ארבעים ושלושה ימים צר הולופרנס, שר הצבא נבוכדנצר מלך אשור על בתוליה שבצפון הארץ. העיר היא בצרה ובמצוקה ותושביה כבר מוכנים לכניעה כאשר באה לה התשועה מידי אשה חכמה ויפת תואר – יהודית. יהודית יורדת למחנה האויב ולוקחת בדבריה וביפיה את לב הולופרנס ובהתיחדה אתו היא קמה עליו להרוג אותו. בראות חילי צבא המצור את מות מפקדם הם נסים בבהלה.
זה תוכנו של ספר "יהודית" שהוא אחד "הספרים החיצוניים". חלוקות הדעות אם למסופר בו גרעין הסטורי או שהוא כולו אגדי. כן חולקות הדעות מה מגמת הספר ולאיזו מטרה נכתב. האם ספר הסטורי או פסבדו-הסטורי לפנינו. או ספר מוסר הבא להבליט ולהדגיש מעשי צדיקים והצלחותיהם? ונרשה לנו כאן להעלות כמה הרהורים שלוונו עת קראנו את הספר. מבלי להכנס לבעיה, אם למסופר בו יסוד הסטורי או לא, נרשה לנו להציע כי הספר נכתב, או במקרה שהוא מבוסס על מאורע הסטורי מסויים, עובד ונוסח מחדש, בשעה גורלית בחיי העם, במטרה תחילה לעודד ולכוון את העם לפעולות מסויימות, שהשעה היתה צריכה להן.
כמעט כל החוקרים בדעה שהספר נתחבר בימי החשמונאים. גם מ. סימון מפרש ספר "יהודית" במהדורת ה"ספרים החיצוניים" של אברהם כהנא, היחידי מבין החוקרים החדשים, הסבור כי בספר מתואר מאורע הסטורי מימי ממשלת הפרסים בארץ, ושהוא נכתב קרוב לזמן המעשה, מודה שבימי החשמונאים הגיהו במיקצת את הספר והכניסו בו הוספות. הוא נתחבר כנראה בתחילת ימי החשמונאים. בספור מובלטים מאורעות מזמנו של יהודה המכבי כגון כבוש ירושלים, מפלת שר צבא היוונים. ניקנור, והוקעת ראשו על חומות ירושלים. ומאידך מוצאים אנחנו בו את יהודה והגליל כשהם עדיין נפרדים והעיר אשדוד, שנחרבה על ידי יונתן החשמונאי, נזכרת כעיר נושבת.
השערתנו שהספר נכתב במגמה לעודד את חילי צבא המכבים במלחמותיהם. הוא בא לחזק ולאמץ אותם, שלא ימס לבבם ולא תיפול רוחם נוכח השמועות כי היוונים מגייסים צבאות אדירים חדשים ומתכוננים לעלות עליהם שנית. המחבר מעלה לפני החיילים עמדת הגבורה של העיר בתוליה שחסמה לפני האויבים את הדרך לירושלים והצילה את המקדש מחלול על ידי הגויים. מעטים עמדו נגד רבים כי יד ה' לא קצרה מלהושיע.
המחבר חוזר ומשנן לחיילי ישראל כי אין להם לפחד מפני הגויים כי ה' אלקים לא יתנם לבז ולמשיסה כי תמיד עזר לעמו בקראו אליו.
דברי העדוד הוא שם בפי אריוך, שר בני עמון, שהיה נמצא במחנה הולופרנס, ובפי יהודית.
אריוך מתאר להולופרנס את קורות העם בו הוא נלחם ומזהיר אותו שלא יוכל לו כל זמן שהלה הולך בדרכי אלוקיו אם אין בהם עברה, יעבור נא אדוני מהם, פן יגלה עליהם אלוקיהם ונהיה לחרפה בעיני כל הארץ".
יהודית פונה לעם המיואש וקוראת לו לשים מבטחו באלוקים. "נחכה לישועתו ונקרא אליו לעזרה והוא ישמע קולנו… כי לא קם בדורותנו ואין ביום הזה, לא שבט ולא משפחה ולא בית אב ולא עיר ממנו, אשר יעבדו לאלילים מעשה ידי אדם כאשר היה בימי קדם… ואנחנו לא הכרנו אל אחר בלעדיו לכן ניחל לו ולא יעלים עיניו ממנו ומזרענו".
היא מזהירה את העם לא להכנע, כי בעמדם תלוי גורל ירושלים והמקדש.
"כי בהיותנו נתפשים תתמוטט על יהודה ויחרבו מקדשינו והוא ידרוש חלולם מדמנו… ועתה אחי, נהיה נא למופת לאחינו כי ממנו תלויה נפשם והקודש והבית והמזבח נשען עלינו".
