חרוזו של רבי שלמה אלקבץ בשירו "לכה דודי": "סוף מעשה במחשבה תחילה" – שבת, שהיא סוף מעשה בראשית, היתה הראשונה במחשבת-הבריאה של הקדוש ברוך הוא – סמוך על מדרש (ב"ר פ' י, ט, ועיין במפרשי השיר) ושרשים לו באימרה מימי הביניים.
"תחילת המחשבה – סוף המעשה", אימרה שגורה היא בספרות ימי הביניים. פירושה הפשוט: סיום המעשה נעוץ בתחילת המחשבה עליו, כלומר אין מעשה בלי שתקדם לו מחשבה. וזהו גם המובן של האימרה הקרובה לה: "תחילת המעשה היא סוף המחשבה". לאימרה "תחילת המחשבה – סוף המעשה" יש גם מובן אחר: תכלית התוצאות הסופיות של פעולות שונות – ראשונות הן במחשבת הפועל או המתכנן. לאמור: אדם המתכנן תכנית – יעוד התכנית, מטרתה הסופית עולים במחשבתו בראשונה, ורק לאחר מכן הוא הוגה בפרטיה, בשלבים השונים הדרושים להגשמתה, ומכאן: תחילת המחשבה (מה הם הדברים שהם ראשונים במחשבה על איזה מעשה) – סוף המעשה (תכליתו ומטרתו הסופית של המעשה). על מובן זה של האימרה בנוי חרוזו של אלקבץ, אלא הוא ניסח אותה לפי צרכי חרוזו.
וכבר צויינו באסופתו של י. דוידזון "אוצר המשלים והפתגמים מספרות ימי הביניים" (מוסד הרב קוק. תשי"ז, עמ' 125, מס' 2038, 2039) מקורות שונים בהם מופיעות, על צורותיהן השונות, האימרה "תחילת המחשבה – סוף המעשה" (כוזרי, אברהם ב"ר חייא ב"מגילת המגלה", רבנו בחיי ב"ר אשר בפירושו לתורה, ,מגן אבות" לרשב"ץ, ועוד) והאימרה "תחילת המעשה היא סוף המחשבה" (ר' יהודה אבן תיבון בהקדמתו לשער ב' ב"חובת הלבבות", ועוד) ונכרך עמהן גם חרוזו של רבי שלמה אלקבץ.
לפני זמן קצר פירסם ר' שמואל אשכנזי אסופה של מחקרים משלו בשם "אלפא ביתא קדמיתא דשמואל זעירא" (ירושלים, תשס"א) ובתוכה מאמר על "תחילת המחשבה – סוף המעשה". אשכנזי אשר יחד עם אברהם דום המנוח התקין לדפוס את ספרו של דוידזון מביא כיד הבקיאות הטובה עליו גם מקורות שאינם נזכרים על ידי דוידזון ("האמונה הרמה", "מערכת האלוקות", "יסוד היום", ועוד). מצטט ספרים מאוחרים יותר ("ראשית המחשבה היא סוף המעשה", ב"ח, טור חושן משפט, סימן א. וכן בשל"ה. "סוף המעשה הוא תחילת המחשבה". "עמק המלך" לר' נפתלי הירץ ב"רי עקב אלחנן, אמסטרדם, ת"ח, ועוד) הוא גם מצביע על בן סירא (לז, כב, מהדורת סגל עמ' רלט): "ראש כל מעשה דבר, ולפני כל היא מחשבת" (ועי' הערת המהדיר שם בעמ' רמ).
יורשה לי להעיר כי כבר י. ל. דוקס דן באימרה הנ"ל ובצורותיה השונות בספרו "פילוסופישס…" עמ' 68-67, ואחריו דן בה י. ל. צונץ (גזאמלטה שריפטן, כרך ג, עמ' 267-266). נמצאים אצלם מקורות שאינם מובנים על ידי דוידזון ואשכנזי. נצטט כאן במלואה רק אחת משלוש הבאותיו של צונץ מספר "מלמד התלמידים" לרבי יעקב אנטולי: "…כי הבונה בית יכוון לבנותו כאשר ראוי לו וכאשר תשלם המלאכה יהגה בו, והוא סוף המעשה שעליו היתה תחילת המחשבה" (פרשת ואתחנן, עמ' קסג, ב)[1].
