1.
הגענו לקופנהגן ביום ששי בבוקר. לו באנו לעיר ביום חול רגיל, היינו מסיירים בה בכל שעות היום
וממשיכים בלילה ברכבת לעיר אחרת. בדרך זו היינו חוסכים זמן והוצאות לינה. אך ביום שישי לא יכולנו לנהוג כך. התאכסנו בבניין של בית ספר, שבימי הקיץ הפך משכן לתיירים. שם ערכה רעייתי את שולחן השבת במצרכים שקנינו בחנות למזון כשר, המנוהלת על ידי צעיר מקומי, בעל זקנקן שלמד בישיבה באנגליה. צעיר זה גם מייצא מוצרי חלב כשרים לארצות הברית ולמדינות אחרות.
בשבת בבוקר עשינו דרכנו לבית הכנסת הגדול הנמצא ב"קריסטאלגאדה" ברובע העתיק של העיר, לא רחוק מן המרכז. בסביבת בית הכנסת נמצא אחד הבנינים העתיקים והנודעים של העיר, שעניין מיוחד בו לתייר היהודי : רונדה טארן (המגדל העגול), מגדל גבוה שנבנה במאה השבע עשרה ושימש מצפה כוכבים. על חזית המגדל כתוב השם המפורש באותיות עבריות.
בית הכנסת ב"קריסטאלגאדה" אינו רק מקום קדוש ליהודי המדינה, אלא גם אתר היסטורי. כאן הוזהרו יהודי קופנהאגן בסתיו של שנת 1943 מפני תוכנית הגרמנים ללכדם במבצע בזק.
רב העדה, הרב מרכוס מלכיור, היה מן הראשונים שקיבלו בליל ערב ראש השנה של שנת תש"ד את האזהרה הדחופה, כי בעוד שעות ספורות עומדים הגרמנים להתחיל המצוד. למחרת, בשעות הבוקר כאשר ציבור יהודים התאסף בבית הכנסת לאמירת סליחות, הזהיר אותם הרב מפני הסכנה הצפויה להם. הוא הודיע, כי לא יתקיימו תפילות בבית הכנסת בימי ראש השנה וקרא ליהודים לצאת מדירותיהם ולהתחבא.
פגשתי בקופנהגן יהודי שהיה בתוך הקהל הקטן שבא לבית הכנסת בערב ראש השנה בבוקר. סיפר לי אותו יהודי: עזבתי את דירתי. המחתרת הדנית הכניסה אותי לבית חולים שם נשארתי עד שהועברתי לשוודיה. הרופא "שטיפל" בי בבית החולים היה מדבר אלי כשגבו אלי ופניו אל הקיר. כאשר שאלתי אותו למה הוא מדבר אלי בצורה כזו, השיב, כי למקרה שאנשי "הגיסטאפו" ינסו להכריח אותו על ידי עינויים לגלות להם את היהודים הנחבאים בבית החולים – הרי לא יכיר את פניהם ולא ידע להצביע עליהם.
2.
יצאנו לדרכנו לבית הכנסת בשעה קצת מאוחרת. השינה נעמה לנו עד מאד כי עייפים היינו. כל ליל יום ה' עשינו ברכבת בדרך מהולנד לדניה, וביום השישי התרוצצנו בעיר, ההליכה לבית הכנסת ממקום האכסניה שלנו ארכה יותר משעה וכך הגענו אליו אחרי סיום התפילה. דלתות בית התפילה היו נעולות. על יד חצר בית הכנסת נמצא מושב זקנים יהודי. הטרדתי את מנהלו מסעודת השבת שלו ואמרתי לו כי ברצוננו לראות את בית הכנסת.
"אין לי המפתחות", השיב. "למי אפנה"?, שאלתי, "גש לשוער, הוא גר בצד השני של הבית", ענה.
ניגשתי לדירת השוער. יש לו אמנם המפתחות, אמר, אך אסור לו לפתוח את בית הכנסת מחוץ לשעות התפילה. הפצרתי בו להתחשב במצבנו, באנו ממרחקים. יותר משעה הלכנו עד שבאנו לבית הכנסת. הוא עמד בשלו: אסור לו לפתוח את בית הכנסת מחוץ לשעות התפילה בלי פקודה מיוחדת מאת ראשי העדה.
חזרתי אל מנהל מושב הזקנים. דפקתי בדלת הזכוכית של חדר האוכל בו היה מיסב לסעודה עם הזקנים. הואיל וכבר ידע בשל מה שבתי אליו, לא אץ לקראתי אלא המשיך במנוחה בסעודתו. דפקתי בחזקה בדלת והרמתי קולי עד שקם ממקומו.
