א. הנהגות קהילות
כיצד השתדלו אבותינו לנקום דם אחים שנשפך? עד כמה ראו חובה לעצמם לשקוד על מצות הנקמה!
לפני שלוש מאות שנה נשאל רב בישראל, הרב מנחם מנדל קרוכמל, רבה של ניקלסבורג:
יהודי נרצח בדרך, ונודע מי הרוצח, האם חובה על קרובי הנרצח לרדוף אחריו כדי להביאו לדין. ואם כך הדבר, האם מוטלת חובה זו רק על בני משפחתו הקרובים, או אף על קרוביו רחוקים יותר? ועוד. אם דבר הרדיפה של הרוצח והעמדתו לדין כרוכים בהוצאות גדולות, האם בכוח של הקהילה להכריח קרובי הנרצח לעשות הוצאות אלה.
וזאת תשובת הרב, כפי שהיא רשומה בספר תשובותיו "צמח צדק" (סימן קי"א): חובה על הקרובים להשתדל להביא לדין את הרוצח. ואם אין בני משפחה קרובים, אז גם הקרוב הרחוק ביותר מצד משפחת האב, קרוב הוא לענין זה. ויש בכוח הקהילה להכריח אותם להוציא הוצאות כדי להביא ולהעמיד לדין את הרוצח, אך רק ההוצאות הרגילות. אין להכריח אותם להוציא הוצאות בלתי-רגילות, כי אז קרוב הדבר שבני המשפחה יתחמקו ויתפרקו מלמלא חובתם.
והרב מסיים תשובתו בדברים אלה: "ונכון הוא שאותן הוצאות היתירים על הרגיל, כגון שכר מליצות ושחדים יתנו הקהל כדי לגדור הפרצה. שאם ח"ו לא יהיו נוקמים מן הרוצח, יהיה דמן של בני ברית ח"ו הפקר ויוסיפו לעשות כאלה ח"ו, והרי כל עוברי דרך בסכנה הם. לכך צריכין כולם לסייע לזה. וכן נהגנו פעמים הרבה ועשינו עם פרנסי הדור שהיו מעמידים גואלים לרדוף אחר הרוצחים ופעמים כשהיינו יודעים שלא נוכל להוציא מכוח אל הפועל להנקם מן הרוצח אפ"ה, היינו מעמידים גואלים לרדוף אותם בדין, כדי שיהא מפורסם שאין דמן של בני ברית הפקר הוא".
מאז שקראתי תשובה זו חפשתי בספרות ישראל לזכר של נוהג זה של דורות עברו, לא למחול ולא לוותר על הנקמה על הדם הנפשך, ולעשות מאמצים להביא את הרוצחים לדין.
מצאתי הזכרתו רק בספר אחד. בשנת תשי"ד הוציא ישעיה זנה, שנפטר השנה ולא נספד כהלכה, מחקרים בתולדות יהודי איטליה בשם "מפאוולו הרביעי עד פיוס החמישי" ובמקום אחד בספרו זה (עמ' 178) הוא מביא רשימות מפנקס הקהל של וירונה, המזכירות החלטות והוצאות הקהל להביא רוצחי יהודים לדין.
והרי הרשימות:
י"ט כסלו שנת ש': "הברורים הסכימו למסור הכתב הביא כמי יצחק ב"ש (בת שבע) מויניציאה על אודות הרוצח ליד המושל, ליקח בהלואה ממעות צדקה עשרים סקודי ויותר… והי"ת נקם ישיב לצריו ודם עבדיו יקום".
י"ח סיון שנת ש"א: ג' האנשים הממונים על דבר הרוצח אשר שפך דם משה בר' ישראל שמריה הי"ד לקחו רל"ג ליטרין ממעון הקדש לנקום נקמת דך השפוך".
ז' תמוז ש"ב: "לגבות גביה מן עשרה דוקאטי כדי לעשות נקמת דם עבד ה' ית' שמו משה קונייאן שנהרג פה וירונה".
נשרדו פנקסי קהל רבים שטרם נתפרסמו ויתכן שבהם יימצא חומר על השתדלויות והתאמצויות הקהילות לנקום את הדם השפוך.
