ד"ר יצחק לוין היה פעיל לאורך חייו בשני תחומים מובהקים של עשייה אנושית. הוא מלומד, היסטוריון מובהק של יהדות פולין ומילא תפקיד נכבד בענייני הציבור היהודיים. בכך הלך בדרכו של אביו המפורסם, הרב אהרן לוין זצ"ל, שהיה גם סמכות רבנית גדולה וגם מנהיג קהילתי מצטיין.
הרב אהרון לוין היה מבכירי אגודת ישראל והיה חבר בסג'ם הפולני. בהזכיר את הרב אהרון לוין ז"ל, איני יכול שלא להיזכר בביקורו בלונדון בתחילת 1939 כחבר במשלחת יהודית פולנית שביקשה להסביר למדינאים בריטים את מעמדה הרעוע של יהדות פולין. הרב לוין התקבל בהתלהבות במלאכה מיוחדת בצפון לונדון, שם קיבל את פניו והוצג על ידי הרב אברהם טוורסקי שהיה אז עורך ה- Vochenzeitung, השבועון האגודיסטי הלונדוני. הרב לוין לא רק נאם בהתוועדות, אלא שימח את הקהל בשירת סולו זמירות.
בפעילותו הקהילתית, ד"ר יצחק לוין היה – כמו אביו – קשור לאגודת ישראל. בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה, הוא היה חבר במועצת העיר לודז'. נמלט מפולין הכבושה, הגיע לארה"ב באביב 1941. כאן היה פעיל במאמצי ההצלה. מאז 1948 הוא משמש כנציג לא ממשלתי במועצה הכלכלית והחברתית של האומות המאוחדות.
בנוסף להוראת היסטוריה בישיבה אוניברסיטה ושימש את אגודת ישראל במגוון תפקידים, ד"ר לוין שימש כמנהל מכון המחקר ליהדות דתית שבסיסו בניו יורק, שפרסומיו כוללים את שבעת הכרכים של 'אלה אזכרה' המכילים ביוגרפיות של מאות רבנים וסופרים דתיים ומנהיגים קהילתיים שנהרגו על ידי הגרמנים.
ד"ר לוין חיבר ספרים בעברית, יידיש, אנגלית ופולנית, ביניהם מחקרים בהיסטוריה של יהודי פולין, אוספי כתובות בפני גופים ציבוריים ומאמרים על אירועים ואישים.
ספרו האחרון, "בהגנה על זכויות האדם" כולל מסמכים והתכתבויות הנוגעות למאמצי החילוץ שלו במהלך מלחמת העולם השנייה, שבהן נעזר בנציגויות הדיפלומטיות הפולניות באירופה ובארצות הברית. הכרך כולל גם נאומים של ד"ר לוין בפורומים שונים, המשקפים את מאמציו להגן על חירויות האזרח הבסיסיות, במיוחד זכויותיהם של יהודים.
בחלק הראשון של הספר, המכסה את השנים שלפני המלחמה, אנו מוצאים שישה נאומים שנשא ד"ר לוין במועצת העיר לודז' ב-1937. משוכפלים לא רק הנאומים, אלא ההפרעות והקריעות המתמשכות של חברי מועצה אנטישמיים.
"יהודי, ירד מהדוכן!"
"יהודים, ימיכם ספורים בפולין".
"יהודי, אל תדבר יותר, כי אם לא תפסיק. נזרוק אותך מעל הדוכן".
אלו היו חלק מהאמירות הפוגעניות שנזרקו לעבר הדובר. אכן, לא היה תענוג להיות חבר מועצת עיר בפולין האנטישמית. כדי להיות מסוגלים להצליב חרבות עם בריונים אנטישמים צריך – בנוסף לכישורים אחרים – הרבה מאוד אומץ. כאשר במהלך נאום שדרש ממועצת העיר לודז' לשלם עבור חינוך יהודים יתומים שנרצחו על ידי אנטישמים, הודיע ד"ר לוין למועצה על הריגתו של יהודי אחד נוסף ברחובות העיר, קטעו אותו שני חברי מועצה שהללו את הרצח.
"אז מה? רק אחד! בראבו, בראבו!" הכריז חבר מועצה אחד.
"רק נשמה אחת של כלב. אני מוכן להרוג מאות מכם בשעה אחת", קרא השני.
ד"ר לוין מציין בהערה כי התובע המחוזי של לודז' רשם תלונה נגד חברי המועצה. הסטנוגרפים העידו כי חברי המועצה אכן, האדירו את הרצח. לאחר מכן שאל השופט את הנאשמים האם הם יכולים להצהיר "במלת כבודם" כי לא אמרו את המיוחס להם. הם נתנו את דבר הכבוד שלהם והשופט דחה את האישום.
התיק הובא לבית המשפט לערעורים אשר ביטל את החלטת בית המשפט המחוזי. שני חברי המועצה נידונו לשישה חודשי מאסר והושעו לשלוש שנים. הם מעולם לא שירתו בשום זמן בגלל פרוץ מלחמת העולם השנייה.
המשך יבוא
גואיש פרס, 3 בדצמבר 1993
סיכום
החלק השני של הכרך, שכותרתו "במלחמת העולם השנייה" מספר על פעולות הצלה וסיוע לפליטים. החשבונות מבוססים, במידה רבה, על רישומי הארגונים אליהם היה קשור ד"ר לוין. איגוד הרבנים האורתודוכסים של ארצות הברית וקנדה, אגודת ישראל העולמית ושתי ועדות הסיוע שהיו קיימות בשנות המלחמה, "ועד הצלה" בניו יורק והיג'ף בציריך. (Hijefs הוא קיצור של Hilfsverein fuer juedische Fluechtlinge בשנגחאי. הוקם במקור בשנת 1941 כדי לסייע לתלמידי הישיבות הפולנים והליטאים שהגיעו לשנגחאי דרך מוסקבה וסיביר,
מאוחר יותר הרחיב הארגון את פעילותו ופעל להצלת יהודים מהגרמנים.) היג'פס שהייתה המקבילה ל"ועד הצלה" בניו יורק, בראשות יצחק ורחה שטרנבוך. במאמר הזה אני רק יכול להזכיר כמה מניסיונות ופעילויות החילוץ המתוארים ומתועדים על ידי ד"ר לוין.
