניע את הצעיר מברוקלין, בנם של מהגרים מרומניה, ללכת ללמוד באקאדמיה צבאית. המשפחה התנגדה לכך. אמו בכתה. כלום וסט-פוינט היא "תכלית" לבחור יהודי, בייחוד לבעל כשרונות, אוהב ספרים, שהיה מחבב את הלימודים בבית-הספר הכללי ובתלמוד-תורה? ואולם עז היה רצונו של דוד, ואי-אפשר היה להעבירו על דעתו.
ארבע שנים היה בווסט-פוינט, ושלוש שנים עשה כשירות הצבא. בזמן ששירת בצבא אף למד מפשטים בכיתות-ערב. בשנת 1927 נשא אשה. הזוג היה שרוי נדחקות חומרית. בראשונה עיקר פרנסתם באה מעבודת הרעיה, ששימשה מורה בבית-ספר. דוד התמחה במשרד של עורך-דין. לאחר-מכן נכנס לעבודה בשירות המשפטי של המדינה.
בשנת 1934 מינה אותו פיורילו לה גארדיה סגן ראשון לממונה על תיקון מידותיהם של העבריינים (פירסט דיפיוטי קומישונר אוף קורקשון). למעשה היה הוא הממונה, ולאחר שנים גם נתמנה רשמית לכהונה זו. במבצעים נועזים ערך טיהורים בבתי-סוהר שהיו קינים לשחיתות. אף תיכנן תוכניות נרחבות לביעורם של הפשעים.
בשנת 1940, זמן קצר לאחר שהועלה רשמית לדרגת ממונה, התנדב מרכוס לצבא. אותה שעה עוד לא נצטרפו ארצות-הברית למלחמה. מכרוס לא היה חייב גיוס. בן 38 היה, וגם פקיד גבוה, אבל הוא בשלו. העולם בועד בלהבות. במוקדם או במאוחר ייגרפו גם ארצות-הברית לתוך המלחמה. והוא, הרי למד להיות חייל, ומחובתו ללבוש את המדים.
בתחילה היה משמש בשירות המשפטי של הצבא. כעבור זמן נמסר לו פיקוד צבאי. כמחצית השנה היה יד ימינו של המושל הצבאי בהאוואי. לאחר-מכן הופקד לנהל בית-ספר המאמן חיילים ללחימה בג'ונגל. באביב 1943 הועבר מרכוס לעבודה כמחלקה לעניינים אזרחיים בפנטאגון.
מתפקידיה של אותה מחלקה היה לארגן את ניהול הטריטוריות העומדות להיכבש או להשתחרר על ידי הצבא. מרכוס מילא משימות חשובות – הוא שהכין את הטיוטה של תנאי-הכניעה שהוצגו לאיטליה, לאחר-מכן הכין גם את זו של כניעת גרמניה – ונעשה אחד היועצים החשובים של המשלחת האמריקנית בפגישות וועידות של בנות-הברית. בסוף שנת 1943 השתתף בפגישת צ'רצ'יל, רוזוולט וצ'אנג-קאי-שק בקאהיר ובוועידת שלושת הגדולים בטיהיראן.
אביב 1944. צבאות בנות-הברית התכוננו לנחיתה ביבשת מערב-אירופה. מרכוס שידל את הממונה עליו בצורך של יועץ-על-אתר במטהו של הגיניראל אייזנהואר, והוא נשלח ללונדון.
יום הנחיתה בא. "היועץ" היה בתוך פלוגות-המחץ שהסתערו על הגרמנים בצרפת. הוא לא ביקש רשות, אפילו לא הודיע לממונה עליו בוואשינגטון על הצטרפותו ללוחמים. אין לו ניסיון בצניחה – והוא מוצנח מאחורי קווי האויב. הוא מצטיין בקרבות. אגדות על מעשה-גבורותיו מתהלכות בחזית.
בפנטאגון חיכו לידיעות מן "היועץ" בלונדון. עברו שבועות, ואין קול ואין עונה. ואשינגטון מבקשת מאת ראשי הצבא באירופה: "חפשו את מרכוס". הוא נמצא בקלות. הרי הוא "שם דבר" בחזית. הוא מוטס בחזרה למכתבתו בפנטאגון.
