א.
יש ואתה קורא ספר שמחברו ידוע כידען ולמדן, ומוצא אתה בו סיפור או סיפורים על גדולי ישראל, הנוגדים למה שידוע לנו. אפשר שיש כאן טעות במסירה, חילוף גברא בגברא, וכדומה. מכל מקום מן החובה להעיר על הדברים. יורשה לי לדון כאן בסיפורים המובאים בספרים שיצאו בזמן האחרון.
לפני זמן קצר הופיע הספר "טובך יביעו", והוא מאמרי חיזוק, השקפה ומוסר בשילוב מעשים והנהגות מגדולי הדור, שנאמרו על ידי הרב יצחק זילברשטיין, רבה של רמת אלחנן. הרב זילברשטיין הוא מחברם של כמה חיבורי הלכה חשובים.
קוראים אנו בספר הנ"ל (עמ' ר"ג-ר"ד):
שמעתי מגיסי הגאון רבי חיים קנייבסקי מעשה המתייחס לגאון הנודע בעל "עבודת הגרשוני", שהוסמך על ידי ממשלת פולין לכהן כ"רב כולל" של המדינה.
בעל "עבודת הגרשוני" היה גאון עצום ותשובותיו בהלכה נזכרות בכל הספרים החשובים. פעם הגיע אל הגאון ההוא מכתב מעיירה בלתי-נודעת שביקשה לשאול האם להכתיר רב ואלוף לראשה בשם הרב שבתי כהן, הלא הוא הש"ך, שהיה אז צעיר לימים ושמו לא התפרסם בתפוצות ישראל.
העיירה ביקשה את חוות דעתו של "רב הכולל" למינוי זה. בזמן שהגיע המכתב שהה בביתו של בעל "עבודת הגרשוני" אורח חשוב ושמו הרבי ר' העשיל, שהיה רבו של הש"ך. בעל "עבודת הגרשוני" שאל את אורחו האם הוא מכיר רב בשם שבתי כהן. ניתר הרבי ר' העשיל ממקומו ואמר: "על שעפסיל שלי הם שואלים? אם אתה שואל אותי, הייתי מציע לך לפנות את כסאך ותפקידך כרב הכולל ולהעביר אותו לידי תלמידי זה, ואילו אתה תיקח את המינוי שמציעים לו בעיירה ההיא…".
למחרת בבוקר פרסם בעל "עבודת הגרשוני" קריאה לבנו העיירה, ובה הוא מבקש מהם לתת לו את המינוי שהם מציעים לש"ך, והרב הצעיר יקבל ממנו את תפקיד רב הכולל.
התשובה שהתקבלה משם היתה פה אחד: אתה לא, הש"ך כן. חברי הקהילה ב"שטעטל" רצו שהש"ך יבוא אליהם. וכשחזר בעל "עבודת הגרשוני" אל הרבי ר' העשיל ואמר לו שבעיירה לא מוכנים לקבל אותו, הסכימו שכל אחד יישאר בתפקידו. בעל "עבודת הגרשוני", בכהונתו כרב הכולל, והש"ך ישמש בקודש בעיירה.
והנה סיפור זה מעורר כמה תמיהות. בעל "עבודת הגרשוני" לא היה רב כולל של פולין! דיין בקראקא היה, ומאוחר יותר שימש כרב בקהילות שונות מחוץ לפולין. בעל עבודת הגרשוני לא ידע מי הוא רבי שבתי כהן? הלא עוד בשנת ת"י, כאשר ישב עדיין בווילנא, בטרם הוכרח לעזוב את העיר מפני אימת צוררי ישראל, לברוח למרחקים ולחפש לו שם משרה, הדפיס הש"ך בקראקא את חיבורו על יורה דעה, ובעל "עבודת הגרשוני", שישב אז בקראקא, היה לו בכך לעזר. לא נרבה כאן בתמיהו, רק נאמר בקצרה כי הסיפור הנ"ל אינו מסופר על בעל "עבודת הגרשוני" אלא על הרב מנחם מנדל קרוכמל, בעל שו"ת "צמח צדק", שהיה רבה של ניקולסבורג (בעל "עבודת הגרשוני" היה חתנו של בעל "צמח צדק", ובמשך זמן מסויים אחרי מותו של חותנו, מילא את מקומו).
