בגליון ראש השנה סיפר לנו מאיר חובב על ילדי ישראל בקהילות קרפטו-רוסיה שנהגו להשיט נרות דולקים על פני הנהרות בראש השנה בשעת תשליך.
יורשה לי להפנות תשומת הלב למאמרו של יונה אשל "על מנהג תשליך בבוליחוב (גליציה)". שהופיע ב"ידע עם", תשרי תשט"ז, (הדברים מובאים גם באנתולוגיה לראש השנה בשפה האנגלית, בעריכת פ. גודמן, שיצאה בארצות הברית בשנת 1970).
נמסר שם כי בראש השנה סמוך לשקיעת החמה יצאו החסידים עם רבם, כשהם מחזיקים בידיהם נרות דולקים, לנהר סוקול לתשליך. ו"הנה כנופית קונדסים מוסיפה מן החול על הקודש… עורמים ערימות קש שהכינו להם עוד מערב החג, מעגלים אותן לפקעות-פקעות, תוחבים בכל פקעת נר חלב דלוק ומשיטין אותן על פני המים. תוך רגעים ספורים מתמלא ראי הנהר איים זערוריים יורקי אש… החמה יורדת מראשי האילנות, חושך יכסה את הארץ ואילו הנהר סוקול – אש ומים, מסביב צהלה ושמחה, צהלת נוער וידידים, שמחת חג והרגשת ארגעה – כי יצאו נקיים מכל חטא, המים גרפו את העוונות והאש שרפתם…".
אבקש גם להביא מדבריו של דב סדן בספרו "אבני שפה" (תשט"ז). בפרק "הים בוער" הוא מוסר, בין היתר, כי בכמה מקומות היה מנהגם-משחקם של ילדי ישראל להושיט בתוך תיבות נרות דולקים על פני הנהר בליל הושענא רבה.
הוא גם מספר מה ששמע מפי ידידו הצייר אליעזר הלבני "כי בעיירת מולדתו, קהילת טורקא על נהר סטרי בהררי הקרפים, היו הילדים נוהגים בחצות לילה של מוצאי שבת בליל ראשון לסליחות להושיט את תבית הנרות הדולקים על פני הנהר, והקהל בדרכו לבית כנסת ולבתי התפילה היה צופה במראה הנהר הבוער ונהנה. מנהג זה היה לו גם שם משלו: לאזן דעם טארעם, כלומר להשיט את המגדל, והוא נשתקע לאחר מלחמת העולם הראשונה.
"עניין זה ודומיו ראוי שיהא להם לפולקלוריסטים שלנו כבקעה להתגדר בה", מאיר סדן. "דין הוא שתיאספנה הידיעות השמורות בזכרונות של רבים על המנהג הזה, דרכו, זמנו ומקומו".
מאת: טוביה פרשל
מתוך "הצופה" י"ד תשרי תשנ"ז.