ניצוצות מתערוכת ז'בוטינסקי
בספריית הסמינר התיאולוגי היהודי בניו-יורק מוצגת עכשיו תערוכה למלאת שבע מאות שנה להולדתו של דאנטי. התערובה מורכבת מתרגומים עבריים של "הקומדיה האלוהית", הגדולה שיצירות המשורר האיטלקי המהולל, וספרים עבריים אחרים שנתחברו בהשפעת ספרו זה.
בשכונה אחרת של העיר מוצגת לאחרונה תערוכה שונה מזו בכולה, וגם זה אחד המוצגים הוא ספרו הגדול של דאנטי – היא תערוכת זאב ז'בוטינקי במכון הרצל.
כידוע, תירגם ז'בוטינסקי לעברית קטעים מן "הקומדיה האלוהית", בתוך כתבי ז'בוטינסקי שהוצגו בתערוכה נכלל גם תרגום זה. הוצג גם ספרו של דאנטי במקורו האיטלקי. זהו טופס בן שני כרכים, שז'בוטינסקי היה נושאו עמו כמעט תדיר.
"שני הכרכים האלה היו בולטים תמיד מכיס-מעילו של ז'בוטינסקי, וכל שעה שהיה פנוי היה מוציאם מכיסו ומעיין בהם. דאנוי היה המשורר האהוב ביותר על ז'בוטינסקי". כך סח לי ד"ר יוסף שכטמן, חברו ובן לווייתו של ז'בוטינסקי במשך ימים רבים.
בתוך שאר המוצגים שבתערוכה זו היית מוצא גם את הספר "תרי"ג מלים", ספרי לימוד לשפה העברית בשביל דוברי אנגלית, שחיבור ז'בוטינסקי סמוך למלחמה-העולם השנייה. בספר זה, שאינו ידוע הרבה בציבור הרחב, ניתנו כל המלים העבריות בתעתיק (=טרנסקריפציה) באותיות לאטיניות, כדי להקל את הלימוד על המתחיל, המתקשה גם בקריאה עברית.
שם הספר רומז למושג תרי"ג במסורת ישראל. למעשה מספר המלים העבריות שבספר מרובה מתרי"ג. עם זה מעיר ז'בוטינסקי, שדבר ידוע הוא, שבכל שפה "לשון הבית, הרחוב והמשרד" מורכבת בעיקר משש-מאות מלים בערך – והשאר היא "טרמינולוגיה!"
יכול היה ז'בוטינסקי לקרוא את ספרו בשם "עברית בלי דמעות", הואיל ומרובה בו נעימת ההומיר. "לצחוק חלק רב בהתפתחות וכן גם בלימוד כל שפה", קובע ז'בוטינסקי, והוא מספר מעשה בגברת חמודה, אשת פקיד ממשלתי, שפתחה בתל-אביב "שוק" לצורכי צדקה. היא נשאה נאום קצר בעברית קצת-ביישנית והתנצלה על שאין ביכולתה לקרוא את הרשימות שהכינה לה, הואיל ו"שכחתי בבית את המכנסיים שלי". סיפור זה על המשקפיים שנתחלפו לה לגברת העסקנית במכנסיים – היה רווח בתל אביב זמן רב, וודאי שגביות הנכבדות שהיו באותו מעמד וידיעתן בעברית היתה קלושה מאוד, לא שכחו לעולם את שתי המלים האלה.
פתגם צרפתי אומר: Pour parler bien il faut d'abord parler mal הרוצה לדבר בלשון מתוקנת, צריך להקדים ולדבר בלשון שאינה מתוקנת. ז'בוטינסקי מזהיר את הלומד, שספרו לא יקנה לו אלא ידיעה מקוטעת בעברית. אבל אין מפלט מזה. הדיבור הלקוי הוא שלב הכרחי הקודם לדיבור המתוקן. וגם מכך אין מפלט, שהמתחיל יבנה פסוקים מעין זה: "אני חולה – אבל לדודה שלי יש גן יפה". כך לומדים שפה. אין ברירה.
אבל על דבר אחד מקפיד ז'בוטינסקי – הוא דורש מן התחיל בכל תוקף, שיהגה ויטעים את האותיות והמלים בדיוק נמרץ, סבור הוא, שהעברית שדיברו אבותינו היתה שפה בעלת צלילים יפה ביותר, והוא כתב על כך בספרו "המבטא העברי", הוא ביקש לחדש את יפי הצליל העברי, ומכל אופני ההיגוי של בני עמנו זה של הספרדים הזקנים בארץ היה חביב עליו ביותר. התעתיק המפורט והקפדני שבספרו בא ללמד למתחיל – וגם ליודעי השפה – את ההיגוי הנכון וההטענה הנכונה, והוא מזהיר את תלמידיו של ייגררו אחרי המתרשלים במבטא, וישגיחו בהיגוי ובהטענה בדיוקם, אפילו אם ילעגו להם שומעיהם.
מחמת אהבתו הגדולה לצליל היפה, אין דעתו של ז'בוטינסקי נוחה מרבוי השמוש בשי"נים ובאותיות הגרוניות. ולבני עמנו נטייה לשי"ן דוקא. הרי יש לנו המלה היפה "כי" ואנו מעדיפים עליה את ה "ש…" וכן אנו משתמשים במילה "עכשיו" במקום "כעת". ז'בוטינסקי מבקש לשנות דבר זה. בספרו הוא מעיר ללומד– שימושה של איזה מלה עדיף בעיניו.