והנה הסיפור על הרב רבי העשיל, בעל "צמח צדק" והש"ך כפי שהוא נמסר על ידי יוסף ווייסע ב"כוכבי יצחק", חוברת א', וינה תר"ה, עמ' 80-79:
"…וכפי אשר סופר לי … ויקר מקרה כי נסע רבו (של הש"ך) הגאון מו"ה העשיל ז"ל לחצר המלכות בווינא לבקש שם עזר נגד צוררי היהודים בארץ פולין, ובהגיע השבת הלך אל ק"ק ניקולסבורג לאכול לחם עם רב המדינה (של מורביה), והוא אז הרב מו"ה מנדל זצ"ל בעל שו"ת "צמח צדק". ויהי בשבתם למשתה ויבוא מכתב מק"ק הולילוי לשאול את פי רב המדינה, אם נכון הדבר בעיניו לקחת להם הרב מו"ה שבתי כ"ץ ולתת הרבנות בקהלתם על שכמו. ויאמר הגאון בעל "צמח צדק" אל אורחו הנכבד: הידעת את רבי שבתי זה ואת שיחו? והרב מו"ה העשיל ז"ל אשר היה מהיר הדעת והלשון ענהו כרגע: תלמידי רבי שבתי הוא הלא טוב לך להושיבו על כסאך הנה, ואתה לך ושב בהולילוי. הענו והתמים בעל "צמח צדק" החריש, ובמוצאי שבת כתב לק"ק הנ"ל ככל הדברים אשר דיבר עם הרב הנ"ל לא כיחד דבר, ויושבי הולילוי לקחוהו (את הש"ך) אליהם…".
והנה סיפור זה לא נשאר טמון בין עמודי כתב-העת "כוכבי יצחק." חזרו והעתיקו אותו בספרים שונים: ב"קריה נאמנה" לרש"י פין (עמ' 81); ב"כלילת יופי" לר' חיים נתן דמביצר (חלק ב, דף נו, א-ב); ב"דעת קודשים" לר' י.ט. אייזינשטאט – שמואל ווינער (עמ' 188); בספר "חנוכת התורה", בסוף הספר; בקונטרסו של רבי חנוך העניך ערזאהן על הרבי ר' העשיל, וב"שרי המאה" להרב י.ל. מיימון ז"ל.
אעיר עוד, כי אם אמנם נכון הדבר כי הש"ך נתקבל לרב בהולילוי שם שימש בקודש עד פטירתו, סבור ר' ח.נ. דמביצר כי השיחה של הרבי ר' העשיל עם הרב מנחם מנדל קרוכמל על אודות הש"ך לא היתה ולא נבראה". הרב ר' מנחם לא שאל, ורבינו ר' העשיל לא חשיב!". הרב ר' מנחם לא שאל, הרי באותו זמן כבר יצא חיבורו של הש"ך על יורה דעה, ובוודאי הכיר אותו, וגם אם נאמר שכן שאל עליו, קשה להעלות על הדעת כי הרבי ר' העשיל שהיה אורחו של בעל "צמח צדק" יגיד למארחו, רב המדינה, שהיה מפורסם כגאון והיה זקן הדור, שיירד מכסאו וימסור רבנותו לתלמידו. על כן אני אומר, מסיים ר' ח.נ. דמביצד, כי הסיפור בדותא היא (שם, נו. ב – נז. א).
ב.
נפנה כעת לסיפור אחר שבספר הנ"ל.
הננו קוראים שם (עמ' צ"ז):
רבים לא יודעים את הסיבה מדוע נמנע הרבי ר' העשיל, רבו של הש"ך, להוציא את ספריו לאור עולם, ואף אסר על מקורביו לעשות זאת לאחר פטירתו. גרם לכך, סיפר הגר"ח קנייבסקי, היתר עגונה שניתן על ידי הרבי ר' העשיל, ואשר עלול היה להכשיל את האשה המדוברת.
המעשה אירע בגזירות ת"ח ות"ט כאשר באחד המקומות פגעו הרשעים בבנו של בעל "שער אפרים". הבן נפל בין ההרוגים, והרוצחים היו בטוחים שהוא נפח את נשמתו. לפני בית דינו של הרבי ר' העשיל באו שני עדים כשרים שמסרו עדות על רציחתו של האיש, ובית הדין שחרר את האשה מכבלי העיגון.
והנה למרות ההיתר שניתן לה סירבה האשה להינשא שנית, הגם שקרוביה ניסו לשכנע אותה שתעשה זאת.
לאחר עשר שנים "בא ההרוג ברגליו". התברר שכאשר הרוצחים הפילוהו במכות רצח על ערימת הגוויות, הצליח לשרוד בחיים.
