א. עלייתה של הקבוצה החסידית הראשונה
ר' שמחה מזאלוזיץ
כבר בראשית צמיחת התנועה החסידית, היו מאנשיה שעלו לארץ ישראל. עוד בימי חייו של הבעש"ט עלו גיסו ר' גרשון קיטובר, וכנראה גם ר' נחמן מהורודנקה ואחרים. על אחדים ממקורביו מסופר, שהשתוקקו מאד להתיישב בארץ האבות, אך הדבר לא עלה בידם, כשם שלא עלה בידי הבעל-שם-טוב עצמו[א].
שנים מעטות אחרי פטירת הבעל-שם-טוב יצאה קבוצה מתלמידיו וממקורביו לארץ. קבוצה זו שימשה כמחנה החלוץ לפני קבוצות ושיירות גדולות יותר, שיצאו בעקבותיה.
מנהיגי הקבוצה היו ר' נחמן מהורודנקה – שלפי המסורת החסידית היה עוד מקודם בארץ – ור' מנחם מנדל מפרמישלן. ייתכן שגם על עליה זו לא היו משתמרות בידינו ידיעות מפורטות יותר. כשם שאין לנו ידיעות ברורות על עליות היחידים שקדמו לה. לולא נפגש בקבוצה זו בדרכה לארץ ישראל ר' שמחה ב"ר יהושע, שהיה מגיד-מישרים בזאלוזיץ. ואשר גם הוא עלה לארץ האבות, ומסר לנו תיאור מפורט ממסעו בספרו "אהבת ציון"[ב].
ר' שמחה מזאלוזיץ לא היה ממקורבי הבעש"ט ולא מתלמידיו, אך קרוב היה ברוחו לתנועה זו. הוא הגה בדברי הזוהר, כתבי האר"י ור' חיים ויטל, האלשיך והשל"ה, באחד מספריו "נטיעה של שמחה"[ג]. הוא מביא מדברי ר' נחמן מקוסוב (בפרק "פירות האילן"), בסוף ספרו זה יש פרק מיוחד הנקרא: "תכלית איש ישראל לנסוע לארץ ישראל", המתחיל בדברים אופיניים אלה:
"פליאה בעיני נשגבה על יראים המושפעים, ויש לאל ידם ליסע לארץ הקדושה, ומבלים ימיהם ומוציאין הנשמה בארץ הנשמה ואויר הקליפות. והגוף נקבר בעפר חוץ לארץ הטמא במשא, מקום רמה ותולעה, ועל השומעים, שאצלם חיי הבל והגוף עיקר והנשמה טפל, אין לתמוה, כי מה להם להשיג תועליות של ארץ-ישראל, באומרם אצלנו בחו"ל פה א"י, לא תחסר כל בה. אכן הפליאה על החרדים, שאצלם חיי שעה והגוף טפל, ונשמתם וחיי עולם עיקר, כי אם יעסקו במצוות ותורה ותפילה כל ימי חייהם בחו"ל, לא יוכלו להשיג המעלות והשלימות מה שישיגו בשנה אחת בארץ-ישראל, ואינו דומה העובד בפלטין של מלך לעבד מלך שבאיים רחוקים, אף כי יתברך מלכותו בכל משלה".
בכל הפרק הזה מדובר בשבחה של ארץ-ישראל, לא רק החיים שם טובים. אלא גם המות והחיים שאחרי המות. ר' שמחה מעתיק לעצמו, מן הספר "חסד לאברהם" לר' אברהם אזולאי: "והנכנס לארץ-ישראל בא אליו נפש חדשה מיצירה ומתלבש תוך נפש הישנה דעשיה שלו, ובלילה הראשונה שישן בא"י, יוצאין ב' הנפשות, ועולין למעלה, ואינה חוזרת רק החדשה, וכל הדר בארץ ישראל נקרא צדיק. אף, כי לפי הנראה אינו צדיק, והמת בארץ-ישראל יוצאת נשמתו ע"י כח מלאך אחד ממחנות גבריאל, ועל ידי צער מיתה יכופר עונו בסוד וכיפר אדמתו עמו. ומתי חוץ לארץ יוצאת נשמתם על ידי כוח מלאך אחד ממחנה סמ"א, ובשבת ויו"ט ור"ח, שהנשמות באות ופוקדות גופם שבקבר חו"ל, יש לנשמות צער גדול, לפי שיוכרחו להיטמא באויר הקליפות…".
