אגרת שלוחה להרב הגאון המהר"י מטראני: ילמדנו רבנו הדרך אשר נלך והמעשה אשר נעשה. בא לפנינו איש שלא ידעונוהו לא מתמול ושלשום והוא מתודה לפנינו ששלוש שנים בחטא היה חי. שנה תמימה היה לסטים עמד על פרשת הדרכים בחברת פועלי און, הורג נפשות ולוקח ממונם. שנה אחרת היה צד נשים ישראליות ושנה שלישית כפר בעיקר ולא הניח עבודה זרה שלא עבדה. בקשתו שטוחה שנקל בתשובתו כי כל ימיו היה שומר ומכבד שבתות וימים טובים. (שו"ת המהרי"ט סימן קנ"ז)
כשקראנו אותה תשובה חשבנו בתומנו התל התל האיש באותו רב, לשחוק חשק לו נפשו. היתכן? גזלן וגנב, אונס ורוצח ושומר שבתות ומועדים? אבל אל יפליג אדם שום דבר ולא ידון שום מעשה עד שיגיע למקומו ויסודו. נתקלנו במעשה ונזכרנו באותה הלכה. זה שלוש שנים שהם שותפים למשטר ואחים לשלטון ההפליה שהיא בנין אב לכל מעל ואם למסורת כל שחיתות בעם ובמדינה. זה שלוש שנים, הם האפוטרופסים לכל דבר שבקדושה ובעלי ומונופולין על תורה וסיני, הנם העושים והמעשים לכל פלוג בעם ולכל פצול באומה – ידם בכל מעל ורקבון ועודם מתלבשים באצטלאות של שבת ויום טוב.
ידענו כחשם ומרמם אבל לא ידענו עד היכן הדברים הגיעו. לא ידענו אריכות אצבעותיהם ורגלם הגאוה לדרוך כל קודש ולרמוס כל נשגב. כי פשה נגעם ועד כסא הכבוד הגיע – להחריש ולשתוק על מחיקת שם המפורש.
2.
כה אמה הרצל: "דגל מה הוא? סמרטוט ומקל. אבל בדגל מוליכים עם לארץ המבורכת". בקש הרצל את וולפסון שיכין דגל לתנועת התחיה ונזכר הלה בתכלת ובלבן שבציציות אביו והיו לדגל לעם המתקומם. ואם אחד היה בא והיה מפלש בעפר את דגלנו – היינו קמים כלנו כאיש אחד "לקרוע אותו כדג. ואם היה טוען, וחוזר וטוען אפילו מאה פעמים. שהמקל הוא מקלו והסמרטוט – סמרטוטו לא היינו מרפים ממנו אף רגע – כי לא את מקלו השמיץ ולא סמרטוטו טמא – כי אם טלית העם הוא מחלל לעיני הגויים.
יותר קדוש מסמל ודגל לכל עם ועם, יותר קדוש מהתכלת והלבן וממגנו של דוד הוא לנו ספר הספרים – התנ"ך. לא לארץ מבורכת אחת הוליכנו במדבר העמים. מגן וצנה, תקוה ונחמה היה לנו בחשכת הגולה. עליו הורגנו ועל פיו חיינו. בו אמונתנו ובטחוננו: עוד נכלה את הגלות, עוד נבלה את הגויים.
כותב הרב משה בן נחמן לעת זקנתו כשידו רועדת אבל אמונה חזקה בצור ישראל וגואלו בלבו, בשולי שירת "האזינו":
"גדולה שירה זו שיש בה עכשו, יש לשעבר ויש בה לעתיד לבוא ואם היא קטנה בדבור. ואילו היתה השירה הזאת מכתב אחד מן החוזים בכוכבים שהגיד מראשית אחרית כן היה ראוי שנאמין בה כי נתקיימו כל דבריה עד הנה ולא נפל דבר אחד, ואף כי אנחנו נאמין ונצפה בכל לדבר אלוקים מפי נביאו הנאמן בכל ביתו אף לא היה מלפניו ואחריו כמוהו לעולם".
זכה דורנו, ונתקיים בימיו חלום כל הדורות וחזון נביאינו. חדשנו ימינו כקדם. בנים שבים לגבולם ובית הועד אחרי גלגולים ונדודים בגולה חזר למקומו הראשון, וקם באותו ועד מי שהוא שר ומורה בהוראה בישראל וקורע את ספר הספרים לקרעים.
"אין חוק האוסר סלוף וסרוס ספר הספרים"
ולעומתו יוצאת בת קול ומכריזה: אין חוק בכנסת? אין חוק בדם? אז אין חוק האוסר לעשות שפטים בבר נש כגון דא.
יושבים אנשי הכיפה האדומה וממקומם אינם נעים וזעים. עינים להם ולא יראו, אזנים ולא ישמעו את צו שר האומה והדורות. רק לשון להם ללחך ולהחניף ויד לחטוף, למעל ולחרפה. פעם אמרו "וכאשר ירים משה את ידיו וגבר ישראל" אבל אלה כשמרימים ידיהם חרפה לעם וסליחה לעמלק ולזרעו. כי לא בניהם ולא בני בניהם של משה המה ולא דת משה וישראל דתם –
והנם עומדים לפנינו, אנשי "שבת ויום טוב" שלנו, שקועים בטומאה וחטא כאותו גזלן שכל עברות עשה וכל עבודה זרה עבד רק שבת שמר מחללו. אבל בעת שהלה עומד לפנינו ומכה על חטא ומתחרט על עון ופשע, אלה במרדם הם עומדים ושונים בעברה!
להב
שבט תשי"ב