סירובה של האשה להינשא שנית הציל את הרב ר' העשיל מכישלון של היתר עגונה. בשל אותו מקרה סירב הרבי ר' העשיל להוציא לאור את חידושיו ותשובותיו בהלכוה מתוך חשש שמא ייכשל.
נוסיף כמה דברים על המקרה של מתן היתר לעגונה בו היה מעורב הרבי ר' העשיל. האיש שחשבוהו למת והתירו בשגגה את אשתו היה רבי יעקב אשכנזי, חתנו של בעל "שער אפרים" וזקנו של רבי יעקב עמדן. רבי יעקב עמדן מספר על כך ב"מגילת ספר" (מהדורת דוד כהנא, וארשה, תרנ"ז, עמ' 67).
בימי הגזירות בפולין וליטא נתפס רבי בנימין. "וגזר עליו השבאי שיכרע לחרב, להתיז ראשו, וכן עשה, פשט צוארו לחרב חדה לשחיטה ולמסור נפשו להריגה על קדושת השי"ת. ובעודנו על ברכיו לקבל המיתה במכת חרב, וכמעט פרחה נשמתו, הנה זה מלאך ה' נוגע בו כי נתן ה' רחמים בלב הצר הצורר וחמל על רכות שניו, ותחת שהיה רוצה להוליך החרב על צואר הנ"ל בצד החד, נכמרו רחמיו ועשה לו דחיפה בצד בקרנא של כלי חפצו בדרך בזיון, ואמר לו קום לך לנפשך, ויצילהו ה' מחרב רשע באופן נפלא מאד…מבני עמנו, שהיו במחבוא שם "כראותם חרב הצר מונחת על צוארו חשבו כי לא יחיה אחר נפלו ברחיפה על הארץ באחורי החרב… ויהי כאשר חקרו אחריו באו עדים כי ראו "שכרע להריגה והותז ראשו. ועידו על מה שלא ראו לנכון. על פי דבריהם התיר הגאון הגדול בדורו המפורסם כמו"ה העשיל זצ"ל את אשתו…".
"אך אשתו, כי היתה ילדה היפה בנשים, לא רצתה לקבל תנחומים על החי, בעל נעוריה. הצדקת עמדה בטהרתה להוציא ממנה שלשלת גדולה, דור ישרים יבורך, מטע להתפאר. כי אחר חצי שנה בא ההרוג ברגליו ויהי לאות ולמופת בישראל. מן אז והלאה לא רצה הגאון הנ"ל להתיר שום עגונה בדור ההוא ובצוק העתים, שהיו שם עגונות רבות מבעליהן הנאבדים ברעש ההוא משוד הפוחזים, ונתירא ממכשול. על כן קיבל עליו שלא להזרקק לשום התרת אשה, מאחר שהמכשלה הזאת תחת ידו שהתיר אשת איש גמורה, ואמר שבעת רעה כמוה אין לסמוך כלל אפילו על שני עדים גמורים, ונתקיים בו לא יאונה לצדיק כל און".
רואים אנו מכאן שלאחר שנכשל בהתרת אשה קיבל הרבי ר' העשיל על עצמו לא להזדקק עוד להתרת נשים, אין כאן דבר ולא חצי דבר כי בעקבות התרת אשה בשגגה החליט לא לפרסם את חידושיו ופסקיו.
נוסיף עוד כמה דברים על השמועות שהרב רבי העשיל לא רצה להדפיס את כתביו. יש כמה סיפורים המוסרים על כך (ואין בתוכם סיפור המייחס את הדבר לשגגתו בהתרת אשה). ש"י עגנון אסף סיפורים אלה ופירסם אותם ב"ספר, סופר וסיפור" (עמ' שי"ב-שט"ו).
לפי ר' חיים נתן דמביצר ("כלילת יופי", חלק ב, דף סג, ב) לא הדפיס הרב ר' העשיל את כתביו "מגודל ענוותנותו".
בשנת תשמ"ט פירסם מכון ירושלים "חידושי רבי יעקב מלובלין ורבי העשיל מקראקא על הטור", בעריכת הרב שמואל דוד מובשוביץ. בהסכמתו לספר כותב הרב רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, בין היתר: "ברור הדבר שרצונם של המחברים זצ"ל היה שדבריהם יכתבו בספר ויודפסו לדורות, שכן לא לחנם טרח בנו של רבינו (כלומר של הרב ר' העשיל) הג"ר יהודה לייבוש זצ"ל טרחה מרובה בהעתקתם והירבה להשתדל להוציאם לאור עולם לזכות בהם רבים…".
הצופה
א' אלול תש"ס