נזכיר כאן כמה מקורות שלא צויינו על ידי כל אלה שכתבו על האימרה: "תחילת המחשבה היא סוף המעשה" ("דרשות ר"י אבן שועיב", פרשת האזינו, וראה שם ב"דרוש לשבועות"); "תחילת המחשבה סוף המעשה" ("מנחה חדשה" על אבות לרבי יחיאל מיכל מארפטשיק, קראקא של"ו, על המשנה פרק ג', "רבי חנינא בן דוסא אומר…"); "סוף המעשה תחילת המחשבה" (רבי גרשון בן ר' שמחה לבית קיצנין בהקדמתו לפירושו מגילת אסתר לרבי אלישע גאליקו, ויציציאה, שמ"ג); "תחילת המחשבה סוף המעשה" (רבי יוסף די נוביש בהקדמתו לספר "לחם אבירים" לר' אברהם ן' בורגיל, ויניציאה, שס"ה). ר' משה מת כותב בהקדמתו לספרו "מטה משה" (קראקא, שנ"א) על בריאת האדם: "ואם הוא סוף המעשים הלא הוא תחילת המחשבה…"[2].
ועיין עוד ב"ספר המוסר" למשורר התימני ר' זכריה אלצאהרי, בן דורו של רבי שלמה אלקבץ (מהדורת י. רצהבי, ירושלים, תשכ"ה, מחברת יז, שורה 166, עמ' 210): "קץ מעשי ראשית למחשבי", ובהקדמתו של רבי מנשה בן ישראל למשניות המנוקדות שנדפסו בבית דפוסו (אמסטרדם, ת"ו): "סוף המעשה תחילת מחשבותיך".
ועיין עוד בספרו של הרב מ.א. עמיאל "ספר המדות לחקר ההלכה" (חלק א, ירושלים תרצ"ט). בהקדמתו כותב המחבר: והספרים דרכי משה שלי, אם כי צורתם היא ככל ספרי פלפול, אבל כל המתבונן יראה כי עיקרם המה בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה" – המחשבה תחילה היא "ספר המדות" הזה.
ועוד שם בהקדמה: בעוד שכל המסדרים סידרו את ההלכות על פי המעשים, בא כאן סידור על פי המחשבה, שהיא תחילה למעשה. בכל מדה ומדה באים עניינים שבמעשה, המה רחוקים תכלית-ריחוק זה מזה, עניינים המפוזרים בכל ששת הסדרים שבתלמוד, אבל במובן ההגיוני בכולם חוט שדרה אחד.
תוספת
ב"סיני", ניסן – אייר, תשנ"ד. במאמר בשם "לשונות הרמב"ם", הזכרתי כמה מחברים שהשתמשו בדבריו של הרמב"ם בהתחלה העברית של הקדמתו לפירוש המשניות: "אני משה בן מימון הספרדי בניתיהו, ומים התלמוד משיתיהו, ומספיר התוספתא יסדתיהו וכו' וכו'".
מאז התברר לי כי גם רבי שלמה סיריליאו השתמש בדברים אלה של הרמב"ם בהקדמתו לפירושו לירושלמי סדר זרעים ומס' שקלים ועדיות: "…כי מים התלמוד משיתיהו ומספיר התוספתא יצקתיהו ובנופך ספרא רבצתינו ומזהב ספרי טחתיהו ובדברי רבנו הגדול סמכתיהו ובשאר המפרשים בארתיהו…".
(בדברים "ובדברי רבנו הגדול סמכתיהו", הכוונה בוודאי לרמב"ם, אע"פ שבהקדמתו הנ"ל הוא מדבר בשבח הר"ש משאנץ "שפתח את פינו בלשון הירושלמי" ו"פירש קצת הלכות בפירושיו").
ט. פרשל, מתוך "סיני" קכ"ח עמוד 180
הוספה
יש להוסיף עליהם דברים המובאים על ידי צונץ (גזאמלטה שריפטן, כרך ג', עמ' 267-266), ביחוד הבאותיו מספר "מלמד התלמידים" לרבי יעקב אנטולי. צונץ מציין גם לדברי רבי שם טוב ן' פאלקירה בספרו "המבקש": "היאך אמרו כי תחילת מחשבת הפילוסוף [אריסטו] בחיבור אלה הספרים היתה סוף מעשהו, וסוף מעשהו תחילת מחשבתו"[3]. סוף המעשה – תחילת המחשבה. נוסח זה וחרוזו של ר"ש אלקבץ כמה קרובים הם אחד לשני.