אהבתו הגדולה של המחבר לארץ-ישראל, עולה גם ממקומות אחרים בספר, בהם מרחיב את הדיבור על ענינים הנדונים כבר בפרק זה. ומוסיף עליהם דברים חדשים. כך הוא כותב ב"הלכות שבת", כי מה שאמרו שבתפילה יש לכוון הפנים לארץ-ישראל, הוא "לאו דוקא בעמידה, אלא בכל תפילה, וכל ברכה או בשעת הלימוד, אפילו בביתו, יהיה פניו לצד ארץ-ישראל בכל מה דאפשר" – כלומר, שישתדל לא להסיח את דעתו מארץ ישראל אפילו לשעה קלה. ר' שמחה סיים ספרו "נטיעה של שמחה" בשנת תקכ"ג בתפילה: "ובארץ הקדושה אעבור, ושם אמות ואקבר בשיבה טובה באהבה רבה אמן ואמן". – בשנה שלאחר מכן, בשנת תקכ"ד, כבר יצא לדרך לציון.
אמנם לא רק הגעגועים לארץ המריצו את ר' שמחה לשים לדרך פעמיו, כי אם גם האמונה כי קרובה עת הקץ וקיבוץ העם לארצו. עוד לפני שכתב את ספרו "נטיעה של שמחה", חיבר ספר בשם "לב שמחה" (זולקוב, תקי"ז) ובו שיער, כי הגאולה תבוא בערך י"ז מאות שנה אחרי החורבן השני (ראה שם ב"שער החרות" פרק ז) – לפי חישובו זה היתה שנת תקכ"ד קרובה לקץ המקווה[ד].
ר' שמחה מזאלוזיץ ואשתו יצאו את עירם בכ"ז באייר תקכ"ד. הם עברו דרך סניאטין ויאס לגאלאץ. ומשם נסעו באוניה לאורך הדאנובה לים השחור. הם הגיעו לשפך הדאנובה לים השחור בשמיני לתמוז, ושם מצאו קבוצה קטנה של חסידים מגאליציה וואלין בדרכם לציון, אשר בראשום עמדו ר' נחמן מהורודנקה ור' מנדל מפרמישלן[ה].
החבורה התעכבה בנמל עד כ"ג בתמוז. באותו יום הפליגו באוניה לקושטא. והגיעו לשם כעבור ארבעה ימים. בקושטא השתהו זמן מרובה. באשר היה עליהם לחכות להפלגת אונית "עולי הרגל", אשר היתה מוליכה מדי שנה בשנה עולי רגל יהודים ספרדיים מקושטא ומערי הבלקן לארץ-ישראל. בעת שהותו בקושטא התגורר ר' שמחה יחד עם ר' נחמן מהורודנקה ועוד אחד מחבורת החסידים, ר' לייב מליניץ, בבית אחד.
האוניה הפליגה מקושטא בי"ח באלול, כשעל סיפונה בערך מאה וארבעים נפש מישראל, מהם כעשרים ותשעה אשכנזים ומאה ועשרה ספרדים. הם הגיעו ליפו בערב ראש השנה של שנת תקכ"ה. הספרדים עזבו את האוניה כדי לעשות את דרכם לירושלים. האשכנזים המשיכו במסעם עד עכו. מתיאורו של ר' שמחה נראה, כי ר' נחמן מהורודנקה היה הראש והפעיל ביותר בקבוצת החסידים. הוא גם שהוליך עמו ספר תורה. בראש השנה ערכו מניין לתפילה באניה. ור' שמחה נוקב בשמות המשתתפים בה: "ר' נחמן מהורודנקה, ר' מנדל מפרמישלן, ר' פרידל, ר' דוד בר' מנדל מפרמישלן, רבי וואלף, רבי ליב מליניץ[ו], רבי ישראל, ר' יוסף, ואני שמחה, ואנשי ליטא ר' צבי, ר' אורי, ור' יוסף, ור' חמן מווילנה. ושלמה ופסח". יש להניח שמלבד ר' שמחה ואנשי ליטא נמנו כל המנויים על קבוצת החסידים, והיא מנתה על כן ביחד עם בני המשפחה בערך חמש עשרה נפשות.
בדרכם מיפו לעכו התחוללה סערה בים, האוניה טולטלה מצד אל צד, ונוסעיה, שהיו נתונים בסכנה, התאספו לתפילה, מספר ר' שמחה: "ובהגיע יום ב', יב תשרי, ר' נחמן הצדיק נ"ע בראותו שכלתה הרעה חלילה, וגם הוא עמנו בצרה. וקבצנו יחד למנין עשרה, שהיינו מפוזרים בספינה זה בכה וזה בכה, ונטל ספר תורה בזרועו והתפלל בלחש מעט, ואמר: אם ח"ו נגזר עלינו בבית דין של מעלה שנאבד מן העולם, אנחנו בית דין עדה קדושה בצירוף הקב"ה ושכינתיה, אין אנו מסכימים לגזירה זו, ויהי רצון שתבטל גזירה זו. וענינו אחריו: אמן. והלכנו איש למקומו בספינה, וציווה לנו לומר תהלים".
