ד"ר מיכאל ברוור כותב ב"פאר יצחק" שלו שרבי יצחק אייזיק מז'ידאצ'וב התבקש פעם להתפלל למען חולה. כאשר נאמר לו שהרופא ויתר על כל תקוות לאיש, הוא הכריז: "תורה אומרת ורפאו ירפא (שמות כא, יט) – וידאג לרפואה". הערת חכמינו (בבא קמא פה ע"א) מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות-לרופא יש רשות לרפא, אבל אין לו רשות להתייאש מחיי אדם! "
אהרן יעקב גרינברג זצ"ל מביא בעיטורי תורה שלו (בשמות כ"א, יט) סיפור דומה על החוזה מלובלין. פעם פנה לחוזה קרוב משפחה להתפלל עבורו, כי הרופא התייאש מחייו. מנהיג החסידות אמר לאיש המתייחס לאמירה המצוטטת לעיל בבבא קמא פה עמוד א, כי התורה מתירה לרופאים לרפא אנשים, אך לא להתייאש מחייהם.
גרינברג מצטט גם אימרה של רבי מנחם מנדל מקוצק, שתיאר את הייאוש של רופא מחיי אדם כיואש שלא מדעת (משחק מילים על הביטוי התלמודי המתייחס לייאוש הלא נודע לגבי חפץ אבוד: ייאושו מחיי אדם. נובע מחוסר מוח! מה שסיפרנו על החוזה מלובלין ועל רבי יצחק אייזיק מזידאצ'וב (כמו כן מדווחים על רבנים אחרים) מסופר על הגאון מוילנא.
ב"דברי אליהו", קובץ אמרות והערות של הגאון מוילנא, שליקט רבי יהודה לייב פרפל ואברהם דוד בלוך, אנו קוראים: "פעם סיפרו לגאון על חולה פלוני שרופאו אמר שאין תרופה לו ושודאי ימות. העיר הגאון: מי הסמיך את הרופא להכריז שהאדם לא יחיה? אמרו חכמינו (בבא קמא פה עמוד א) שרופא מוסמך לרפא. מותר לו לרפא אבל לא לומר שאין תרופה לחולה. מעניין לציין ששני גדולי ישראל מרקעים שונים – הרב יוסף זכריה שטרן משובלי והרב שלום דב בער שניאורסון – השתמשו באותו בטוי ביידיש בגנות רופאים שהצהירו שאין תקווה לחולה. הם לא בעלי בתים (הם לא בעלי חיים, אין להם מילה בזה. ראה הקדמת ר' יוסף בוקסבאום לכרך שו"ת ר"ז שטרן, הוצאת מכון ירושלים ואשכבתא דרבי מאת משה דובער ריבקין, 1953, עמ' 11).