דברי ראשונים חוזרים ונשנים, כמובן, אצל האחרונים. וכך מוצא אתה את האימרה "תחילת המחשבה סוף המעשה" בהקדמתו המליצית של ר' יוסף די נוביש לספר "לחם אבירים" לר' אברהם ן' בורגיל (וונציה שס"ה).
המשורר התימני ר' זכריה אלצאהרי, בן דורו של ר' שלמה אלקבץ, כותב ב"ספר המוסר (מחברת יז, שורה 166): "קץ מעשי ראשית למחשבי". המהדיר ר' רצהבי מעיר: "בית זה מושפע משירו המפורסם של שלמה אלקבץ 'לכה דודי': סוף מעשה במחשבה תחילה" (ועיין גם בדברי המהדיר בהקדמתו עמ' 18). לפי האמור למעלה אין דברי-ההערה מוכרחים.
מתוך "הדואר" כ"ו בחשון תשל"ו
[1] משל של בניית בית, להסברת האימרה מובא גם בפירושו של רבינו בחיי על התורה (םרשת תזריע). ב"דרשות ר"י אבן שועיב" (פרשת האזינו). ב"מגן אבות" לרשב"ץ (על המשנה אבות ג, ט), ובפירוש "אוצר נחמד" לכוזרי (מאמר ג, עג).
[2] ראה גם דברי רבי משה אלמושנינו בהתחלה של "פרקי משה", פירושו לאבות (ירושלים, תש"ל, עמ' ד'): "כי לכל פעולה שיפעל האדם ראוי להקדים אליה התכלית המכוון בה, אשר הוא תחילת המחשבה…".
[3]ועיין גם בספרו של י. ל. דוקס "פילוסופישס…", עמ' 68 שציין לו צונץ, והבאתו שם מספר "עקדת יצחק" לר"י עראמה: "סגולת התכלית להיות ראשון במחשבה ואחרון במעשה".
נרשה לעצמנו להקביל כאן דברי רבינו בחיי על האימרה "תחילת המחשבה – סוף המעשה" לדבריהם של שני חכמים שקדמו לו.
כותב רבינו בחיי בפירושו (בראשית י, א): "וכבר ידעת כי תחילת המחשבה סוף המעשה. ואע"פ שהשכל מעיד על זה שכל מה שהוא אחרון במעשה ראשון היה במחשבה, אפשר להוכיח זה מן הכתוב, הוא שמצינו במלאכת המשכן: לעשות כל מלאכת חרש וחושב (שמות לה, לה), וכתיב ולחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחושת (שם לה, לב).
דברי רבי יהודה אבן תיבון בהקדמתו לשער ב' ב"חובות הלבבות": …תחילת המעשה הוא סוף המחשבה. ואף על פי שמה שאמרנו הוא תקוע בשכל ונמצא בדברי חכמים, התורה גם-כן מעידה עליו במה שאמרה במלאכת המשכן (שמות לה, לה): מלא אותם חכמת לב לעשות כל מלאכת חרש וחושב, ואמרה (שם, שם, לב) ולחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחושת.
רבינו בחיי בפירושו (בראש פרשת תזריע): "וכמו שאמרו חכמי המחקר: תחילת המחשבה סוף המעשה. והמשל בזה: ראובן רוצה ללמוד תורה ואין לו בית המדרש, יצטרך שיבנה תחילה יסוד הבית ויגביה הבנין על היסוד ויפרוש גג התקרה על הנין ואז ילמוד שם, והנה הלימוד באחרונה במעשה, והוא היה תחילה במחשבה.
ורבי יעקב אנטולי ב"מלמד התלמידים" (פרשת ואתחנן, עמ' קסג, ב): …כי הבונה בית יכוין לבנותו כאשר ראוי לו וכאשר תשלם המלאכה יהגה בו, והוא סוף המעשה שעלילו היתה תחילת המחשבה (ועיין המשל ב"מגן אבות" לרשב"ץ למשנה (אבות ג, ט): רבי חנינא בן דוסא אומר כל מי שיראת חטאו וכו', והשמל בפירוש "אוצר נחמד" לכוזרי, מאמר ג, סעיף עג).