א.
כמה חכמים[א] נזקקו לאימרתו של רבי אברהם אבן עזרא כי האותיות הן כגופות, ומובן וטעם המילים – הם נשמותיהן.
ר' אברהם אבן עזרא מבטא רעיון זה בצורות שונות ואנחנו נזכיר רק שתיים.
בפירושו הארוך לשמות, כ, א: "ודע כי המלות הם כגופות והטעמים הם כנשמות והגוף לנשמה כמו כלי. על כן משפט החכמים בכל לשון שישמרו הטעמים, ואינם חוששים משינוי המלות אחר שהן שוות בטעמן".
בפירושו לישעיהו לו, א (מהדורת מ. פרידלנדר) הוא אומר: ואם יש מלות נוספות הטעמים הם שווים, כי המלות ככלים והטעמים הם כפועלים.
מעין זה נמצא כבר אצל ר' משה אבן עזרא בספרו הערבי "שירת ישראל": "וכבר אמרו: העניין הוא רוח והמלה היא גוף לעניין".
כן מובא הרעיון הזה בספר "שער השמים".
וכבר ציין דוד קויפמן, כי המשל על התיבה שהיא כגוף ומשמעותה היא הנשמה בא אלינו מן הספרות הערבית.
ב.
חכמי ישראל בדורות האחרונים נזקקו למשל זה בקשר למשלים אחרים בכתבי ימי הבינים: משלו של רבי יהודה הלוי ב"כוזרי" כי אותיות אהו"י הן "כרוחות ושאר האותיות כגופות", ומשל הנמצא אצל כמה סופרים, וביחוד אצל המקובלים, כי "האותיות הן הגוף והניקוד הוא הנפש". המשל נתרחב בזוהר גם על טעמי (נגינות) המקרא.
הרב י. ל. זלוטניק מציין שרעיון זה נמצא כבר אצל דונש בן לברט הכותב על רבי סעדיה גאון: ובדק בצחות, קמוצות ופתוחות, והשיב בם רוחות, לגופות ופגרים.
גרשם שלום בספרו הגרמני על ספר הבהיר מצביע על המצאו של המשל הנדון בספרות-האומות הקדומה, נמצא הוא כבר אצל ניקומארוס מן גרסה, בן המאה הראשונה.
ג.
ענייננו כאן להביא דוגמאות נוספות מספרות ישראל למשל על יחס מובן המלים לאותיותיהן.
בחיבור המוסר "ספר הישר" למחבר בלתי נודע: "ואל תהיה תפלתו גוף בלא נפש כי המלות הם כמו הגוף והעניינים אשר בהם הם הנפש וכשלא ישית המתפלל לבו אליהם הם גוף בלי נפש (שער יג, בכל ענייני העבודה)[ב].
פתגם בעל משמעות דומה נמצא אצל ר' נחום המערבי מתרגם "אגרת תימן" לרמב"ם. בסוף הקדמתו לתרגומו הוא אומר:
"ובעמוד על העתקתי בקי בשתי הלשונות, אל יחשוב עלי לשגיונות, אם לא שמתי לבי אל המלות רק אל העניין, כי המלות – מנין, והענין – בנין, כה עשה נחום בכל העתקתו, וזה משפטו וחוקתו".
ולנכון פירש מ. ד. רבינוביץ (רמב"ם לעם, אגרות הרמב"ם, תל-אביב, תשי"א, עמ' קב): המלות – מנין: ואפשר להוסיף מלה או לחסר.
ד.
מעין הד רחוק למשלים השונים שהזכרנו נשמע במליצתו של שד"ל, ששאל אותה מברכת המחזיר נשמות לפגרים מתים, על המוציאים לאור כתבי-ראשונים שהיו כאבן שאין לה הופכין והם מחייב את האותיות המתות.
וכך כתב שד"ל לגבריאל פאלק (ב"חותם תכנית" לר' אברהם ברדשי, מהדורת פאלק, אמסטרדם תרכ"ה, עמ' 273): לכבוד ידידי החכם הנכבד, העובד עבודת התורה והתבונה, באמת ובאמונה, והמוציא לאור תעלומות ומחזיר לפגרים מתים נשמות…"
מאת: טוביה פרשל מתוך "הדואר" כ"ז בניסן, תשל"ו.
[א] עיין הרב י. ל. זלוטניק (אבידע) "מאמרים", ירושלים תרצ"ט, עמ' 36-33; נפתלי בן מנחם, "שני פתגמים מיוחסים לר' אברהם אבן עזרא", "לשוננו לעם", מחזור ט"ז, תשכ"ה; ובדברי החכמים הנזכרים בשני המאמרים.
[ב] דברים אלה קרובים אך אינם זהים עם הפתגם הנודע "תפילה בלא כוונה – כגוף בלא נשמה". עיין על פתגם זה צורותיו ומקורותיו אצל ישראל דוידזון "אוצר המשלים והפתגמים". עמ' 42.