נס המהרש"ל
ממשמשים ובאים ימי חנוכה, ימי הזכרון לנס בהיכל כאשר מפך שמן קטן אחד שלא היה בו להדליק אלא ליום אחד בלבד הדליקו נרות המערכה שמונה ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן חדש וטהור.
לא ידוע לרבים כי על המהרש"ל מסופר שנתרחש לו נס דומה לזה. ב"שם הגדולים" נמסר כי בלילה אחד כאשר היה לו לגאון רק נר קטן, נעשה לו נס, ואות ונר היה בוער שעות ארוכות עד שהמהרש"ל היה גומר את משנתו.
יש שהיו רוצים לראות רמז לנס בדברים הבאים הלקוחים מתוך הקדמתו של הגאון לספרו "ים של שלמה".
"וגם פעם אחת בא לידי על ידי נר מצוה ותורה אור כאילו הראוני מן השמים וכתבו לי הרמנא ואמיץ כח ממלאכות הרקיע ופתחו לי שערי אורה לומר עסוק בתורה, דון אסור והיתר והורה, הוי גבור כארי שבחבורה כתוב על ספר והבא להם תשורה".
י"ט כסלו
בי"ט כסלו שנת תקנ"ט שוחרר הרב בעל ה"תניא" זצ"ל מבית הסוהר בפטרבורג יום זה "חג הגאולה" הוא לחסידי חב"ד שחוגגים אותו ברוב שמחה.
בכתבי הרב זצ"ל אין אנו מוצאים כי הוא בעצמו פקד על הפיכת היום ליום משתה ושמחה לאנשי בני ביתו וחסידיו כמו שאנו מוצאים את בעל "חיי אדם" רושם בספרו את היום בו נצלה ממות נפשו (כפי שעוד נזכיר לקמן). מהדורת שולחן ערוך הרב שבידינו נתחברה עוד לפני שנאסר על ידי השלטונות.
[אולם הג"ר א.ח. נאה שליט"א סובר שבסדור הרב זצ"ל יש רמז למנהג י"ט כסלו.
הננו לצטט את דברי הרב א.א. נאה מספרו "קצות השולחן" חלק א':
"ויש להעיר במה שכתב האדמו"ר קודם למנצח יענך. "מנהג ספרדים שבכל יום שאין אומרים תחנון א"א למנצח… ואלו הם הימים…" מדוע הזכיר כאן שזה מנהג ספרדים מה שאין דרכו לציין מקורות הדינים והמנהגים שבסידור. וקרוב בעיני לומר טעם לזה. לפי שאין נזכר בו י"ט כסלו שהוא יום טוב לאנשי שלומנו קבוע לדורות מאז יצא אדמו"ר זצ"ל ממאסרו ואין אומרים בן תחנון ולמנצח ובודאי נקבע היום טוב בהסכמת אדמו"ר ז"ל והסדור נדפס בפעם הראשונה בשנת תקס"ג וצריך למנות גם י"ט כסלו בין הימים שאין אומרים תחנון ולמנצח ולא רצה אדמו"ר זצ"ל להזכירו מפני ענןתנותו ובכדי שלא תהיה בהשמטה של י"ט כסלו משמעות שאומרים בו תחנון על כן הקדים תחילה: מנהג ספרדים.
ענין י"ט כסלו מביאנו לייחד את הדבור על חכמים שקבעו להם ולבני ביתם אחריהם ברכה והודאה, משתה ושמחה בימים שנצלה ממות נפשם.
הרמב"ם
פעמיים בימי חייו היה הרמב"ם מוכרח לקחת את מקל הנדודים בידו ולעזוב את ארצות מגוריו מפני חמת המושלמים הקיצוניים שרצו לכפות את דתם על בני ישראל אשר ברשותם, הפעם הראשונה ברח מקורדובה עיר מולדתו לפאס שבמרוקו, אולם גם שם לא הונח לו ואחרי חמש שנים שבהן המשיך את עבודתו הענקית, כתיבת פרוש ארוך למשנה בלשון ערב, יצא שום לנדדודים, ראשית דרכו היתה לארץ ישראל.