בי"ב בתשרי הגיעו בשלום לעכו. ר' נחמן מהורודנקה, ור' מנדל מפרמישלן ועוד מאנשי השיירה יצאו מיד משם לטבריא, ר' שמחה נשאר לימים הראשונים של החג בעכו, ולאחר מכן עבר לצפת.
כבר בספרו "נטיעה של שמחה" העתיק ר' שמחה מספרו של ר' אברהם אזולאי "חסד לאברהם" את הדברים האלה בשבחה של צפת: "ואין אויר זך בכל ארץ-ישראל כמו אוויר צפת להשיג עומק חכמת התורה. והנפטר ונקבר שם בעבור שאווירו זך ונקי, לכן מיד שטה נפשו ופורחת משם למערת המכפלה, ומשם לגן עדן שלמטה". הוא הגיע לצפת וקיווה להשתקע בה, לחיות על אדמתה ולהקבר, בבוא עתו, בעפרה – ברם, קשיי הפרנסה מנעו ממנו להגשים את שאיפתו וחפצו האדיר. כסבור היה, שיפרנס את עצמו ממלאכת כתיבת ספרי תורה, תפילין ומזוזות, אבל "יש שם הסכמה, שהוא חרם, שלא למכור ספר תורה או שאר ספרים להוציא מהארץ לחוץ לארץ[ז]. לכן יש להם ספרי תורה הרבה מימות התנאים, וכן שאר ספרים מצויין הרבה ואין קונה". ובשל כך לא היה יכול למצוא את מחיתו.
לאחר שישב בה בערך שבעה חדשים, יצא ר' שמחה בלב כבד את הארץ, אשר אליה התגעגע כל ימי חייו, בדרכו חזרה לארץ מגוריו בגולה. רשם ותיאר מסעו ואת צפת וישובה העברי, בחיבור, שקראו בשם "סיפורי ארץ הגליל", ונדפס אחרי מותו בשם "אהבת ציון". ר' שמחה נפטר בערב פסח תקכ"ח בעיירה ראהילוב, שם שימש מגיד-מישרים בשנותיו האחרונות[ח].
ר' נחמן מהורודנקה ור' מנחם מנדל מפרמישלן
מעט ידוע לנו על תולדותיהם ואישיותם של ר' נחמן מהורודנקה ור' מנחם מנדל מפרמישלן, ראשי הקבוצה הקטנה של חסידים, שעלתה בשנת תקכ"ד, ביחד עם ר' שמחה מזאלוזיץ, לארץ.
ב"שבחי הבעש"ט" נשתמרו לנו כמה סיפורים, שיש בהם להעלות קווים מעטים לתיאור דמויותיהם. נמסר על ר' נחמן, "שהיתה לו מידה, שהיה אומר על כל שראה או שאירע לו: טוב ולטובה, והיתה אמונתו חזקה כעמוד של ברזל"[ט].
הוא היה מצוי תכופות במחיצתו של הבעש"ט, והיה מתלווה אליו במסעיו. כשהבעש"ט נפל למשכב ממנו לא קם, התפלל ר' נחמן על רבו, ואמר הבעש"ט: "לחינם הוא מרעיש, אם היה יכול ליכנס בפתח זה, שהייתי רגיל ליכנס, היה פועל בתפילתו"[י]. הוא השתתף בהלווית הבעש"ט, ובעת שובו ממנה ראה "נוראות גדולים"[יא].
לפני עלייתו לארץ הלך על קבר הבעש"ט, והבעש"ט לא רק שהסכים לנסיעתו, אלא גם ציווה לו לנסוע[יב].
נראה, שהיוזמה לעלייה יצאה מאת ר' נחמן: ר' מנדל מפרמישלן והאחרים נתלוו אליו, כשנודע להם על חפצו לעלות. לפי האגדה החסידית שהה ר' נחמן בארץ עוד לפני עליתו האחרונה בשנת תקכ"ד. ב"שבחי הבעש"ט" נמסר בשם ר' יחיאל מיכל המגיד מזלוטשוב. שר' אלעזר אמסטרדם הלך לארץ הקודש "בשביל ר' נחמן מהורודנקא, כי אמר כשנהיה שנינו בארץ הקודש נביא את הגואל, וכשבא לארץ הקודש הלכו כל בני עירו לקראתו, וכשראה את ר' שמשון בן ר' נחמן ושאל אותו: היכן אביך? אמר לו: נסע לחוץ לארץ. אמר: ווי ווי, אני באתי בשבילו, וכששמע ר' נחמן שנסע ר' אלעזר לאה"ק רץ מהר לאה"ק, ועד שלא בא לאה"ק מת ר' אלעזר בעוונותינו הרבים"[יג]. הואיל ור' אלעזר אמסטרדם, הוא ר' אלעזר רוקח, הגיע לארץ בראשית שנת תק"א, ונפטר בה בראשית שנת תק"ב, יש להניח לפי סיפור זה, כי ר' נחמן מהורודנקה היה בארץ לפני שנת תק"א, וחזר אליה בשנת תק"ב, הוא עזבה לאחר מכן, ועלה שום בשנת תקכ"ד[יד].