כמה הולמים דברים אלו קריאה לחיילי החשמונאים. הם מרדו נגד היוונים שרצו להעבירם על דתם ואנחנו לא הכרנו אל אחר בלעדיו לכן ניחא לו ולא יעלים עיניו ממנו ומזרענו". גם במלחמתם הם היה תלוי גורל כל העם ומקדשו. "כי ממנו תלויה נפשם והקודש והבית והמזבח נשען עלינו".
אולם לא רק דברי יהודית מציג המחבר למופת לבני דורו אלא גם מעשיה.
מקורותנו מוסרים כי אחת מגזרות היונים היתה כי על כל הבתולות הנשאות להבעל תחילה להגמוניהם. (ראה: מגילת תענית, מדרשי חנוכה המאוחרים שפרסם א. ילניק ובתלמוד שבת כג. וברש"י שם). ודאי המשיכו מפקדים וחיילים יוונים לענות נשי ישראל באותם הגלילים שטרם שוחררו. ספר "יהודית" בא לעורר נשי ישראל לקום על הקלגס הזר בעת בואו אליהן. תאזורנה כח ואלוקי שמעון, גואל כבוד דינה בת יעקב, יבוא לעזרתן*).
ותצעק יהודית בקול גדול ותאמר: ד' אלוקי אבי שמעון אשר בידו נתת חרב להנקם מבני נכר אשר פתחו חגורת בתולה לטמאה ויחשפו שוק לבושה ויחללו רחם לחרפה… ובגלל זה נתת שריהם להורג".
ואחרי שהצליחה במזימתה היא נותנת שבח והודיה לצור ישראל.
אמר (אויב) לשרוף באש גבולי, להכרית בחורי בחרב ולהפיל יונקי לארץ ולתת עוללי לבו ובתולותי למשיסה. שקי נתן אותם ביד אשה.
יהודית נוחלת כבוד רב על מעשה גבורתה והתשועה שהביאה לעמה ויבואו עליה ויהללו אותה, כולם פה אחד, ויאמרו לה: "את גאון ירושלים, את תפארת ישראל, את כבוד זרענו".
וביחוד שבחוה הנשים: ותרץ כל אשת ישראל לראות אותה, ויהללו אותה ותעלינה לה מחול.
כך מצייר המחבר לפני נשי דורו גבורה עברית וברך זו הוא מעודד אותן להשתתף נגד אויבי עמו.
יש עוד מקום לדון על השמות שבספר. שם העיר היא בתוליה. (כך היא הגירסא בוולגאטא בטכסט היוני הגירסא היא בייתוליה) עיר בשם זה, הנמצאת לפ המתואר בספר בהרי שומרון, אינה ידועה לנו. ידועים רק ביתוליון שבתחום עזה ביהודה ובזמן יותר מאוחר ביתוליוס על גבול מצרים (ראה מ. אבי-יונה, גאוגרפיה היסטורית של ארץ ישראל, עמודים 66, 103). היא גם אינה זהה עם בתול הנזכרת בספר יהושע. האם מותר להציע ששם העיר הנתנת במצור הוא סמלי בותלי-בתולין ומרמז על הגזרה היונית הנזכרת למעלה אולי גם איננו מקרה שהמחבר בחר לגבורו את השם "יהודית" – "בת יהודים" ושהוא מתאר אותה כבת שבט שמעון, שבט נוקם כבוד דינה. (על שמות סמליים בספרותנו ראה במדרש לרות ב. ה.)**)
מתוך "חרות" כ"ד כסלו תשט"ז
December 9. 1955
*) תגובה שונה לחלוטין נגד "החוק של הלילה הראשון" (Ius prima nocta) מוצאים אנחנו בדורות מאוחרים יותר. הרב ש. מוהליבר הסביר כי המאמר המוזר בתלמוד מגילה י"ג. "אסתר היתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי" הוא נאמר בזמן גזרת "הלילה הראשון" כלפי אותן הנשים שמסרו עצמן להריגה או נמנעו מלהתחתן בכלל, כדי שלא ימסרו ללילה זה לשלטונות. (ראה א. ש. הרשברג. יופי והתיפותה של האשה בזמן התלמוד. העתיד, ג. ברלין, תרע"ב).
**) אולי הבטוי "דת משה ויהודית" במשניות כתובות בקשר לחוקי הצניעות של האשה הישראלית שרשו בספר שלפנינו שבו מסופרות צניעותה וקדושתה של יהודית. ויהיה פרוש דת יהודית, לא דת של יהודיה אלא של "יהודית".