אף התקשה ז'בטוינסקי במספרים העברים, שמרובה בהם ה"שי"ן": שתיים, שלוש, שש, שמונה, שתים-עזרה וכו' וכו', ולא עוד אלא שרבים השוגים המחליפים תכופות זכר ונקבה, אפילו השולטים יפה בשפה אינם נמלטים מטעויות. ז'בוטינסקי מציע תיקון לתקלה זו. נספור באותיות. הרי אומרים "ל"ג בעומר", ל"ו (למ"ד-וא"ו) צדיקים. למה לא נאמר גם כן: הכיסא היו"ד-גימ"ל", "היא בת כ"ף דל"ת שנה".
מתפקידו של הספר ללמד למתחיל לא רק מלים פשוטות, בסיסיות, אלא גם "מיוחסות" יותר. הרי אין זה ספר לתינוקות, כי אם למבוגרים, ויש להכניסם לשפת הדיבור של כל שדרות החברה, יש שתי שיטות-לימוד. האחת מלמדת הכל על דבר אחד, והאחרת מלמדת משהו מכל דבר. ז'בוטינסקי קובע על-פי נסיונו, שללימוד שפות השיטה השנייה מועילה יותר.
הספר מסיים בפרק על הביטוי המהודר, האלגנטי. מושג זה של האלגנטיות נרחב ביותר בתפיסתו של ז'בוטינסקי. הוא כולל את דרך לבושו של אדם, ואף… את הדרך שהוא מנחית מכת-לחי לחברו. "הידור" בדיבור משמעותו השימוש בביטוי, עתיק-ימים או חדש שבחדשים, שיש בו להעשיר, לגוון ולהוסיף חן וחיות לשפה. מליצה הדורה אינה דווקא ביטוי של נימוסים, היא יכולה להיות גם היפוכו של דבר. אפשר לומר: ז'בוטינסקי מקפיד יותר על דיבור יפה מאשר על לשון נקיה. אם יש צורך לקלל – קללו, אבל עשו זאת בלשון יפה.
"אנא", "נא", "בי אדוני" – הן מלים הדורות, לדעתו, וראויות הן לדחות את "בבקשה", הצורמת את אוזנו. ודאי השימוש ב"אנא" יעורר עליכם קיטרוג של פרנטיות. "ותיקי השפה" יביטו עליכם בעיניים תמהות. אבל אין דבר. והרי מעשה שהיה, לאחר מלחמת העולם הראשונה בא ועד הצירים לארץ-ישראל. היו בכלל חבריו שני ג'גטלמנים נחמדים. אחד יהודי אנגלי והאחר יהודי איטלקי. אנשים מצויינים. רק פגם אחד היה בהם – הם לא דיברו עברית. ברם, הם השתדלו בכל כוחם, ואף התחרו איש ברעהו, למלא את חסרונם זה, לפחות, במקצת. פעם התחפתח וירוח חמור ביניהם: "מה תרגומה העברי של המלה האנגלית "פליז"? טען האחד אומרים "בבשקה". ולעומתו ענה חברו: לא כן אלא "בשבקה". כך התדיינו שלושה ימים עד שגילו, שאומרים בבקשה. והנה באותו יום קם אליעזר בן יהודה, שהיה אז הקובע בכל הלכות יפי הלשון והכריז, שיש לחדול מן הביטוי הברברי "בבקשה" ולהנהיג במקומו את לשון התנ"ך – "אנא".
מלחמת-העולם השניה מנעה את הדפסת הספר, והוא לא יצא לאור אלא בשנת 1949, תשע שנים לאחר מותו של ז'בוטינסקי.
מיד עם גמר הספר בכתב-יד אמרו לתרגם אותו לכמה לשונות, השגורות בקרב היהודים. ד"ר אוסקר רבינוביץ תירגם אותו לגרמנית. מהדורה זו נמסרה לדפוס בבגליה, אבל מלאכת הדפוס לא הושלמה בגלל המלחמה.
בתערוכה הוצגו עלי ההגה של המהדורה הגרמנית עם תיקונים בכתב-ידו של ז'בוינסקי.
דפדפתי שעה ארוכה בעלים אלה. ז'בוטינסקי בדק בקפדנות כל אות וכל מלה, הוסיף וגרע – וביחוד עשה כך בתעתיק של המלים. כאן צריכה להיות אות כפולה, וכאן סימן על האות, מפני שהיא מוטעמת, ושם סימן שיש לשים רווח בקריאה בין האות לחברתה הבאה אחריה. במקור האנגלי הראה על-ידי דוגמאות אנגליות, היאך לבטא אותיות מסוימות. מובן, שהמתרגם הביא במקומן דוגמאות מן השפה הגרמנית. ויש שז'בוטינסקי מעדיף מלה אחרת, שונה מזו שבחר בה המתרגם לדוגמה, מלה שבאה בה אות גרמנית, שהיגויה מזדהה יותר בביטויה עם האות העברית, שעליה היא באה ללמד. והוא הדין בתרגום המלים, יש שהוא מחפש תרגום הולם יותר. על-יד התרגום הגרמני של הביטוי "מי יתן ו…", רושם ז'בוטינסקי:היאך אומרים בגרמנית: הלווא, געבע גאט? דאס דוך?
רבות דן עם המתרגם על כל פרט ופרט סיפר לי ד"ר רבינוביץ: "בדרך כלל היה ז'בוטינסקי מבכר את המלים הרגילות בגרמניה (רייכסדויטש) על אותן הרווחות באוסטריה".
טוביה פרשל, מתוך "חרות" 28 יולי 1965