בספטמבר 1942 שלח יצחק שטרנבוך הודעה, בערוצים דיפלומטיים פולניים, ליעקב רוזנהיים, נשיא האגודה העולמית, בניו יורק, בה הודיע לו על השמדת יהדות ורשה. המברק, שהועבר על ידי הקונסול הכללי של פולין בניו יורק לד"ר לוין, היה המסמך האותנטי הראשון על השמדת יהודי ורשה שהגיע לארצות הברית. זה זעזע את יהודי אמריקה למודעות לגודל הטרגדיה היהודית באירופה.
ביוני 1944 התקבלה בניו יורק הודעה מהברון פרוידיגר, מנהיג יהודי הונגריה האורתודוכסים, המתארת את הייאוש של יהדות הונגריה. במברק מעקב דיווח יצחק שטרנבוך כי 15,000 יהודים מגורשים מדי יום ודרש לבקש מהרשויות הבריטיות והאמריקניות להפציץ את צומת הרכבת בקושיצה ופרסוב, דרכם עברו הרכבות לאושוויץ. שטרנבוך עצמו הגיש בקשה זו בפני הנציגות הבריטית וארה"ב בברן, אך ללא הועיל.
"למרבה הצער, המאמצים שלנו בוושינגטון ובלונדון לא היו יעילים יותר", כותב ד"ר לוין. "למרות התערבויות מיידיות במחלקת החוץ ובמשרד החוץ, הפצצת צמתי הרכבת לא התרחשה".
ד"ר לוין מקדיש עמודים רבים לתיאור מפורט של המשא ומתן של ד"ר מוסי עם הימלר בשמונת החודשים האחרונים של המלחמה, על שחרור יהודים ממחנות ריכוז. ד"ר ז'אן מארי מוסי, נשיא הקונפדרציה השוויצרית לשעבר, גויס למשימה זו על ידי ועדת שטרנבוך. כתוצאה מהמשא ומתן הגיע לשווייץ טרנספורט של 1200 יהודים מטרזין (פברואר 1945), אלפי נשים חולצו מרוונסברוק ונלקחו לשוודיה, ומספר יהודים בודדים, ששחרורם התבקש במיוחד על ידי מוסי היו חופשיים ממחנות ריכוז והובא על ידו לשוויץ, כשחזר לשם מפגישתו השנייה עם הימלר.
החלק השלישי של הספר מציג את עדויותיו של ד"ר לוין בפני ועדה של הסנאט האמריקני בנושא השיטה היהודית לשחיטת בעלי חיים. הוא הופיע בפני ועדת החקלאות והיערות של הסנאט האמריקאי מטעם איגוד הרבנים האורתודוכסים וכן מטעם ארגונים יהודיים אחרים. זה היה בעיקר בזכות ההגנה המבריקה של ד"ר לוין על שחיטה, שחוק הציבור מס. 85-765 (הקביעת שימוש בשיטות אנושיות לשחיטת בעלי חיים) שאומץ על ידי הקונגרס האמריקני ב-27 באוגוסט 1958, לא רק קיבל את השיטה היהודית של שחיטת בעלי חיים כהומנית אלא גם קבע במפורש כי "על מנת להגן על חופש הדת – צחוק פולחני וטיפול בהכנה אחרת של בעלי חיים לשחיטה, פטורים מתנאי חוק זה."
החלק הרביעי והאחרון של הספר מכיל את כתובותיו של ד"ר לוין בוועדות שונות של האו"ם. ביוני 1949, בנאום בפני ועדת האו"ם לזכויות אדם, שדנה באמנת זכויות האדם, הציע ד"ר לוין, בין היתר, לכלול את הפיסקה הבאה: "ילדים שהוריהם נהרגו במהלך מלחמה או אסון אחר יגדלו ב דתם של הוריהם". בהכרזה שההיסטוריה לימדה אותנו שתנאי כזה היה הכרחי, ד"ר לוין הזכיר לוועדה שבתקופת השואה נלקחו אלפים רבים של ילדים יהודים לבתים ומוסדות נוצריים. במקרים רבים ילדים אלו לא הוחזרו לעם היהודי לאחר המלחמה.
פחות משנה לאחר מכן, שוב בפנייה לוועדה לזכויות אדם, ביקש ד"ר לוין אפשרות לצעדים שיאפשרו לקהילות יהודיות במדינות שונות לחפש ולאתר ילדים ממוצא יהודי שנעשו בגלל המלחמה מנוכרים מדתם.
ד"ר לוין התבטא בהזדמנויות רבות בוועדות האו"ם למען חירויות האזרח ובמיוחד זכויות היהודים. לא נוכל למנות אותם כאן, אך יש להזכיר כי "ההכרזה על ביטול כל צורות האפליה על רקע דת או אמונה", שאומצה על ידי האסיפה הכללית ב-1981, צמחה ממחקר על אפליה בתחום זכויות הדת. ושיטות עבודה, שבוצעו על ידי האו"ם לבקשתו של ד"ר לוין. על כך הוענק לו מדליית השלום של האו"ם.
