"ספר החינוך" יוצא לאור על פי הדפוס הראשון ויניציאה רפ"ג ונלוה לו הגהות בעל משנה למלך ור' ישעי' פיק, עם מבוא, חילופי גירסאות הערות וביאורים מאת הרב חיים דוד שעוועל. מהודרה שניה עם הוספות. הוצאת מוסד הרב קוק. ירושלים תשי"ד.
אם כי "ספר החינוך" נתחבר מעיקרו כעדות מחברו רק למען בני הנוער ולעורר לב הנער בני והילדים חבריו בכל שבוע ושבוע אחר שילמדו בחשבון סדר המצות, ולהרגיל אותם בהן ולהתפיס מחשבתם במחשבת טהרה וחשבון של עיקר טרם שיכניסו בלבם חשבונות של שחוק ושל "מה לך ומה בכך" נתקבל ונתחבב על כל שכבות העם בכל הדורות וזה בשל סגנונו הנעים והפשוט והנימה האינטימית בפרושו את מצות ה' שנתנו לזכך את העם ולרוממו לגוי קדוש וממלכת כהנים.
הספר זכה למהדורות רבות אך טרם ניתן לנו ביאור ממצה, ביאור במלוא מובן המילה, על דבריו. הפירושים שנתחברו עליו על ידי גדולים וגאונים מצטמצמים בחלק ההלכותי שבו וכלולים בהם ביאורים וחקירות צדדיות שאינם שייכים במישרין לתוכנו. נוסף לזה רבו במהדורות האחרונות מפאת שגיאות מעתיקים ומדפיסים טעויות הדפוס ודברי החינוך יצאו בהרבה מקומות מקוטעים משובשים ותמוהים.
הרב חיים דוד שעוועל לקח על עצמו את המשימה למלא את החסר, לתת לנו מהדורה משוכללת ומתוקנת שיתלוו אליה הערות וביאורים. המהדורה הראשונה של ספרו פרי עמל ושקידה של שנים רבות, יצא מלפני שנתיים. כעת מונחת לפנינו מהדורתו השניה המכילה הוספות רבות.
במבוא מקיף מנתח המהדיר מבנה הספר ודן על מחברו, זמנו ורבותיו, מקורות פירושו ומהדורותיו השונות.
הספר מיוחס לרא"ה תלמיד הרמב"ן, אך כבר החיד"א פקפק בדבר אם הרא"ה היה באמת מחברו. בדורות האחרונים הצביעו כמעט כל החכמים שעסקו בספר החינוך על הסתירות בין מקצת דבריו ועדות הרא"ה בחבוריו. (ראה במיוחד בענין הזה הקדמתו של הרב ש. באמברגר לספר פקודת הלויים, פירוש הרא"ה למסכות ברכות ותענית) המהדיר מצטרף לדעות חכמים אלו – בפרק מיוחד במהדורה השניה מחזק הוא את סברתם בראיות חדשות רבות – ומסקנתו היא שמחבר ספר החינוך היה מתלמידי הרשב"א.
כל מצוה בספר החינוך נחלקת לארבעה חלקים ראשים: א) תכונת המצוה – חלק זה מיוסד בחלקו הגדול על ספר המצות של הרמב"ם. המהדיר תומך בדעת ר' חיים הלר שבעל החינוך השתמש בהעתקתו של בן חסדאי. ב) שרשי המצוה – שהוא ביאור טעם המצוה. המהדיר צודק בהדגישו שחלק זה הוא המקורי ביותר בספר. ג) דיני המצוה – חלק זה מבוסס על ספר הי"ד של הרמב"ם וראשונים אחרים שלפעמים קרובות מעתיק דבריהם בשלמות בשנויים קטנים. ד) הגבלת המצוה – היכן ואימתי המצוה נוהג ומי מתחייב בה והעונש למי שעבר עליה. גם פה היה למחבר דרך הרמב"ם בספר המצות לעיניים.
רבים כבר עמדו על טעויות הדפוס הרבות שבמהדורות האחרונות של הספר. המהדיר שהשתמש בכל הדפוסים הראשונים וגם בכתבי יד, ביניהם כתב יד הואתיקן, העתיק ביותר בין כתבי יד ספר החינוך שיתכן שנכתב עוד בחיי המחבר, הצליח לאתר השמטות רעיונות ושורות, חילופי אותיות ושבושים אחרים ולהחזיר עטרת הגירסה המקורית לקדמותה, רק מעטים מאד המקומות שבמהדורתו שהם קשי הבנה מבחינה סגנונית.