אין לנו ידיעות מפורטות על חייו בטבריה לאחר עליתו בפעם השלישית, כשם שאין לנו ידיעות פרטיות על מעשיו בארץ בעת שהותו בה בראשונה. דומה, שהאמונה שלו ה"חזקה כעמוד של ברזל" עליה סיפר בעל ה"שבחי הבעש"ט", ואשר נתגלתה גם בעת מסעו לארץ, כאשר התחוללה סערה בים ועמדה להטביע את האוניה על נוסעיה, עמדה לו גם בעת שבתו בטבריה.
סיפור מענין על התנהגותו של ר' נחמן ועל אודותיו נשתמר בפי תושבי טבריה. ופורסם על ידי הר"מ קליערס בספרו "טבור הארץ": "ושמעתי מזקנים שבעת שישב פה היה בהצנע לכת. שאשכנזים עדיין לא ישבו אז בטבריא רק ספרדים. והם לא ידעו מגודל קדושתו, רק החזיקוהו לאדם כשר, רק אחר כך נתגלה על ידי סיבה, שבשנה אחת היתה עצירת גשמים עד מאד, וציווה הרה"צ ר"ן הנזכר, שילכו למערת ר' חייא ובניו להתפלל שמה על הגשמים. וגם הוא הלך עמהם. וציווה להם, שיקחו עמהם בגדי חורף למחסה מזרם וממטר. והיה אז יום חם וצח כעצם השמים לטוהר, הם יצאו מן העיר לילך למערת ר' חייא ובניו זיע"א ובגדי החורף בידם. ואז עמד בשער העיר שר ושופט העיר, וכראותו שהם הולכים ובגדי חורף בידם, צחק מהם הרבה. ירק בפניהם ואמר, שאם יחזרו להעיר ולא ירד הגשם, ירמוס את הרה"צ הנזכר תחת כפות רגליו. הם הלכו לדרכם למערת ר' חייא ובניו, ושפכו שיחם נוכח פני ה', והשמים נתקדרו בעבים וירד גשם שוטף עד מאד, ולולא שהיה להם בגדי החורף, לא יכלו לבוא העירה. וכאשר חזרו העירה המתין להם בשער העיר שר ושופט העיר הנזכר, ולקח את הרה"צ הנ"ל והרכיב אותו על כתפיו ונשאו עד תוך העיר, והעיר טבריא צהלה ושמחה על הגשמי רצון וברכה שירדו, וגם כי נתקדש שמו הגדול ית"ב, וכל הנכרים אמרו מי כמוך באלוקים ומי כעמך ישראל"[טו].
נראה, שר' נחמן לא האריך ימים בארץ, והוא נפטר באותה שנה בה הגיע אליה. ב"שבחי הבעש"ט" מסופר. כי בעת שיצא ר' נחמן לדרכו לארץ-ישראל, שבת אצל ר' לייב מוכיח. היו דברים ביניהם – "ולשנה האחרת מת ר' נחמן ז"ל בחודש תמוז"[טז].
שר' נחמן לא האריך ימים בארץ-ישראל יוצא גם מספר המסעות של ר' שמחה מזאלוזיץ. ר' שמחה כתב חיבורו זמן קצר לאחר יציאתו מן הארץ, והוא מזכיר את ר' נחמן מהורודנקה, בברכת המתים[יז].
מותו של ר' נחמן מתואר ב"שבחי הבעש"ט" כדלקמן: "ושמעתי שמת ר' נחמן בשבת קודש, וישב ר' מנדלי אצלו בלילה וקידש על יין, ושתה כשיעור וישב בבגדי שבת והלך ר' מנדלי לאכול סעודת שבת, ובעת אכילת הלפת שלח אחריו ומצא אותו גוסס, ולמד זוהר בשעת יציאת נשמתו, ומת במנחה ויצא למנוחה"[יח].
עוד פחות מאשר על ר' נחמן מהורודנקה ידוע לנו על קורותיו ואישיותו של ר' מנחם מנדל מפרמישלן. ב"שבחי הבעש"ט" נמסר על ענוותנותו הגדולה, שהכבוד שהיו מכבדים אותו, היה עליו לטורח. כן מסופר עליו "כי לא דיבר שתים עשרה שנים רק על פי כתב, וכשדיבר היה תופס הדיבור ומתישב טרם שהוציא הדיבור מפניו". הוא גם "ידע להתפלל"[יט].
