א.
ידוע המסופר על הגר"א מווילנא שבשנה שהיה קשה מאוד להשיג אתרוג, נתן בעבורו שכר קיום המצוה.
והרי הסיפור בלשונו של מרדכי ליפסון ("מדור דור", חלק ג):
פעם אחת בשנת בצורת, לא היו אתרוגים מצויים. יצאו שליחי ווילנא, עשו בדרך כמה חדשים וחזרו ריקם. נעשה רעש בעיר: קהילה בישראל בלא אתרוג למצוותו? נכנסו טובי העיר לאסיפה ונמנו וגמרו: אתרוג בשביל הציבור אפשר לוותר עליו בשעת הדחק, אתרוג בשביל החסיד אין לוותר עליו.
שלחו שליח מיוחד וציוו עליו למצוא ולהביא אתרוג אחד ואפילו בדמים מרובים שבמרובים.
יצא השליח, הלך מעיר לעיר וממדינה למדינה, טרח ויגע ולא מצא. ביקש לחזור לביתו ונכנס לפונדק אחד, ראה אצל הפונדקי אתרוג אחד והדר הוא. פתח ואמר לו:
– מכור לי אתרוגך.
– לאו – אומר הלה – אין אני עושה סחורה באתרוגים, אתרוג זה לא קניתי אלא בשבילי.
והשליח נושא ונותן עמו, מוסיף וחוזר ומוסיף על הדמים, ואין הלה נשמע לו.
– אתרוג זה – מגלה לו השליח – רצוני ליקח בשביל החסיד מווילנא.
כששמע הפונדקי דברים אלה נענה לו מיד ואמר:
– בשביל החסיד נותן אני אתרוגי חינם.
אורו עיניו של השליח.
– מיהו – מוסיף הפונדקי – בתנאי אחד.
תנאי זה – שואל השליח – מהו?
בתנאי – אומר הפונדקי – שמצוות אתרוג, שיקיים החסיד, תהא נקראת על שמי.
בא השליח במיצר. כיצד יכול לעמוד בתנאי זה? התחיל מתגלגל עם הפונדקי:
– מה ראית להתנות תנאי זה? ועם מי? עם החסיד?
מיהו הפונדקי בשלו, אין רצונו אלא במצוה גופה. שלא בטובתו קיבל השליח את התנאי, נטל האתרוג והלך לדרכו.
משחזר לווילנא צהלה ושמחה כל העיר. הכל מספרים במאורע: נמצא אתרוג בשביל החסיד והדר הוא. והשליח כאבל בין חתנים. לבו מיצר ודואג: איך יבוא אצל החסיד.
בערב החג נתעצם ונכנס אצל הגר"א וסיפר לו כל אותו מעשה.
יישר כחך – אומר לו הגר"א – שזיכית אותי במצוה לשמה. בחג זה עתיד אני לקיים מצוות אתרוג שלא על מנת לקבל פרס…
ב.
אותו מעשה עצמו על כל פרטיו מסופר גם על אדמו"ר חסידים.
כותב מנשה אונגר בספרו בשפת יידיש "חסידות און יום-טוב":
פעם אחת לא השיג הרבי שלמה לייב מלנטשנה אתרוג לסוכות. שלח שליחים ללמברג לקנות אתרוג, אך הם לא הצליחו בכך. כאשר עמדו לצאת את העיר נודע להם כי נמצא בידי יהודי אתרוג שקיבל מארץ ישראל, אך הוא אינו מוכן למכור אותו בכל הון שבעולם. ניגשו אליו השליחים ודיברו על לבו למכור את האתרוג. מוכנים היו לתת לו כל סכום שידרוש, אך האיש התעקש. צריך הוא את האתרוג לעצמו. נפרדו ממנו השליחים שבורי-לב. כאשר עמדו לצאת מפתח הבית אמר להם היהודי, אחרי ששמע כי הם מבקשים את האתרוג בשביל רבי שלמה לייב מלנטשנה, כי מוכן הוא לתת להם את האתרוג בחינם, בתנאי שיבטיחו לו, כי שכר המצוה שיגבה הרבי בברכו על האתרוג שלו יהיה.
לא היתה לשליחים ברירה, הם הסכימו לתנאי נטלו את האתרוג והלכו.
גדולה היתה השמחה כשחזרו ללנטשנה ואתרוג בידיהם. הרבי שמח מאוד שהשיג אתרוג יקר כזה בשעה שלא היו מצויים כלל אתרוגים.
עצובים התהלכו השליחים שרכשו את האתרוג בשכר של המצוה שיקיים בו הרבי. ערב סוכות נכנסו אל הרבי ולבבות מלאי-צער סיפרו לו כל המעשה. כסבורים היו שהרבי יכעס עליהם. מה גדולה היתה הפתעתם כשראו את הרבי מתמלא שמחה. הוא היה הולך אנה ואנה בחדרו וצועק: "ברוך השם יתברך. כל חיי הייתי נושא את נפשי לקיים, לכל הפחות פעם אחת, מצוה כתיקונה, מבלי לצפות לפרס, ולא זכיתי לכך, כעת אקיים מצוה כולה לשמה, כי הרי יודע אני שלא אקבל שכר עליה".
על הרבי ר' שלמה לייב מלנטשנה נמסר שהיה מחבב את מצוות האתרוג עד כדי כך שכל יום של סוכות, בשעת אמירת הלל, היה מנשקו (עיין שלמה אשכנזי, "דור דור ומנהגיו", מהדורה שניה, תל-אביב, תשמ"ז, עמ' 73)
מתוך "הצופה" כ"א בתשרי תשס"ג