הנסיעה היתה הרת סכנות ובאמצע הים עמד נחשול על האניה להטביעה, בעתות הצרה צם הרמב"ם וקבל עליו להתענות בימים האלו כל ימי חייו וגם לצוות על בני ביתו לעשות כן עד סוף כל הדורות.
ביום ג' לסיון שנת ד' תתקכ"ה הגיע בשלום לעכו ואותו יום קבע ליום שמחה ומשתה לו ולזרעו אחריו, נביא את לשונו של הרמב"ם כפי שהוא מובא ב"ספר החרדים" לר' אליעזר אזכרי:
"ויום זה נדרתי שיהיה יום ששון ושמחה ומשתה ומתנות לאביונים אני וביתי עד סוף כל הדורות".
מעכו עלה לירושלים ומשם ירד לחברון להשתטח על קברי האבות, גם שני ימים אלו, ימי בואו לעיר הקודש ועיר האבות קבע לו הרמב"ם לימי חג לכל ימי חייו.
רבי יום טוב ליפמן הלר
רבי יום טוב ליפמן הלר בעל ה"תוספות יום טוב" על המשניות כהן עוד בצעירותו בקהלות גדולות, בשנת שפ"ט בהיותו אב בין הדין בפראק פרצו בקהלה לרגל נטל המס הכבד שהשלטונות הטילו על חבריה סכסוכים שונים ובעקבותיהם העלילו מלשינים על הרב לפני המלכות שבחיבוריו "דברי חמודות" ו"מעדני מלך" הוא מחרף ומגדף את הנצרות.
הרב הוזמן לוינה שם נחקר על ידי ועדה שבדקה את ספריו. בי"ז בתמוז נאסר ואחרי שישב כמה שבועות בבית הסוהר ופסק דין המות שהוצא עליו מתחילה הוחלף לקנס כספי גדול שוחרר.
בהיות שדבר מאסרו וצו הבעור על ספריו היו בחודש תמוז תקן בצאתו מבית הסוהר לו ולזרעו אחריו לצום ביום ה' בתמוז שהוא יום ציועד לפורענות כי בו נשרפו בימי התוספות ספרי התלמוד בפריז.
עוד בהיותו אסור בכלא הוסר מעליו מטעם השלטונות כתר הרבנות של פראג ונאסר לו לקבל שום רבנות במלכות אוסטריה. אחרי שבעזרת נדיבים שלם הקנס שהוטל עליו הלך לפולין שם שמש ברבות בקהלות שונות. ובשנת ת"ד נתקבל לאב בין דין בק"ק קראקא, אותה שרת עד יום מותו.
שבור, רצוץ ונקי מכל נכסיו עזב את פראג ורק אחרי התמנותו בקהלת קראקא שבה השמחה למעונו ועל כן קבע לו ולביתו את יום הבחרותו ליום משתה ושמחה עד סוף כל הדורות.
ואלו הן דבריו ב"מגלת איבה" בה סיפר קורות חייו המרובות תלאות וצרות:
"הנני קובע יום משתה ושמחה בראשון לחודש אדר לדורותם. עלי ועל בני ובנותי, חתני וכלותי, נכדי וזרעי וזרע זרעי עד עולם כי בו ביום חזרה עטרה שלי להיות אב בית דין בק"ק קרקא והגליל".
רבי אברהם דנציג
רבי אברהם דנציג בעל ה"חיי-אדם" מספר בהלכות מגילה אחרי שמזכיר את הדין שמי שנעשה לו נס רשאי לקבוע את היום לו ולבני ביתו כיום טוב כי בני משפחתו נוהגים לחוג ביום ט"ז כסלו.