הייתי מרוגז ובדברים שהחלפתי עמו לא נזהרתי ביותר בלשוני. הוא "הרי אמרתי לך שאין לי המפתחות". אני: "המפתחות הם בידי השוער, אך הוא אומר שאינו רשאי לפתוח את בית הכנסת בלי רשות מאת ראשי העדה. אולי תואיל בטובך להגיד לו שיפתח לנו את בית הכנסת". הוא : "אני אינני ממונה על בית הכנסת. אינני מוסמך לפקד עליו לפתוח את בית הכנסת". אני: "אז תן לי בבקשה את הכתובת של הרב מלכיור הזקן. ודאי הוא גר בסביבה. אגש אליו ואבקש אותו לצוות על השוער לפתוח את בית הכנסת". הוא: "הרב מלכיור מת!" אני: "הוא מת? לא שמעתי כלל שנפטר רבה הראשי של דניה! מתי נפטר?" הוא: "לפני כחצי שנה". אני: "מי בא במקומו?" הוא: "בנו". אני: "אז תואיל לתת לי כתובתו של הבן". הוא: "הוא יצא כעת לביקור בישראל". אני: "אם בן הרב אינו בעיר – אז תן לי כתובתה של בת הרב".
אל יחשוד בי הקורא כי לצון חמדתי לי כאשר ביקשתי לשמע של העדרו של בן הרב מן העיר – את כתובתה של בת הרב. הכרתי באמת את בתו של הרב מלכיור. פגשתי אותה בלונדון אחרי מלחמת העולם השניה. היא היתה אז אחות בבית החולים היהודי בוייטשפל. בפעם האחרונה ראיתי אותה בישראל במלחמת השיחרור. היא הגיעה לארץ מקופנהגן כמתנדבת לצה"ל ושירתה בבית חולים צבאי. תליתי בה תקוותנו. ודאי שתכירני ותצווה על השוער לפתוח את בית הכנסת.
"בתו של הרב גרה רחוק מפה", ענה מנהל מושב הזקנים.
נגוזה תקוותנו האחרונה. פנינו לצאת מחצר בית הכנסת – והנה באה לקראתנו קבוצה של עשרה בני נוער יהודים. היו אלה בחורים ובחורות משטראסבורג שיצאו לטיול במדינות שונות. בדרך הצטרפה אליהן צעירה מניו יורק. הם הלכו ושרו. הם באו לראות את בית הכנסת. כאשר שמעו כי בית הכנסת סגור, רצו לחזור על עקבותיהם.
לבי רחב למראה הנוער הזה. אך הוא גם דאב. הרי הטריחו עצמם הצעירים האלה לבוא ולראות את בית הכנסת, והם חוזרים מאוכזבים. ביקשתי מהם לא ללכת, לחכות ! אמשיך במאמציי שיפתחו את דלתות בית הכנסת. הם התיישבו על הספסלים שלפני מושב הזקנים, וחיכו לתוצאות מאמצי.
התחננתי לפני מנהל מושב הזקנים: "פתח את דלתות בית הכנסת. הרי רואה אתה נוער יהודי שרוצה לראות אותו". הוא חזר על דבריו שאין באפשרותו לעזור לנו. ביקשתי את השוער, ביקשתי אותו שוב ושוב לפתוח את דלתות בית הכנסת, אך הוא בשלו : אין לו רשות.
בלבי כעסתי על יהודי דניה הסוגרים את בית התפילה שלהם לפני תיירים. איזה "סדר" הוא זה. כי בית הכנסת פתוח רק בשעות התפילה, ואין לשוער רשות לפתוח אותו בשעה אחרת לפני תייר הבא ממרחקים.
לבסוף גילה לי השוער משהו – ופרטים נוספים שמעתי לאחר מכן, כשבאתי לבית הכנסת לתפילת המנחה – למה אין הוא רשאי לפתוח את בית התפילה.
לפני זמן קצר נתקבלו בקהילה קריאות טלפון מאלמונים – אלמנטים אנטישמיים או פרו ערבים – שאיימו לפוצץ את בית הכנסת. לפי הוראת המשטרה הותקנו מכשירי אזעקה בכל חלונות בית הכנסת ובדלתותיו, וראשי העדה הוציאו פקודה חמורה לא לפתוח את בית הכנסת מחוץ לשעות התפילה.
זה היה בקיץ של שנת 1970. בקיץ שעבר לא ביקרתי בקופנהאגן, ואינני יודע אם הפקודה החמורה בדבר פתיחת בית הכנסת עומדת עדיין בתוקפה.
מתוך "הדואר" י"ט בשבט, תשל"ב