בסתיו של אותה שנה השתתף מרכוס בהתייעצויות שנערכו בדומברטון אוקס, בהן הוחלט על הקמת אירגון האומות המאוחדות, ובפגישת קוויבק השנייה של רוזוולט וצ'רצ'יל. בפברואר 1945 הוא בכלל היועצים לוועידת "הגדולים" ביאלטה.
סמוך לסיום המלחמה באירופה נדרש שירותו על-ידי שלטונות הכיבוש בגרמניה. הוא בא לגרמניה ימים אחדים לאחר שחרורה של דאכאו, וראה בעיניו את נעשה-הזוועה של הגרמנים. נפגש עם שארית הפליטה. המחזות שראה באותה תקופה לא ימושו עוד מלבו.
היה מראשי הצמרת של שלטונות הכיבוש האמריקניים. השתתף במטהו של טרומן, בוועידת "הגדולים" בפוטסדאם, וייצג את ארצו בדיוני המפקדים של צבאות הכיבוש.
בשנת 1946 ניתן על מרכוס תפקיד חדש. הוא נתמנה ראש המחלקה לפושעי מלחמה בפנטאגון. הוא שבחר את מאות השופטים, התובעים ועורכי-הדין למשפטים נגד פושעי המלחמה, שנערכו בנירנברג ובמזרח הרחוק. זה היה התפקיד האחרון שמילא במדי הצבא של ארצות-הברית.
ג
באביב 1947 חזר לביתו, לאחר שבע שנות שירות. הצבא לא שיחרר אותו בקלות. הציעו לו העלאה לדרגת בריגאדיר-גיניראל ומינוי לנספח צבאי של שגריר ארצות-הברית במוסקבה, ובלבד שיוסיף ללבוש את המדים. אבל דעתו היתה גמורה עמו לחזור לחיים האזרחיים.
בניו-יורק לא נמשך אחרי משרות ציבוריות, אלא פתח משרד של עורך-דין. ההתחלה יתה קשה, אבל במשך הזמן הצליח לרכוש לו לקוחות חשובים. נראה היה, כאילו סוף סוף, לאחר שנים של טלטול במדינות שונות לרגל שירותו, בא אל המנוחה.
אבל ימי המנוחה לא ארכו. בסוף השנה ביקר במשרדו שליח המוסדות הלאומיים בארץ-ישראל. האיש בא לארצות-הברית לגייס מומחים שיסייעו עם היישוב באירגון צבאו והוא ביקש להיעזר במרכוס במילוי שליחותו. מרכוס לא הרהר הרבה ולא שקל את ההצעה בדעתו. מייד הפסיק את עבודתו ונענה לשליח. כבר באותו יום טסו שניהם לסאן-פראנציסקו, כדי לבוא בדברים עם איש-צבא גבוה. חיפושיהם העלו חרס, אבל במשך הימים שעשה מרכוס בחברתו של השליח נתברר לו לזה, שהוא האדם שהוא מחפש. גם מרכוס, ששמע מפי השליח פרטים על המצב בארץ, על הזדיינות הערבים ועל מחסורו של היישוב בנשק ובמדריכים צבאיים, נתברר לו, שמחובתו לחוש לעזרת המדינה הקמה לתחייה.
רק דבר אחד גרם לו לבטים קשים: איך יעזוב את הבית, שעתה זה שב אליו. מאז חזר לביתו לא עברו אלא כמה חודשים. האפשר לו לדרוש מרעייתו גם את הוויתור הזה, שתתן לו ללכת, לאחר שיהה מרוחק ממנה שבע שנים? הרבה דן עמה על כך, על עתידו של היישוב בארץ-ישראל ועל גורלה של שארית הפליטה באירופה. רגש החובה ניצח. מרכוס נותן ידו לצבא ישראל ההולך וקם. רק תנאי אחד הציג: הוא ישרת ללא תשלום.
ד
בסוף יאנואר 1948 טס מרכוס לארץ-ישראל. מייד עם בואו ניגש לתפקידו – להפוך את "ההגנה" לצבא סדיר שביכולתו להיפגש עם האויב בקרב גלוי. הוא סייר בבסיסים הסודיים של ההגנה בכל חלקי הארץ, ואף הספיק לבקר ברובע היהודי של העיר העתיקה בירושלים, שהיה נתון במצור הערבים. בכל מקום הוא בודק את המצב, מתעניין בצורכי החיילים, מייעץ ומסייע בתיכנון.
