ספר "רנו ליעקב", תולדות הגאון רבי יעקב דוד רידב"ז זצ"ל מאת גרשון נוף
הגאון רבי יעקב דוד בן ר' זאב ווילאווסקי (רידב"ז) זצ"ל, היה בזמנו אחד הרבנים החשובים והמפורסים ביותר. הוא קנה לו שם בפירושיו על הירושלמי, "פירוש רידב"ז", ו"תוספות רי"ד" (פיוטרקוב תרנ"ט-תר"ס) ו"בקונטרס השמיטה" (ירושלים, תרס"ט), שפירסם לקראת שנת השמיטה תר"ע, ובו נלחם נגד "היתר המכירה" ולמען קיום מצות השמיטה בשלמותה, וקרא לבני עמנו לתמוך באלה השובתים בשנת השבע.
הוא שימש בקודש במזרח אירופה, באמריקה בה ביקר פעמיים בקשר לספריו על הירושלמי, ובארץ ישראל בה התישב בשנת תרס"ה. הוא נפטר בצפת ביום א' של ראש השנה שנת תרע"ד.
בספר שלפנינו, המקושט בצילומים, מגיש לנו הרב גרשון נוף, מחברם של כמה ספרים תורניים ומשתתף קבוע בעתונות החרדית בלשון הקודש ובשפת יידיש, תאור מפורט, המבוסס על מקורות רבים ושונים, של חייו, כתביו ופעולותיו של הרידב"ז.
הרידב"ז נולד בקוברין, פלך גרודנה, בל' שבט תר"ה (או תר"ו). על אף מצבו הדחוק שלח אותו אביו, שהתפרנס מבניית תנורים, ללמוד אצל המלמד הטוב ביותר. הרידב"ז לא למד בישיבה. גם אין ידוע לנו מי היו רבותיו, אך מתקבל על הדעת כי קיבל תורה או הושפע מרב העיר רבי מאיר מיירים שחיבר "ספר ניר" על הירושלמי.
בשנת תרכ"א נשא לאשה את מרים בלומא בת אחד מנכבדי קוברין. היה סמוך על שולחן חותנו. שבע שנים ישב ועסק בתורה בשקידה והתמדה מופלאות עד כי היו כל הש"ס הבבלי עם הראשונים וש"ע חושן משפט שגורים על פיו.
בשנת תרכ"ח, והוא בן כ"ג, נתקבל לרב באיזבאלין, פלך גרודנה, במדינת ליטה ובשנת תרל"ו נבחר לרבה של העדה האשכנזית, כלומר הלא-חסידית, בברויסק. בשנים תרמ"ב-תרמ"ג היה מגיד מישרים ומו"צ בווילנא.
לאחר מכן שימש בקודש כמה שנים בפולוטצק, פלך וויטבסק, וזמן קצר בווילקוביסק פלך סובלק. בשנת תר"ן נתקבל כרבה של סלוצק. לפניו שימשו שם הרב יוסף פיימר, תלמיד של רבי חיים מוואלאזין והרב יוסף דוד הלוי סולובייצ'יק בעל "בית הלוי".
הוא עשה גדולות למען הפצת לימוד התורה בקהילתו. ביזמתו נוסדה שם ישיבה. בשנת תרנ"ז פנה לרב נתן צבי פינקל, ה"סבא מסלובודקה", לשלוח אליו קבוצה של תלמידים שתהיה גרעין לישיבה שבדעתו ליסד. ה"סבא" שלח לו י"ד תלמידים מובחרים בראשות הרב איסר זלמן מלצר זצ"ל, ששימש ראש ישיבה. הרידב"ז האציל מרוחו על הישיבה ונסע אל ערי המחוז לאסוף כספים למענה.
גדולה היתה אהבתו של הרידב"ז לתורה וגדולה היתה אהבתו ללומדי התורה. סיפר הרי אריה לוין ה"צדיק הירושלמי" שלמד בסלוצק, כי פעמיים ראה איך לאחר שיעוריו של רבי איסר זלמן מלצר ניגש אליו הרידב"ז ונשקו על מצחו.
***
בשנת תר"ס ביקר הרידב"ז בפעם הראשונה באמריקה. היה זה ביקור קצר של חצי שנה. לאחר שעלה בידו לגייס את הכספים שהיה חייב בעד הדפסת פירושיו לירושלמי, חזר לאירופה. בשנת תרס"ג ביקר שוב בארצות הברית כדי להפיץ את הש"סים שהביא עמו בביקורו הראשון.
בהופעותיו בצבור קרא הרידב"ז, שהיה דרשן מצויין, ליהודי המדינה, לחנך ילדיהם לתורה ולמצוות, ולהציל אותם מן ההתבוללות שאוכלת בהם בכל פה.
כאשר היה בשיקאגו נתכבד על ידי חברת הש"ס בבית המדרש אהל יעקב קובנר לומר את ה"הדרן" בחגיגת סיום של מסכת יבמות.