הרב ד"ר י.ז. כהנא שעסק הרבה בפנקסי הקהילות של מורביה, סיפר לי פעם שמצא באחד הפינקסים מעין תקנה המחייבת את הקהל לנקוט בכל הצעדים למצוא את הרוצח ולהביאו לדין לשלטונות. ברם בזמן שמסר לי זה, לא זכר בדיוק בפנקס של איזו קהילה מצא אותם הדברים רשומים.
אך יתכן גם שלא נמצא הרבה על נוהג ומצות גאולת הדם בפנקסים שבכתב יד, כמו שלא נמצא עליהם בפנקסים שפורסמו – באשר הדברים האלה, מעין הסכמות ותקנות בנקמת דם, לא נכתבו בספר.
אמנם נכון הדבר שכאן לא המדובר בגאולת הדם שבוצעה על ידי הקהילות על דעת עצמן, רק בחפוש אחרי הרוצח והעמדתו לדין לפני שלטונות הגויים, אשר על יסוד הסכמי-חסות ותמורת תשלומי-מסים גבוהים הבטיחו להגן על נפש ורכוש נתיניהם היהודיים. אך בכל זאת – החפוש והבילוש אחרי רוצחי היהודים ומתן השוחד לשוטרי ושופטי הגויים לתפוש את הרוצח ולשפוט אותו, היו בודאי ענינים שהשתיקה היתה יפה להם, ולכן לא נרשמו לרוב בספר.
בקהילת קרמזיר אמרו תפילה, ובודאי היתה כזו נוהגת גם במקומות אחרים, אשר זו היתה התחלתה:
"יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שתעקר ותשרש את כל שורש פורה ראש ולענה בישראל ולא יהיה פורץ ברחובותינו, המה המוסרים ומזיקים את ישראל בלשונותם והמגלים תקנות ישראל בין האומות והערלים הן איש ואשה…" (התפילה מובאת בספרו של א. פרנקל-גרין על תולדות היהודים קרמזיר).
מה הפירוש של "המגלים תקנות ישראל בין האומות והערלים"?
האם הכוונה לתקנות סתם, או לתקנות מסויימות, תקנות שהשתיקה היתה יפה להן ושאסור היה לפרסמן בין הגויים – כגון תקנות והסכמות בדבר גאולת דם יהודי שנרצח?
ב. עם הסכין ביד:
בושלחן ערוך ומפרשיו (יורה דעה סימן שס"ה) רשומים דינים ומנהגים מיוחדים הנוהגים בקבורת נרצח. קברו הנרצח בבגדיו המלוכלכים מדם, גם לא שטפו את הדם מפצעיו. לכל הנוהגים אלה מטרה ומגמה אחת: כך, בבגדיו המלוכלכים בדם ובפצעיו הזבים דם, יופיע הנרצח לפני כסא הכבוד ויתבע נקמתו. לא יכוסה הדם רק יזעק לשמים עד שיוקם.
ויש מנהג קבורה אחד – בלתי ידוע היום – שיותר מכל אחר מפגין הרגשתם ודעתם של אבותינו בדבר דם יהודי שנשפך ולא נוקם:
מנהג זה נזכר רק בספר דינים אחד, ב"ספר החיים" של שמעון פרנקפורט, בן המאה השבעה-עשרה. (הזכרת המנהג ב"ספר חסידים" ובספר "מעבר יבוק" איננה ברורה).
והרי המנהג: יהודי שנרצח, כאשר היו קוברים אותו, היו שמים סכין בידו, וכך היה נקבר!
סמל וסימן היא הסכין הזו, שלא ישקוט ולא ינוח דם הנרצח עד שיוקם!
מנהג זה נזכר, כאמור, רק בספר דינים אחד, אך נראה כי היה נפוץ. זכרו נשתמר בקטעים של שני פנקסי "חברה-קדישא" שנתפרסמו.
בקטע של פנקס חברה קדישא שפורסם ב"היטסארישע שריפטן" (כרך ב', עמ' 581, ווילנה 1937) מסופר כי בשנת ש"ע (1610) נקבר בפראג קדוש עם סכין ביד.
ב"רשומות" (סדרה חדשה, כרך 5) פרסם הרב יהודה אבידע קטעים מפנקס ה"חברה קדישא" של זקרוצ'ין. בקטע אחד מסופר על קבורת שני קדושים בשנת תקצ"א (1831) עם סכינים בידיהם.
טוביה פרשל מתוך "חרות" 8/17/1961