רחוב גדול ורחב בסביבת חוף הים בפנמה סיטי. השלטים אומרים: "ויא איזראל" (רחוב ישראל). גם במדינת קולומביה השכנה, יש רחוב הנקרא על שם ישראל. הוא "אבנידה רפובליקה דה ישראל" בצ'יקו, הוא רובע-המגורים המודרני של הבירה בוגוטה.
ב"ויא איזראל" בפנמה סיטי שוכן ה"אינסטיטוטו אלברטו איינשטיין", בית הספר היומי היהודי. כמעט כל ילדי יהודי-פנמה מבקרים בו. גם בני השכבות העליונות של המדינה שולחים ילדיהם לבית-ספר זה בשל רמתו הגבוהה. משש מאות התלמידים, מאתיים בערך הם לא-יהודים. ילדיהם של נשיא המדינה ושל ראש המשטר למדו באותו בית-ספר. המנהל הוא ד"ר השל קלפפיש. הוא יליד פולין ובמלחמת העולם השניה שימש רב צבאי בכיר בצבא הפולני. לפני שהגיע לפנמה, בשנת 1961, היה פעיל בחינוך היהודי באנגליה, בקוסטה-ריקה ובמיאמי.
שנת הלימודים בפנמה מתחילה באפריל ומסתיימת בדצמבר. בחודש אוגוסט סגורים בתי הספר למשך שבוע אחד. נזדמנו לפנמה דווקא באותו שבוע ועל כן נבצר ממנו לראות את התלמידים בלימודיהם. כאשר עברנו ב"ויא איזראל" נעצרנו ליד בית הספר. סיירנו בבניין, בחדרי הכיתות ובמגרשי המשחקים היפים. הפרוזדורים היו מקושטים בעבודות יד של התלמידים. היו שם גם צילומים מישראל.
ד"ר קלפפיש הוא גם רבה של העדה האשכנזית המקומית. לא נפגשנו עמו, כי באותו שבוע לא היה בעיר אך ביקרנו בבית הכנסת של קהילתו. בניין יפה. אבן הר-ציון שוקעה בקיר ליד הכניסה. תפילות בציבור מתקיימות בשבתות ובחגים.
במרחק של כה דקות נסיעה מבית הספר נמצא "צנטרו קולטוראל אבראו". אין זה מרכז תרבותי, אלא מועדון יהודי, ובו אולמי משחקים, מסעדה, ספריה ובריכת שחיה.
פסל של איינשטיין מקשט את הכניסה לבית הספר. אין הוא הפסל היחידי בעיר של הפיסיקאי הנודע. פסל אחר נמצא ב"כיכר איינשטיין" אשר ברובע המגורים העשיר "אל קונגרחו". רוב יהודי פנמה גר בשכונה זו. רואה אתה כאן בתי-מגורים גדולים, עליהם מתנוססות המלים: "זהב", "מזל", "מכבי" – הן השמות שנתנו הבעלים היהודים לבתיהם. בשכונה זו נמצא גם ה"סופרמארקט כשר", בו אפשר לקנות מזון כשר, תוצרת ישראל וארצות-הברית.
מלבד "רח' ישראל" יש עוד רחוב "יהודי" בעיר. הוא "אבנידה צנטראל" (השדרה המרכזית) – עורק המסחר של פנמה סיטי. רבות מן החנויות בשדרה הן בבעלות יהודית. ברחוב זה נמצא גם בית מסחרם של האחים קרדונסקי. אומרים עליהם שהם מעשירי המדינה. סיפרו לנו כי אופיו "היהודי" של "אבנידה צנטראל" מזדקר במיוחד בראש השנה וביום הכיפורים. שורות, שורות של חנויות הן סגורות.
ב
יותר ממחציתם של אלפיים היהודים היושבים בפנמה הם חברי העדה הספרדית "שבת אחים". רב הקהילה, זה עשרים ושלוש שנה, הוא הרב ציון לוי, יליד ירושלים.