גרשון נוף מעתיק בספרו קטע מכתבה שהופיעה בעתון המקומי, בה הביעו אנשי חברת הש"ס את תודתם לרידב"ז על השתתפותו במסיבתם.
הננו קוראים שם: "אין די מלים בפינו לתאר את העונג הרוחני אשר שבענו באור פניו. כי עד עתה רק לשמע אוזן שמענו את גדלו ואת ידו החזקה בתלמוד בבלי וירושלמי, ועתה בעינינו ראינוהו ובאזנינו שמענו דבריו החוצבים להבות אש ויראת שמים. האח, מה נכוחים אמריו, מה עמוקים רעיונותיו, ומה נעימים דרכי למודו בתלמוד…"
מספר קהילות בשיקאגו התאחדו והציעו לו את רבנות העיר במשכורת גבוהה. הוא קיבל את ההצעה ובט"ז אלול תרס"ג הוכתר רב הכולל של שיקאגו.
היו לו תוכניות גדולות להגביר את שמירת הדת ואת לימוד התורה בעיר ולשפר את המצב הירוד של הכשרות. הוא עשה רבות למען חיזוק הדת והרביץ תורה.
בנוסף לכך עמד על משמרת היהדות גם במקומות אחרים. התערבותו אצל ארגונים יהודיים הצילה יהודים רבים, שהגיעו מקרוב מאירופה, מלחלל את השבת. ברם הוא לא הצליח בשיקאגו להכניס בשדה הכשרות את השנויים הדרושים. הוא עצמו כתב "ברוב עמל ויגיעה רבה עלה בידי להכשיר אך ג' בתי מטבחיים ולבטל מריטת הנוצות ולא יותר". מריטת הנוצות של עופות נגדה נלחם הרידב"ז היתה חובה על השוחטים. עבודה זו החלישה אותן עד מאד ולא היה עוד בכוחם לשחוט כראוי. ובמצב כזה "הלא שחיטתו נבלה גמורה והכלים אסורים". בשל מאמציו לשפר את המצב בשדה הכשרות נרדף הרידב"ז על ידי בעלי זרוע.
מאוכזב מאי-הצלחתו בשדה הכשרות פרש ממשרת רב הכולל ועלה לארץ ישראל. בחודש אייר תרס"ה הגיע לצפת.
זמן קצר אחרי שהגיע לצפת אמר שיעור בירושלמי זרעים לפני חכמי העיר, שיעורו השאיר רושם כביר על כל השומעים שראו לפניהם גאון אדיר שש"ס בבלי וירושלמי כלשונם שגורים בפיו.
מרוב חיבתו את הארץ היה הרידב"ז מרבה לבקר בישובים בסביבתה של צפת. באחד ממסעיו נפגע מגודל החום ונפל למשכב. לא היה אז מקום מרפא לחולים בצפת ויהודי העיר נחלצו לטפל בו. יהודי אחד העמיד לרשותו את דירתו המרווחת. יהודי אחד לא סר ממיתו יומם ולילה והיה משמש אותו, סכו הרחיצו והאכילו. קרוב לשנה היה אסור למטתו. יהודי צפת הירבו להתפלל עבורו והוסיפו לו את השם "רפאל". הרופאים, כשמעט אמרו נואש לחייו, אמרו שגם אם יחלים יפגע כח הזכרון שלו. בסופו של דבר הבריא וגם כח הזכרון שלו חזר אליו קמעה קמעה. אחד הרופאים, לא-יהודי מאנגליה שהיה גר בטבריא, אמר כי הבראתו היה נס מן השמים.
עוד לפני שחלה תיכנן הרידב"ז להקים ישיבה בצפת. הוא דיבר על כך עם כמה מנכבדי העדה והציע להם להזמין את חתנו הרב יוסף קונביץ, ששימש אז כרב בליטא, לנהל את הישיבה. זמן קצר אחרי שהבריא התקיימה הפתיחה החגיגת של הישיבה. נאמו בפתיחה הרידב"ז, חתנו הרב יוסף קונביץ ואחד מצעירי התלמידים, הרב יצחק דוד אתרוג, שהיה אז בן ארבע-עשרה.
החגיגה נמשכה עד שעה מאוחרת בערב והסתיימה בריקודים ומחולות. הרב נוף מביא בספרו מזכרונותיהם של המשתתפים באותו המאורע. הרב א.ז. הלר סיפר כי "השמחה הגיעה לשיאה, כאשר הרידב"ז הצטרף אל קהל הרוקדים, כשהוא מחזיק בידיו אחד הכרכים של התלמוד-ירושלמי עם פירושיו והקהל הרב שהגיע לידי אכסתזה התלכד מסביבו במעגל גדול וצפוף וליווה את ריקודו במחיאת כפים סוערות".