נשתמרה אגרת[כ] ששלח מארץ ישראל לאחיו ר' צבי חסיד מזלוטשוב. בה הוא קורא לו לעלות לארץ:
"שלום לאחי הרבני החסיד מהו' צבי, הנקרא בפי כל ר' צבי חסיד מזלאטשוב. הנה עד מתי אתה יושב בחו"ל ואתה שומע לקול המדברים סרה על ארה"ק הזאת, אשר כל חללי עלמא כלא נחשבו. עליה צריך להתפלל תפילות הרבה להרגיש קדושתה, ואזי ידע ויחבב בעצמו שהוא הולך עם אלקים.
דברי אחיך המעתיר בעדך
נאם מנחם מענדיל בהרה"ח מו"ה אליעזר ז"ל".
כן נמסר, כי במקום אחר כתב: "אוירא דארץ-ישראל מחכים, כי קודם נסיעתי היה מרגלא בפומא, שאזכה להתפלל תפילה אחת כתיקונה לפני השם ברוך הוא, ועכשיו חכימנא טפי, הלוואי שאזכה לומר תיבה אחת כתיקונה לפני הבורא כל עולמים"[כא].
שנת פטירתו של ר' מנחם מנדל מפרמישלן לא ידועה, יש להניח, כי נפטר לפני שנת תקל"ז, באשר השיירה החסידית הגדולה, שהגיעה באותה שנה לארץ, כנראה שלא מצאה אותו בחיים[כב].
ב. תלמידי המגיד הגדול בארץ ישראל*
רבי מנחם מנדל מוויטבסק וחבריו
כעבור שלש עשרה שנה אחרי עליית הקבוצה של ר' נחמן מהורודנקה ורבי מנחם מנדל מפרמישלאן, יצאה שיירה גדולה של חסידים בדרכה לציון.
הגעגועים לארץ-הקודש, נחלת כל דורות הגולה, היו גם מניעי עלייה זו. אך ייתכן שסיבה בלתי-אמצעית לה היו הרדיפות הגדולות שפקדו אז את חסידי רוסיה הלבנה וליטא, והן אשר העלו בגדולי החסידות בארצות אלו את הרעיון לצאת עם חלק מן הנוהים אחריהם לארץ האבות. מנהיג השיירה היה רבי מנחם מנדל מוויטבסק, אחד התלמידים הגדולים של המגיד ממזריטש.
כבר בחיי המגיד התיישב ר' מנחם מנדל במינסק והתחיל להפיץ שם את תורת החסידות. אך רדיפות המתנגדים הכריחוהו לעזוב את העיר, ואז התיישב בהורודוק הסמוכה לוויטבסק, שם התלקטו מסביבו, לאחר מותו של המגיד (י"ט כסלו תקל"ג), תלמידים של המגיד, הצעירים ממנו, וביניהם ר' שניאור זלמן מלאדי, ר' ישראל מפולוצק ור' אברהם מקאליסק.
עם פטירת המגיד הגיעה עת צרה לחסידים ברוסיה הלבנה ובליטה, שנה אחת קודם לכן יצא החרם עליהם מווילנה, ויהודי רוסיה הלבנה וליטא, שכל דברי הגר"א היו קדושים בעיניהם, רדפו בחרמה את הנוהים אחרי התנועה החדשה, כאשר תכפו וגברו הרדיפות על החסידים נסעו רבי מנחם מנדל מוויטבסק ור' שניאור זלמן מלאדי לווילנה במגמה להתווכח עם הגר"א על החסידות, ולהצדיק לפניו את דרכיה. ברם, הגאון לא נאות לקבלם, וסגר הדלת לפניהם. גם כאשר נכבדי העיר השתדלו אצל הגאון בעבור ראשי החסידים לא נשמע להם, עזב את העיר וחזר עליה רק לאחר שרבי מנחם מנדל ורבי שניאור זלמן כבר יצאו ממנה.
ראשי החסידים ניסו לערוך וויכוח עם המתנגדים גם בשקלוב – אך שוב לא עלה הדבר בידם[כג]. בשנת תקל"ה, אחרי שרבי מנחם מנדל וחבריו נוכחו לדעת, כי נבצר מהם כל אמצעי להשלים עם המתנגדים, נתעורר בהם הרעיון לעלות לארץ-הקודש.
בחודש אדר תקל"ז יצאו מנהיגי החסידים עם שיירה גדולה מאנשיהם לדרך. הם יצאו מרוסיה הלבנה ועברו את ווהלין, אוקראינה ופודוליה, ומשם המשיכו לוואלאכיה. ביחד עם רבי מנחם מנדל יצאו גם ר' ישראל מפולוצק ור' אברהם מקאליסק. ר' שניאור זלמן מלאדי ועמו קבוצה של חסידים ליוו את העולים עד מוהילוב, שהיא בגבול בין פודוליה וואלאכיה, ומשם חזרו לארצם.