ראשית הקהילה בשנת 1906, כאשר הגיעה לפנמה סיטי קבוצה של משפחות מבני עדות המזרח מארץ-ישראל. הם הצטרפו לעדת "קול שארית ישראל" שהתקיימה שם מכבר ואשר נוסדה על ידי יהודים ספרדים יוצאי קיוראסאו, ג'מייקה ומקומות אחרים באיזור הקאריבי. מהגרים אחרים, יוצאי ארצות המזרח הקרוב ומרוקו, הצטרפו אף הם לעדה זו. בשנת 1938 נימנו וגמרו ראשי "קול שארית ישראל", מצאצאי הספרדים שהגיעו לפנמה מאיי הים הקאריבי ואשר התבוללו בתוך האוכלוסיה המקומית, להפוך עדתם לרפורמית. יוצאי המזרח התנגדו. כחמישים משפחות פרשו מן הקהילה ויסדו עדה משלהן – "שבת אחים".
בשנת 1942 רכשו חלקת אדמה ועליה צריף של עץ שישמש להם בית כנסת. תפילות בציבור נערכו בשבתות ובחגים. ההשתתפות בתפילות בשבת לא היתה רבה, ולעיתים קרובות היה צורך לסחוב אנשים מחנויותיהם כדי להשלים את המניין. העדה הלכה וגדלה עם בואם של מהגרים חדשים מן המזרח הקרוב ובשנת 1951 החליטו ראשיה כי הגיע הזמן שיהיה להם מנהיג רוחני. הם שלחו משלחת לירושלים, לראשון-לציון המנוח, הרב בן-ציון חי עוזיאל, שימליץ בפניהם על רב. הרב עוזיאל בחר ברב לוי הצעיר, בנו של מקובל ומוסמך ישיבת "פורת יוסף". הלה לא התלהב ביותר מן ההצעה לצאת את עיר מולדתו ולנוד לפנמה הרחוקה, ורק אחרי הפצרות רבות נענה לקבל את המשרה לתקופה מסויימת.
מיד לאחר בואו לפנמה השתדל לעשות למען חיזוק הדת בעדתו. הרב קרא לבני עדתו לבוא לבית-הכנסת לעיתים יותר תכופות וגם ביקש מהם לבנות בית כנסת חדש שיהיה ראוי לקהילה. הוא לא הסתפק בדרשות, אלא מינה ועדה שתיגש לבניה. כעבור שנתיים עמד בית הכנסת החדש על תלו. בניין גדול ומודרני. מעלות רחבות וגבוהות מוליכות אליו מן הרחוב ותבנית גדולה של שני לוחות הברית מקשטת את חזיתו.
"מאתיים איש באים להתפלל בליל שבת, וכמאה ושלושים בשבת בבוקר", סיפר לי הרב. "ארבעים משפחות הן שומרי שבת. יש לנו מניין בכל יום בבוקר – הוא המניין היומי היחידי בעיר".
מצבם הכלכלי של יהודי פנמה הוא בכי טוב. רובם עוסק בתעשייה קלה ובמסחר. הרב הירבה לספר לי על עסקי המסחר של בני קהילתו. הרגשתי בו שהוא בקי בהם יותר מכדי מידת רב, ולא יכולתי להתאפק מלשאול אותו על כך.
"אגלה לך את הסוד", השיב לי בחיוך. "כאשר קיבלתי על עצמי לשמש בעדה זו התניתי תנאי: דין ודברים בעסקים לא יביאו להכרעה לערכאות – אלא אך ורק לפני הרב".
ג
ראיתי אותם בראשונה ב"אבנידה צנטראל", צעירים מזוקנים. לא, לא היו אלה זקנים של "היפיס", אלא זקנים של יהודים. כל הופעתם של צעירים אלה אמרה שהם חסידים. אך מי הם? ודאי אינם יהודים מקומיים. יהודים בעלי זקן תופעה גדירה הם באמריקה הלטינית ואם תפגוש שם ביהודי בעל זקן – חזקה עליו שהוא שד"ר בארץ הקודש ברם שד"רים אלה הם לרוב אנשים זקנים או בגיל העמידה, ואילו אלה שראיתי ב"אבנידה צנטראל" צעירים היו.
הם היו "חלוצי-תורה" של חב"ד. בשנים האחרונות שלחו אנשי ליובאוויטש, נוסף על פעילותם המרוכזת במדינות רבות שליחים בודדים לאמריקה הלטינית לעשות למען שמירת תורה ומצוות. השנה שלחו, זו הפעם הראשונה, שתי קבוצות, אחת לוונצואלה ואחת לפנמה.
