במשך שנים הפגינו למענה. נשאו שמה על שפתיים ברחבי תבל. בירושלים ובניו-יורק, בלונדון ובפאריז. הפגינו למענה, אך לא למענה בלבד. אשה צעירה זו, שנידונה על-ידי שלטונות ברית-המועצות לשנות מאסר ארוכות על חלקה בנסיון לחטוף מטוס, שימשה למפגינים סמל לכל "אסירי ציון", לכל אחינו השבויים ברוסיה.
לפני זמן לא רב שוחררה מן המאסר. שבוע לפני ראש השנה עלתה לארץ. זה כמה שבועות שהיא מבקרת בארצות-הברית לפי הזמנה מטעם הארגונים הפועלים למען יהודי רוסיה.
היא באה לספר על יהודי רוסיה ולחזק את ידי הפעילים למענם. היא באה להודות לכל אלה שעשו למענה ולבקש מהם לפעול בדחיפות למען האסירים שהשאירה אחריה בבתי-סוהר ובמחנות-הסגר, ביניהם נמצאים גם בעלה ושני אחיה.
הדבר הראשון השובה את עינך כשאתה נפגש עמה הוא מגן-דוד גדול התלוי במחרוזתה. יהודיה גאה. היא נשאה ברמה את יהדותה גם שם, בריגה, העיר בה גדלה, גם בבית הסוהר ובמחנה ההסגר, בין אסירות בנות לאומים שונים.
היא מדברת רוסית, ומתרגם מקשר בינה לבין הקהל, אך כל דבר והגה היוצאים מפיה עם עבריים, יהודיים. כל מלה רווייה אהבת ישראל וארץ ישראל.
היא מספרת על עצמה, כיצד הגיעה לכך, לקחת חלק בתוכנית הנועזה לחטוף מטוס.
"בפברואר 1970 שמעתי בפעם הראשונה מפי חבר על תוכנית לחטוף מטוס", היא מספרת. "בתחילה לא התייחסתי" ברצינות לדברים ששמעתי. הם היו בעיני דיבורים, דיבורים גרידא".
ברם, במהרה הגיעה למסקנה, כי אמנם אין דרך אחרת לצאת את המדינה. באותו זמן, בראשית שנת 1970, הוענקו היתרי יציאה רק ליחידי סגולה. היו בין אלה אנשים שהיתה להם פרוטקציה. היו גם מקרים מיוחדים במינם. לסילווה ולחבריה לא נראה כל סיכוי לקבל את ההיתר המיוחל. בקשותיהם נדחו. כאשר שאלה סילווה את השלטונות אם כדאי לה להגיש בקשה חדשה, נאמר לה כי התוצאה היחידה מכך תהיה בזבוז של עוד במה רובלים.
סילווה וחבריה היו כל-כולם כמיהה לציון. ישראל היתה ציד חייהם. כל דבריהם ומעשיהם היו עליה ולמענה. הם שאלו את עצמם: האם ינתן להם אי-פעם מבוקשם לעלות לציון? "למדנו היסטוריה רוסית וידענו כי רק תחת לחץ של כוח היו שליטי רוסיה מסכימים לשנות לטובה, לאורך ימים, את משטרם. על כן לא יכולנו להשתעשע בתקווה כי נורשה לעלות". התחזקה בהם ההכרה כי עליהם לנסות לצאת את המדינה באופן בלתי-חוקי. ועם זה הגיעו גם למסקנה, כי מעשה נועז עשוי לא רק לשחרר אותם, אלא גם לעורר את תשומת הלב למצב ולגורל הנשארים.
"ידענו את הצפוי לנו אם תוכניתנו תיכשל", המשיכה סילווה. "אך לא נרתענו. לא היתה לנו ברירה. גם היינו משוכנעים, כי הנסיון לבד, אף אם יישכל, יש לו חשיבות ומשמעות רבה בו".
כמה ימים לפני שעמדו להוציא לפועל את תוכניתם, התחילו אנשי הקבוצה לחשוש כי לשלטונות נודעו כוונותיהם. חברי הקבוצה הגישו בקשות להיתרי-יציאה, ובשל כך היו כבר בעלי "מעמד מיוחד". עין הבולשת היתה פקוחה עליהם! בליל המעשה עצמו הרגישו סילווה וכמה מחבריה, חלק מן הקבוצה, שעוקבים אחריהם. הם המשיכו בדרך למקום המפגש, מתוך תקווה שיוכלו להיעלם מעיני הבולשת. לא היתה עוד דרך חזרה!
השלטונות אסרו באותו לילה את כל חברי הקבוצה. באותו זמן אסרו גם אקטיביסטים אחרים שלא היתה להם שום שייכות לנסיון להסוף מטוס. "השלטונות סברו כי על-ידי המאסרים ועל-ידי המשפט נגדנו ירתיעו יהודים אחרים מלהגיש בקשות-יציאה. הם לא הצליחו בכך. אחרי המאסרים והמשפט נתרבה דווקא מספר מגישי הבקשות", מספרת סילווה.
בבירות העולם נערכו הפגנות ומחאות נגד המאסרים והמשפט. האם ידעה סילווה עליהן? "בימי המשפט ראיתי את אבי והוא אמר לי כי כל העולם יודע עלינו", מספרת סילווה. "אחרי המשפט המירו השלטונות את פסק-דין המוות שפסקו על שניים מחברינו לתקופות מאסר. מזה למדתי באופן בלתי-ישיר על המחאות וההפגנות בעולם החופשי. כי לולא אלה לא היו השלטונות נותנים להם חנינה".
אלפי אנשים מכל חלקי התבל כתבו לסילווה. האם קיבלה את מכתביהם? נמסרו לה עשרים מכתבים בשבוע – זו מנת האיגרות שאסיר מותר לו לקבל.
סילווה היתה רק זמן קצר בארץ לפני בואה לארצות-הברית. על כן לא נשאלה הרבה על רשמיה מן המדינה, אך שאלו אותה כיצד היתה נראית לה ולהבריה הארץ מרחוק. "היה זמן שהיינו רומנטיקאים", ענתה. "סבורים היינו שהארץ כבר נבנתה כולה, והיינו מצטערים שלא נולדנו לפני שבעים שנה, כי אז היינו יכולים להיות בין בוניה. המנחמנו בכך – שעוד ניתן לנו לשרת את הארץ בשמירה עליה. היום אנו יודעים שהארץ עדיין לא נבנתה כולה, והיא צריכה לנו, לא רק לשמרה, אלא גם לעבדה".
הדואר
ח' כסלו, תשל"ח