השיירה המשיכה דרך וואלאכיה עד גאלאץ, ומשם הפליגה בכמה אניות לקושטא. אחת הספינות נטרפה בים השחור, אך אנשיה ניצלו, ועלו לאחר מכן באופן נפרד לארץ ישראל[כד]. אף על פי שכמה מן העולים חזרו מאמצע הדרך, מנתה השיירה, אשר התעתדה להפליג מקושטא, יותר משלוש מאות נפש. ברם, לא כולם היו חסידים. חלק גדול, ואולי אף רובה של השיירה, היו יהודים מדלת העם בוואהלין, אוקראינה ופודוליה, אשר מצבם היה בכל רע, בייחוד אחרי הפרעות שנתחוללו שם שנים אחדות קודם לכן[כה]. לשמע יציאת השיירה הגדולה של החסידים התעוררו גם הם לצאת את ארצם ולשום פעמיהם לציון.
היו אלה אנשים חסרי כל, שאף הוצאות הדרך לא היו להם. ולמרות שהחסידים, בידעם את המשא שאלה יהוו למענם, וניסו להשפיע עליהם להמנע מן הנסיעה, העפילו לעלות. ואמנם במשך הזמן, ובייחוד בשלב האחרון של המסע, היו לטורח רב על החסידים, אשר הוכרחו להוציא עליהם הוצאות מרובות ולדאוג לכל צרכיהם. מספר ר' ישראל מפולוצק: "מעיר קונשטאנדינא והלאה היו כולם עלינו, בהכרח שלא בטובתנו, והוצאנו עליהם לאלפים בהוצאות הספינה וכופר נפשות ושכירות חמורים וכל פרנסת ביתם, כי מי האיש אשר לבו כלב הארי, ולא המס ימס בראות עוללים ויונקים שאלו ללחם ואין לאל ידו"[כו].
בה' אלול הגיעה השיירה, דרך הים, לעכו, ומשם המשיכה לצפת, מרכז המקובלים, שנתקדשה בעיני העם, ובייחוד בעיני החסידים, קדושה יתרה. העולים מצאו את צפת שקטה ושלוה, במשך תקופה ארוכה היתה נטושה בארץ מלחמה קשה בין דאהר אל-עומר ואנשיו עם מושלים מקומיים והשלטונות העותומניים, עד שנסתיימה בשנת 1775 במפלת המורדים[כז]. בהפסקת המלחמות זמן קצר קודם בואם ראו העולים אות וסימן טוב. הם גם מצאו בעיר "בתים הרבה גדולים וטובים מאין יושב". השלטונות רצו ביישוב העיר. ולכן נטו חסד לעולים[כח]. מזון היה בשפע ובזול, רק התבואה היתה ביוקר מפני הארבה ומפני המלחמות, שהיו בארץ קודם לכן[כט].
יהודי הארץ קידמו את הבאים בשמחה. אמנם, כבר בחודש אדר, בזמן יציאת השיירה מרוסיה הלבנה, שלחו המתנגדים לארץ מכתבים בגנאי החסידים. אך הספרדים לא נתרשמו מן המכתבים, וראו בהם רק דברי שנאה וקנאה. הן יהודי ירושלים והן יהודי טבריא בקשו את העולים להתיישב בעריהם. "שלחו עוד מירושלים עיה"ק ת"ו בבקשה ובחנינה גדולה, שנקבע לדור עמהם, גם בטבריא בקשו אותנו פעמים רבות"[ל].
גדולה היתה שמחת העולים לדרוך על אדמת הקודש ולהסתופף בצל קברות גדולי האומה אשר בצפת ובסביבותיה. רבי ישראל מפולוצק בזכרו ימי בואו עם העולים, מספר[לא]: "והיינו על קבר האר"י ז"ל ועל קברי צדיקים ז"ל, והתפללנו על קברי צדיקים, תנאים ואמוראים ונביאים, וכמו חלב ודשן תשבע נפשי, וכעת שפתי רננות יהלל פי. מעט אשר טעמתי ויאורו עיני מכל הימים אשר היותי חי בחו"ל".
אך שמחת העולים לא היתה לאורך ימים. עברו רק ימים מעטים ומצוקה ומחסור נהיו מנת חלקם. הוצאות הדרך הרבות אכלו כמעט כל ממונם, ואת שפת הארץ טרם ידעו, כדי שיוכלו לעסוק במסחר ובמלאכה למצוא את מחיתם[לב].
זמן קצר אחרי בואם לארץ, שלח רבי מנחם מנדל שליחים לגולה לגייס תמיכה למען הבאים. ראש השליחים היה ר' ישראל מפולוצק, אשר עוד בחוץ לארץ הצטיין כאיש מעשה ודרשן שידע לעשות נפשות לחסידות, קשה היתה עליו הפרידה מן הארץ. רבי מנחם מנדל מעיד עליו: "אם היו נותנים לו עשרת אלפים בחודש חליפות יציאות ארץ-ישראל הקדושה, היה בז לכל דבר". אך המחסור הגובר של העולים הכריחו לצאת כשליח לגולה[לג].