באו לפנמה ארבעה בחורים הלומדים בישיבת חב"ד במיאמי ושני אנשי-כולל עם נשיהם. אחד הזוגות הביא עמו ילדם הקטן. הם באו "בין הזמנים" כשהם חופשים מלימודים, כדי להביא ליהודי פנמה קריאות ופניות האדמו"ר מליובאוויטש לשוב לתורה. הם באו להסביר ליהודי המקום חשיבותן של מצוות תפילין ומזוזה, של נתינת צדקה ולימוד התורה, ושל החזקת ספרי קודש בבתיהם.
צעירי חב"ד שכרו דירות בבית אחד ונשי אנשי-הכולל הכינו ארוחותיהם. שלוש שעות ביום, מחמש אחרי הצהריים עד שמונה בערב, קבעו להם סדר-לימוד בבית הכנסת "שבת אחים". שאר היום ושעות רבות של הלילה היו "על הרגליים", לחפש יהודים להזכיר להם מורשתם הדתית. הם ביקרו אצל יהודים בחנויותיהם ודפקו על דלתות בתיהם, נאמו בפני תלמידי בית הספר היומי היהודי והופיעו באגודת-נוער יהודית.
"באיזו שפה דיברתם עם הנוער היהודי המקומי?" שאלתי את שליחי חב"ד. "כיצד הסברתם להם את דעותיכם ורעיונותיכם?"
"לרוב דיברנו עמהם באנגלית", השיבו לי. "אמנם בראשונה נראה היה שאין לנו שפה משותפת עמהם. הם חשבונו מוזרים, כסבורים היו שאנחנו חיים בעולם השונה לגמרי מעולמם הם. אך לאחר שעה קלה התברר להם כי אנו צעירים כמוהם ויש לנו מספר שטחי-התעניינות משותפים. אתה שואל כיצד דיברנו אליהם על 'יידישקייט'? בדרך כלל אנו מתחילים בניגון, בסיפור…"
"כאשר דיברנו אליהם הרגשנו שהתעניינותם הולכת וגוברת. הרגשנו בצמאונם לדעת יותר ויותר. הם ביקשונו לשוב אליהם, לבוא עוד פעם. הם ביקרו אצלנו בדירה ואנחנו שוחתנו עמהם שעות רבות. לפני שנצא מפנמה נערוך חגיגה גדולה: ערב של מוסיקה חסידית".
"אתם מבקרים אצל יהודים בחנויותיהם. כיצד מקבלים הם אתכם?" הוספתי לשאול. "האם אין רוגזים עליכם שאתם מפריעים להם בעסקיהם?"
"לרבים יש עוזרים ועל כן פנויים הם לשיחה", השיבו צעירי חב"ד. "לא, אין רוגזים עלינו. להיפך. מסבירים לנו פנים. אנו מעין חידה בשבילם. רגילים הם לשד"רים הבאים אליהם לבקש כסף, להתרים אותם למען מוסדות שונים. והנה זו הפעם הראשונה באים אליהם שליחים שאינם תובעים מהם שום דבר. להיפך, הם רוצים לתת לדם, לתת להם 'יידישקייט'. לא, אין הם רוגזים עלינו. מקבלים אותנו בידידות. מזמינים אותנו לבתיהם להיפגש עם בני משפחותיהם…"
"אספר לכם מעשה שהיה לפני כמה ימים", אומר לי צעיר חב"די ופניו קורנות מאושר. "שניים ביקרנו בחנות. שוחחנו זמן די-רב עם בעל החנות. כאשר הגיעה שעת הצהריים, והוא סגר את חנותו, אמר לנו לחזור מאוחר יותר. נושאים אנו ספרים ותקליטים. לפני שנפרדנו ממנו, לקח בעל החנות אחד התקליטים. חזרנו בשלוש אחרי הצהריים. בעל החנות טרם בא. חיכינו, והוא לא הופיע. למחרת חזרנו אל החנות. 'איפה הייתם אתמול?', שאל אותנו בעל החנות. 'הרי אנחנו באנו אך אתה לא היית', השבנו. 'נכון,, אמר, 'אני באתי במאוחר אל החנות. יודעים אתם מה קרה? לקחתי את התקליט הביתה. כולנו נהנינו מן הניגונים. קראנו לקרובינו לבוא ולהאזין. ניגנו התקליט שוב ושוב. בהגיע הזמן לחזור לחנות, אמרתי לנפשי: לעזאזל העסקים! רוצה אני לשמוע ניגונים יהודיים'…".
הצופה
ח' כסלו תשל"ה