בשנת תקס"ד אור ליום ט"ז כסלו פרצה בחצר בו היה מתגורר ה"חיי אדם" כתוצאה מהתפוצצות אבק שרפה, שרפה גדולה וקורות הבתים נפלו עליו ועל בני ביתו וכפסע היה ביניהם ובין המות אך בחסדי השם נצלו. על כן קבל עליו ועל זרעו לצום מקצת יום טו"ו כסלול שהוא בלאו הכי יום תענית לאנשי ח"ק במדינתו ובערב אחרי תפלת מעריב ידליקו נרות כמו ביום טוב, יתאספו לומר שירות ותשבחות, יעשו סעודה ללומדי תורה ויתנו צדקה כברכת השם.
כדאי להזכיר פה שהרב יהושע פלק שהיה אב"ד בערים לבוב, פרנקפורט ומיץ נדר בהיותו בסכנה בשעת שרפה שגם היא באה מהתפוצצות אבק שרפה לעמול ולישב את התימות של התוספות על רש"י כפי שמסופר בהקדמתו לספר "פני יהושע":
"קבלתי עלי לחובה ונדרתי בדבר הנדור בעת צרתי, ביום חרון אף ד' ג' כסלו תקס"ג לפ"ק בק"ק לבוב, שליו הייתי בביתי ורענן בהיכלי וחברים ותלמידים מקשיבים לקולי ופתע פתאום היתה העיר לגל הפיכה במו רגע, לא חלו בה ידים וקול זועה לא שמענו כי אם קול הבערה על ידי כמה חביות גדולות מלאות אבק שרפה שהיו לשרפה עד שנהרסו הבתים, וגם אני הייתי בין הנפילים, אז אמרתי, בעודני בתוך הגל אם יהיה אלוקים עמדי והוציאני מן המקום הזה לשלום לא אמנע עצמי מכותלי בית המדרש ולשקוד על דלתי העיון בסוגית הש"ס ופוסקים וללכת בדרך אבותי ע"ה אבי אמי בעל "מגיני שלמה" שחיבר ספרו ליישב קושיות תוספות על רש"י."
הערה
לפני כמה זמן הוכחנו פה כי השמועה שהמהר"ם מרוטנבורג שמת בתפיסה לא נפדה מפני שלא רצה שיפדו אותו ביותר מכדי דמיו, אין לה על מה לסמוך.
נראה לי שמצאתי מקור אותה שמועה המובאת בראשונה ב"ים של שלמה" לגיטין.
בספר "תורת האדם" לרמב"ן במס' ברכות מצוטט שאלה שנשאל הר"י הגדול, אחד מבעלי התוספות בנוגע לאנינות ואבלות הקרובים "על אדם אחד גדול שבדורו שתפסו שלטון ומת בתפיסה ולא נתנו לקבורה והיה מעכבו בתפיסה כדי לגבות עליו ממון הרבה יותר ממה שהיד משגת ואפילו היה ספק בידם לעשות אסור לפדותו באותו ממון מפני תקון העולם".
תשובה זו נזכרת גם בפרוש המאירי בסוף מסכת מועד קטן ונוגעים בה לענין האנינות, מבלי להזכיר אסור הפדיון, ראשונים אחרים (תוספות בברכות ובספר "ברכה משולשת").
נראה שדורות מאוחרים שידעו על אותה מעשה, על אדם גדול שמת בתפיסה ואסור הפדיון מפני תקון העולם אם היו דורשים יותר "מכדי דמיו" ומאידך גם ידעו על המהר"ם מרוטנבורג שחי בדור אחרי הר"מ שנפטר בתפיסה ועכבו קבורתו שנים רבות עד שנפדה נתחלף להם גברא בגברא ויצא להם הטעות כי המהר"ם לא רצה להפדות בעוד שבאמת היה נפדה גם בממון רב, לולא קדם המות את מעשה הפדיון.
מאת ט. בן משה המודיע כ' כסלו תשי"ד