ראשית דרכו עשה לקושטא, ובידו אגרת נדפסת ממנהיגי החסידים בצפת. השליחים מצאו חן בעיני הנגידים וראשי הקהילה, והם נתנו להם שלושת אלפים גרושים (תורכיים). מסכום זה שלחו שני אלפים להפחה בצפת לתשלומי המס השנתי, שבע מאות וחמישים גרוש שלחו לעולים, והשאר – מאתים וחמישים גרוש – לקחו לעצמם להוצאות הדרך. מקושטא המשיכו לרוסיה. מאמצע הדרך שלח ר"י מפולוצק אגרת לוויטבסק להודיע דבר בואו. באגרתו הוא מתאר את בוא השיירה לארץ-ישראל, כל הקורות אותם בדרכה, וסיבת יציאתו מן הארץ[לד].
גדול היה חשקו, כאמור, להישאר בארץ הקודש, אבל הוא היה מוכרח לצאתה, כדי לאסוף תמכה למען הסובלים ממחסור: "הרבה זכיתי, ומה מאוד נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ד', אבל מגודל שבר רעבון בתי העניים והאביונים, ולא ילין לבוקר אפילו מזון סעודה אחת, לזאת הוכרחתי לנוד מקיני להשמיע על השקלים".
באגרתו מתאר ר"י מפולוצק בפרוטרוט מסע העולים. ובסופו נוקב חשבון ההוצאות. נראה, כי רבים היו אז המתעתדים לעלות, ולכן ראה הר"י מפולוצק חובה לעצמו להודיע ולהזהיר מפני עלייה בלי כסף: "כל זה הודעתי נאמנה לכל אשר סיפר בידו לעשות לנסוע הן בדמי עצמו או אחד מאחיו יגאלנו, רק לדמים יארובו, שלא לזוז בדמים מועטים".
הוא מספר על ביקורו בקושטא ומסיים אגרתו בפנייה נמרצת לחוש לעזרת העולים:
"לכן אחינו בני ישראל, רחמנים בני גומלי חסדים, הלא לכם ולנו לבנות בית אלוקינו, ועל כל ישראל להתחזק בישיבת ארה"ק. תיקר נא בעיניכם נפש אחיכם האומללים, נפש אישי ישראל וצאן אשר הערו נפשם למות, והפקירו עצמם בכל מיני הפקר. תחזקנה ידיכם, היו לבני חיל, קומו שרים משחו מגן, עורו, והתעוררו למצוה רבה כזו להחיות עם רב מישראל. ולהאכילם ולהשקותם ולהלביש ערומים, למען ישבו על אדמת הקודש לעורר חסד עליון; להתפלל עבור כלל ישראל. הלא לכם עשר ידות בארץ החמדה. על כן עושו חושו לעשות מעמד ומצב לגבות נדרים ונדבות, לשלוח להם עוד בם נשמתם. הלא מעשי אבות יירשו בנים, בני אברהם יצחק ויעקב. ומי אשר נגעה יראת ד' בלבו יראה להתאמץ בגוף וממון להחיש עזרת ישראל. לרחם על שארית ופליטת עמו היושבים ומחוננים עפרה, ומתפללים ודורשים שלום ארץ חמדתנו, ושלום כל ישראל, מהרה יקובצו וינהרו יחדיו לילך באור ד' לציון בית אלוקי יעקב. וזכות כל הקדושים אשר בארץ תגן על הנודרים ומנדבים, וגם אנחנו יומם ולילה אל ניתן דומיה לנו".
אחרי הגיעו לרייסין עשה ר"י מפולוצק רבות למען העולים ביחד עם רבי שניאור זלמן מלאדי ורבי ישכר בר מליובביטש. הם התקינו "מעמדות" ומינו גבאים לאסוף הכספים, כדי שתהיה לעולים תמיכה קבועה. הם גם הזהירו את הקהילות לא לשלוח יד בכסף הנאסף למען ארץ ישראל כדי לשנותה לצדקה אחרת. ר"י מפולוצק עזר גם לר' שניאור זלמן מלאדי באירגון קהלות החסידים. כאשר התכונן לשוב לארץ השיגהו המות. הוא נפטר בפאסטוב באוקראינה בשנת תקמ"ה לערך. אחרי פטירתו היה ר' שניאור זלמן בראש העושים למען העולים.