בייחוד הוא עוסק בהדרכה. הוא מרצה בבית-הספר לקציני ההגנה ומכין חומר הדרכה בכתב.
עד מהרה נתחבב על כל אלה, שבא במגע עמהם. גישתו לפיקודיו לא היתה כשל "מומחה יודע הכל", המביט מגבוה על הזקוקים לעזרתו, אלא כשל חבר, ידיד.
רק לאנשי הצמרת של ההגנה ידועה היתה זהותו האמיתית של מרכוס. שמו הרשמי הוא מייקל סטון. נזהרו, שלא להודיע לעולם, ובייחוד לבריטי השולט עדיין בארץ, שקצין גבוה מארצות-הברית משרת בשורות ההגנה.
יותר מחודשיים עשה בארץ עד שנקרא לשוב מפני מחלת אשתו. "הנני כותבת אליך כשאני מרותקת למיטה… האפשר לך לבוא הבית? … קשה לי להיות בלעדיך".
בצער ובעצב נפרד מבן-גוריון וממפקדי ההגנה. "אשוב אליכם", הבטיח. "כשיתקיפו הערביים, אהיה עמכם".
רק מעטים מאלה שהיו באותו מעמד, האמינו, כי אמנם ישוב מרכוס אליהם.
ה
הוא חוזר לניו-יורק לזרועות הרעייה. שמחה המשפחה. שמחים הידידים. הם ידעו בצער בדידותה של רעייתו במשך שנים רבות. אבל שמחתם לא היתה שלמה. הם ידעו, ששובו של מרכוס הוא רק לזמן קצר. ידעו את נפשו.
בדאכאו נגלתה לעיני מרכוס בפעם הראשונה הטראגדיה של עמו על כל מוראותיה. בארץ למד להכיר, מה משמעותה של ציון לעמו ולעתידו. האיש שלא היה ציוני מעולם, דבק בארץ ובעם היושב בה, והחלטתו עמו, לשוב ולנטות שכם למשא ולסבל עם היישוב הלוחם לחירותו ולקיומו.
ואם היה עדיין אבק הבהוב בלבו, באו הידיעות המחרידות שהגיעו מן הארץ והכריעו את הכף. רעייתו, ששתתה את כוס הבדידות במשך שנים במיטב נעוריה, חרדה מאימתה של הכרעה זו. האומנם שוב תישאהו הסערה ממנה והלאה? למה נתן הגורל את עיניו בה דווקא? האין עוד אנשים מלבדו בעולם הגדול כל כך, שביכולתם לבוא לעזרת היישוב במצוקתו?
בימי הפסח עשה משה שרת בארצות-הברית, והזמין את מרכוס ורעייתו לסעודה במסעדה בניו-יורק.
בקול רועד שאלה מרת מרכוס את מארחה: "מר שרת, הנך רוצה לקחת שוב את בעלי ממני?"
שרת דיבר על הסכנה המרחפת על היישוב, על גורל הפליטים המתדפקים על שערי המולדת.
"הגד לי, מר שרת, האומנם אין בכל העולם אדם בעל ידיעות וניסיון כבעלי", שאלה האשה מבוהלת-מרוגשת.
"ודאי שיש", השיב שרת. "אבל אני לא יכולתי למצוא אותו".
בראשית חודש מאי חוזר מרכוס לארץ. היישוב התכונן לקראת הפלישה של מדינות ערב. מרכוס נוטל חלק בדיוני מפקדי הכוחות העברים. שוב הוא מסייר בארץ. כמה ימים הוא מבלה עם הפלמ"ח בגליל. הוא יורד לנגב ומשתתף בהגנתו מפני הפולשים המצריים.
ב-28 במאי הוא מתמנה מפקד חזית ירושלים. הוא מתכנן את התקפת הכוחות הישראליים על עמדות הלגיון הערבי בלטרון. בפיקוחו נסלל "כביש בורמה", שדרכו עומדים להביא אספקה ונשק לירושלים הרעבה והנצורה.
ב-10 ביוני היה מרכוס במטהו באבו-גוש. למוחרת תיכנס לתוקפה ההפוגה. הוא מפקד על מערכת ההגנה מפני התקפות-של-הרגע-האחרון מצד הערביים החותרים לשפר את עמדותיהם.