הביאור הקצר המעטר את הספר מעמיד את הקורא על מקורות דברי החינוך בתלמוד, מדרשים וראשונים ועל הקבלות לדבריו בספרים אחרים. הוא מפרש רעיונות ובטויים קשים, מביא תמיהות המפרשים שקדמוהו ומנסה לישב אותם בטוב טעם ודעת. נצטט פה רק ישובו המתקבל על הדעת על הקושיה הידועה מדוע כתב החינוך במצות מחיית עמלק שרק על הזכרים לעשות המלחמה ובמצות הריגת ז' עממין כתב שנוהגת גם בנקבות, המהדיר משיב: בהריגת ז' עממין מדגיש בעל החינוך: "ועל כן בהיותם עיקר עבודה זרה ויסודה הראשון נצטוינו למחותן". והכתוב מעיד על זה: למען אשר לא ילמדו אתכם (דברים כ, יח) ולפיכך בא אליהם הלאו של לא תחיה כל נשמה, לכן העשה והלאו נוהגים גם בנשים. משא"כ המצוה של מחיית עמלק איננה מטעם עבודה זרה אלא מצד המלחמה "ונקמת האויב" ובזה שייכים רק אנשים ולא נשים. (עיין גם שו"ת "זכר שמחה" להרב שמחה הלוי באמברגר זצ"ל בסימן ע"ה הרוצה ליישב קושיא זו באופן אחר).
המהדר נזקק לא רק לחלק ההלכותי שבפרושי המצות כי אם גם לחלקם המוסרי פילוסופי וגם פה מלאים ביאוריו הערות מאירות עינים, הוא מצביע בין היתר על יחס המחבר לספרי המקובלים. בעל החינוך מרמז עליהם בכמה מקומות אך השפעתם ניכרת בענינים רבים. כך למשל מעיר המהדיר ששיטתו של החינוך בפירושו למצוה לא להשבע לשוא כי הנדר חמור משבועה יסודה בספרי המקובלים. בש"ס אנו מוצאים תמיד ששבועה חמורה יותר מן הדר ולעומת זה נאמר בספרי המקובלים דנדר הוא ענין יותר גדול משבועה.
הרב שעוועל צרף למהדורתו הגהות בעל "משנה למלך" והגרי"ב על החינוך וגם אותן שיבץ במסגרת של הערות וביאורים.
נרשה לנו הערות אחדות:
חבל שהמהדיר לא ראה הגהותיו של המהר"ם שיק על ספר החינוך. הגהות אלו שנדפסו בראש החלק השני של חיבורו של המהר"ם שיק על תרי"ג מצות מכילות הערות על ספר החינוך ועל הגהות הגרי"ב שהמהדיר לא עמד עליהן.
נציין אחדות.
במצוות פדיון פטר חמור כותב החינוך "ואם אין לו זה פודהו בדמי שה" המהר"ם שיק מעיר: לשון זה צ"ע ונראה שהוא ט"ז דהרי מבואר בבכורות דף ט': ודף י"א. דאם אין לו שה צריך לפדות בשווי דמי החמור. המהדיר לא עמד על סתירה זו.
בהגהותיו מעיר הגרי"ב על דברי החינוך במצות יראת אב ואם "והממזר חייב בכבוד האבות ומוראם, אף על פי שפטור מן המשפט על מכתם וקללתם" שהם סותרים דבריו במצוה של לקלל אב ואם": ולפ הדומה שממזר חייב על אביו ואמו שהרי הוא ראוי לירש אותם מדין תורה ודין בן כשר יש לו גם כן לענין אבלות ולכל דבר". המהר"ם שיק מעיר: עיין בספר מעייני חכמה שלקמן (במצוה לא לקלל אב ואם) מיירי לאחר מיתת אביו דמיתה מכפרת. המהדיר שהדפיס הגהות הגרי"ב לא העיר על זה.