מטובי הצעירים והאברכים של צפת למדו בישיבה, שהיתה ידועה כ"ישיבת תורת ארץ ישראל" או כ"ישיבת הרידב"ז". הם עסקו בבבלי וירושלמי ושמעו שיעורים מפי הרידב"ז ומפי חתנו. בכל חצי שנה היתה מתקיימת בחינה בנוכחות הרידב"ז, הרמי"ם, ולומדי העיר.
***
שנת תרמ"ט היתה שנה של שמיטה. גדולי ישראל נשאלו על ידי חברי המושבות החקלאיות החדשות בארץ ישראל אם מותר להם לעבוד בשדותיהם וכרמיהם או עליהם לשמור השמיטה.
הפסקת העבודה לא היתה רק שוללת את פרנסתם של מאות מתישבים, אלא היתה גם פוגעת קשה במצב הכלכלי של הישוב הצעיר.
כמה גדולים, כולל רבי יצחק אלחנן מקובנה ורבי ישראל יהושע טרונק מקוטנא, הוציאו הוראת שעה שמותר להם לעבוד את אדמותיהם בתנאי שהבעלות עליהן תועבר ללא יהודים. גדולים אחרים, ביניהם הנצי"ב, רבי יוסף דב סולובייצ'יק ורבי שמואל סלנט התנגדו להוראה זו.
רבים השתמשו ב"היתר המכירה", אך היו גם שלא רצו לסמוך עליו. מצב זה היה קיים גם בשתי שנות השמיטה הבאות: בשנת תרנ"ו, ובשנת תרס"ג.
בהיותו עוד ברוסיה התנגד הרידב"ז ל"היתר המכירה" ואסף כספים לעזור לאיכרים ששמרו השמיטה. אחר שהתישב בארץ שאף לשים קץ ל"היתר המכירה" שראה בו חילול של מצות השמיטה ולהביא לידי שמירה קפדנית של כל הלכותיה. לשם כך פירסם בשנת תרס"ט – ערב שנת השמיטה תר"ע – את "קונטרס השמיטה".
בהקדמתו לקונטרסו הוא כותב כי הדפיס אותו "אולי יתעוררו יראי ד' לשלוח נדבות על חיזוק שומרי שביעית. דיברתי עם איזה אנשים קאלאניסטן ואמרו שמרוצים לשמור שנת השבתון מחללו אם יחזיקום במשען מה, אף במשען קטן יסתפקו".
הוא כותב עוד שם כי כעת שהוא יושב בארץ ישראל גדולים מאד צערו ומכאובו "איך נשא פנינו לארצנו הקדושה שמתחננת אלינו: אנא בני שגידלתי אתכם אל תטשו תורת אמכם ושאו פני ואל תחללוני בשנת השבתון וגאולה תתנו לי, והקב"ה יגאל אתכם בזכות זה, ואז אשמח עמכם ותמצאו אצלי מנוחה שלימה שאתם רוצים בה".
בסוף ההקדמה הוא כותב: "והנה קניתי כברת ארץ קטנה [ב"עין זיתים"] סמוך לעה"ק הזאת תובב"א. וקניתי וזכיתי כדת בעדי ובעד כל קהל ישראל הנפוצים בכל קצות תבל, ולקיים בשנה הבעל"ט כדעת התורה ושבתה הארץ שבת לד' ויזכו כל ישראל במצוה הזאת וד' משמים ירחם על תורתו ועמו וארצו ויבנה קרתא דירושלים וישכלל היכלו בגווי' ויקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ לארצנו הק' בב"א".
הרידב"ז מדגיש בכתביו שאם ישמור עם ישראל את השמיטה יוושע, ואם יחלל אותה יפקדו אותו אסונות ח"ו.
הוא פנה לרבנים ואדמו"רים בגולה לאסוף כספים ולבוא לעזרת שובתי שביעית. הרב נחום וויידנפלד, רבה של דומבראוואו, גליציה, עמו נפגש בארץ ישראל, נענה לבקשת הרידב"ז לעמוד בראש גיוס הכספים במדינתו ובמדינות המסוכות לה. הרידב"ז לא היה פעיל רק בארץ בלבד. בשנת השמיטה תר"ע יצא לאירופה. על חשבונו הוא ביקר באנגליה שם בא, בין היתר, בדברים עם "החברה להתישבות יהודית" (יק"א), שבידה היתה הנהלת המושבות החקלאיות בארץ, והצליח לקבל מראשיה הבטחה שלא ימנעו מתנחלים, הרוצים בכך, לשמור את שנת השמיטה.
הרב גרשון נוף מסיים את הפרק בספרו המדבר על מערכתו של הרידב"ז למען שבת הארץ בדברים אלה: "מתקבל על הדעת, שאם ישנם היום הרבה שומרי שמיטה בארץ ישראל שאינם מסתמכים על ה"היתר" – הרי זה, לפחות בחלקו, תוצאה של פעילות הרידב"ז ובזכותו".
(המשך יבוא)*
הפרדס חוברת ד שנה עז
חוברת א שנה עח
חוברת ב שנה עח
*המאמר לא נמשך כי הרבנית עלברג נפטרה והחוברת פסקה.