לילה. בעוד כמה שעות תשבות האש. בשלוש ומחצה קם מרכוס ממיטתו. הוא יוצא לבניין המטה לטיול. הזקיף המכיר אותו, נותן לו לעבור את הגדר. זמן קצר לאחר-מכן מתחלפת השמירה. מרכוס חוזר מן הטיול. הזקיף החדש אינו מכיר את הדמות המתקרבת אליו. "מי שם?" הוא שואל. קול הברה בלתי-ברורה נישא בחזרה על גלי הרוח. הזקיף יורה יריית אזהרה באוויר. הדמות הולכת ומתקרבת. "האם זה אחד מאנשי האויב?" חולפת מחשבת-אימים במוחו של הזקיף. הוא מכוון את נשקו. אצבעותיו לוחצות על ההדק…
ההלוויה התקיימה בניו-יורק. ראשי העיר והמוניה חלקו את הכבוד האחרון ללוחם הגדול. הוא הובא לקבורה בבית-העלמין הצבאי של וסט-פוינט, כשנציגי צבאות ישראל וארצות-הברית מצדיעים לכבוד הארון.
שלושת אלפים חיילים טמונים בבית-העלמין של וסט-פוינט. חיילים שנלחמו ומתו במלחמות ובחזיתות שונות – כולם נפלו בצילו של הדגל האמריקני.
רק אחד ויחיד בהם שמת בצילו של דגל עם אחר. מצבתו מקושטת במגן דוד ועליה חרות: "קולונל דוד מרכוס, חייל למען כל האנושות".
ו
חיי מרכוס יקומו עתה לתחייה על הבד. בקהל הצופים בהצגת-הבכורה של הסרט בניו-יורק תהיה גם אלמנתו – אמה.
"יש אנשים שקשה להם להסתכל בצילומים של יקירים שמתו עליהם. מפחדים הם, ששוב יתעוררו בנפשם הצער והכאב על המת בכל חריפותם. לא כן אנוכי", אומרת הגב' מרכוס. "כשאני מסתכלת בצילומים של בעלי המנוח, הריני משתדלת לחדש בנפשי את זכרון השנים היפות שחיינו יחד, להעלות את זכר חייו רביהמעש".
אמה מרכוס זוכרת. הדבר היה לפני שנים רבות. ידידה יקרה מתה עליה בדמי ימיה. זמן רב היתה אפופה עצב ויגון. והנה אחז בעלה בידה והביא אותה אף מדף הספרים. הוא הוציא ספר עבה, לא חשוב ביותר, וכרך דק, אוסף שירים של קיטס.
"איזה משני הספרים הוא גדול מחברו?" שאל אותה. "לא עוביו של הספר קובע, אלא תוכנו. דומים לכך חיי האדם עלי אדמות. לא אורך השנים הוא החשוב, אלא התוכן שאנו ממלאים בו את ימינו".
"מיקי חי חיים יפים, ימיו היו גדושים מעשים והישגים".
ימים רבים לא גילו לה לאמה ולשאר בני המשפחה את נסיבות מותו של דוד מרכוס, שהיה טרף לטעות טראגית. רק לאחר שנה נודע לה הדבר מתוך קריאה במאמר.
סיפרתי לה שמוסרים, שרק בקושי יכלו לעצור בעד הזקיף שירה בבעלה, שלא ישלח יד בנפשו.
"אני מקווה שהחייל הזה – אם הוא חי עדיין – שכח, שכח, ומצא מנוח לנפשו", העירה.
זקופת קומה. פניה אצילים-שקטים. היא סחה בבעלה ודבריה רגועים ושקולים. צערה וכאבה אינם ניכרים מבחוץ. כבושים הם בתוך הלב. ומהולים הם בגאווה. גאווה על התרומה שתרם בעלה להגנתה של מדינת ישראל. ורק מצטערת היא, שלא הספיק לעשות יותר.
"אם כבר נגזר על בעלי למות במלחמת הקוממיות של ישראל, למה נהרג דווקא בראשית המלחמה", היא אומרת. "הרי היה יכול לתת עוד הרבה לצבא המדינה הצעירה. אבל לא נוכל להרהר אחרי דרכי ההשגחה".
הדואר
ד' ניסן, תשכ"ו