כאמור דן המהדיר במבוא בשבושים שנפלו במהדורות מאוחרות, בין היתר הוא מזכיר דברי בעל החינוך במצות קריאת שמע ערבית ושחרית "ואמרו ז"ל בקריאת שמע דשחרית דמכל מקום מכאן ואילך – לומר מסוף שלש שעות עד סוף היום. מי שלא קרא לא הפסיד אלא שלא יוכל לקרותה עם ברכותיה" על דברים אלה מקשה ה"מנחת חנוך" שהרי מבואר להדיא בברכות י"א שלא הפסיד הברכות גם כן, ודעת הרמב"ם שכל היום לא הפסיד. המהדיר מביא הגירסא המקורית שבדפוס ונציה "מי שלא קרא לא הפסיד שלא יוכל לקרותה עם ברכותיה – כלומר אלא הדין שיכול לקרותה עם ברכותיה ונמצא שנוסח זה מתאים להלכה. בהערה זו ובהסתמך גם כן על גירסת דפוס ונציה קדם המהר"ם שיק את המהדיר.
ארשה לי פה להעתיק כמה מלים מדברי המביא לבית הדפוס של הגהות המהר"ם שיק (מונקץ תרנ"ח): "כשם שעשו עם הגהות משנה למלך על החינוך שנדפסו שלא במקומם בקונטרס בפני עצמן ובמשך הזמן הדפיסו אותן במקומן כן אני מבקש מאת המדפיסים אם ברבות הזמן ידפיסו ספר החינוך מחדש להדפיסם במקום הראוי להם אצל כל סימן וסימן".
יש לקוות שאם ההוצאה תזכה למהדורה שלישית יוסיפו עליה גם הגהות המהר"ם שיק, אם גם רבות מהן מיותרות לאור הגירסאות המתוקנות.
במצות לא לנחש כותב בעל החינוך: "ועובר עליה ועשה שום מעשה על פי הנחש בעדים והתראה לוקה ודווקא בבית דין של עשרים ושלשה ובמה שנכתוב לוקה הוא בארץ הקדושה שהוא מקום המשפט של עשרים ושלשה שאין דנין דיני נפשות בחוץ לארץ אלא במסור לבד לפי שמיתתו הצלה ותחיה לאחרים טובים ממנו".
על זה מעיר המהדיר בשם ה"מנחת חינוך" כי דברי החינוך תמוהים בדיני מלכות לא בעי כ"ג רק ג' סמוכים ודין מלקות אפילו בזמן הזה ובכל מקום אפילו בחוץ לארץ אם אף ג' סמוכים הנסמכים בארץ ישראל".
יש להעיר כי גם במצוה לא ללקות את החייב מלקות יותר מדי נראה שהחינוך מחזיק בדעה זו אך במצות מלקות לרשעים בפרשת כי תצא כותב הוא בפירוש כי מלקות בשלשה ואין צריך בית דין של כ"ג.
ועוד הערה קטנה.
כאמור הוסיף המהדיר במהדורתו השניה הוספות לביאוריו. נעמוד פה על אחת מהן, המהדיר עומד על דברי החינוך במצות ברכת המזון "וצריך האדם להזהר מאד מהזכיר ברכה לבטלה שיש בדבר עונש חמור שמזכיר שם שמים המקודש שלא לצורך – וחכמים סמכו הדבר ללא תשא". המהדיר מעיר: כשיטת התוספות ר"ה ל"ג. דבור המתחיל רבי יהודה דהיא דרשה דרבנן, אכן דעת הרמב"ם שהמברך ברכה לבטלה עובר מהתורה, נדמה שדבריו אינם מדוייקים. נראה שבעל החינוך סבור כי לימוד אסור הוצאת שם שמים לבטלה מלאו דלא תשא היא דרשה גמורה ולוקין עליה. כי כן דברי החינוך במצות "לא תשא, על כן ראוי לקבוע הענין הזה בלבנו ולהיות יראתו על פנינו לחיותנו ולזכותנו חייבנו במצוה הזאת לבל נזכיר שמו הקדוש לבטלה וענש מלקות על המקל ועובר עליה (ועי' בשדה חמד חלק א' מערכת בי"ת סימן קט"ו ערך "ברכה שאינה צריכה" שהתעורר על דברי החינוך ומקשה עליהם מהגמרא בתמורה ששם נלמד האיסור מאת ד' אלוקיך תירא והוא מביא דברי הרמב"ן בפרשת יתרו במצות "לא תשא": על דרך הפשט שלא ישא על שפתים השם הנכבד על חנם).
ט. פרשל מתוך "המודיע" ט"ו תמוז תשי"ד.