באותה העת שראשי החסידים שלחו מצפת מכתבים ושליחים לגולה לגייס תמיכה למען העולים, שלחו רבי מנחם מנדל מוויטבסק ור' אברהם מקאליסק אגרת שלום ובקשה לראשים ולחכמים של וואהלין, ליטא ורייסין לחדול מרדיפתם את החסידים[לה].
מנהיגי החסידים חששו אמנם פן ימשיכו המתנגדים ברדיפות עליהם גם בארץ ישראל, כפי שניסו זאת על ידי משלוח כתבי-פלסתר מיד עם צאת השיירה בדרכה לציון באדר תקל"ז. במכתבם מדגישים ראשי החסידים. כי שקר ענו בהם וכי רק דברי שקר ועלילות הם שהטילו את הראשים והחכמים של ליטא, וואהלין ורוסיה הלבנה נגדם. הם פונים אליהם להשלים עמהם, לא לחלל ברית אחים, ולא לחלל את ארץ הקודש על ידי קטטות ורדיפות:
"ועתה אליכם אישים המצוה הזאת להיות בברית אתנו החיים והשלום. ואחרי אשר יהיו מאשרי העם הזה מתמים, בודאי אחריהם ילכו כל ישרי לב. הנה נא אדוני שמעו ותחי נפשכם. הלא אב אחד לכולנו, א-ל אחד בראנו, ומדוע נבגוד איש באחיו לחלל ברית אבותינו, יכרת ד' כל שפתי חלקות בגאוה וגודל לבבם לאמר, שפתנו אתנו מי אדון לנו, להכות ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו יעננו, לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי. המעט מכם הלאות אנשים, כי תלאו גם את האלוקים?".
ראשי החסידים מדגישים ומצטדקים שוב, שאין בידם שום עול, ושהם שלמים עם תורת ה':
"והנה כדי לטהר עצמינו מכל החשדים באמת אשר טפלו שקר עלינו, מעידים אנו עלינו את השמים ואת הארץ. והנה א-ל אלוקים הוא היודע אם במרד ואם במעל ח"ו (חס ושלום) נעבור אפילו איזה דבר סייג וגדר מצוה, איש את קברו לא יכלה. וא-ל יושיענו כהיום הזה, ומה עלינו עוד לעשות ותעש".
מכתב ברוח זו כתב רבי מנחם מנדל גם לשרים והחכמים של ווילנה[לו]. שוב הוא מכריז כי שקר ענו בהם ונשבע שאין שום דופי במעשי החסידים, הוא מכריז שמוחל להם על הרדיפות והנגישות בהן הקיפו את החסידים:
"והנה נא אדוני מורי ורבותי, אחי ורעי נאמני, את אלוקים אני ירא ועד ה' בינינו, שהננו מעבירים על דעתינו. ועוזבים ומוחלים לכל מי שהכעיס והקניט אותנו וכל מי שהרע לנו, בין בגוף ובין בממון, ה' הטוב יכפר בעדם ולא יעשה שום רושם כלל, שכולם לש"ש נתכוונו" – והבקשה עמו, שמכאן והלאה יחדלו מן הרדיפות".
הוא מבקש סליחה מן השרים והחכמים במקרה שחטא נגדם: "אדוני, מורי ורבותי, אשר קטנם עבה ממתני, אם חטאתי נגד כבודם, כבוד מלכים, אני והנלווים אלי, קהל גדול יחד, חלותי פניכם עד בוש למחול לי, וה' הוא הטוב והוא רחום יכפר עון, ואתם הדבקים בה' אלוקים חיים ובמידותיו תענו ותאמרו סלחתי". – ושוב הבקשה רצופה: לחדול מן הרדיפות. אך דברי השלום של החסידים לא עשו פרי. בליטא ורוסיה הלבנה לא חדלו הרדיפות, ובכ"ב מנחם-אב שנת תקמ"א יצאו שוב חרמות וגזירות נגד החסידים מווילנה ומערים אחרות.
אמנם, לא ידוע אם המתנגדים חידשו מאמציהם להבאיש ריח החסידים בעיני יושבי ארץ ישראל. אולם, בינתיים פרצו קטטות בין העולים לבין האשכנזים והספרדים תושבי צפת מקודם. לאויבי החסידים בצפת נוספו גם מאנשי דלת העם מאוקראינה. וואהלין ופודוליה, שעלו ביחד עם החסידים, כאשר נוכחו לדעת, כי אזל כספם של החסידים, ואין בידיהם לתת להם העזרה הדרושה, הצטרפו למחרפיהם ומגדפיהם. בייחוד סבלו החסידים מן הפקיד, הוא בא-כוח היהודים במקום, שלא נמנע מלאיים עליהם, כי ישים אותם במאסר. כשלוש שנים סבל רבי מנחם מנדל רבות מן הפקיד בצפת ומחרופי מתנגדיו, ובשנת תקמ"א עבר עם מקצת מאנשיו לטבריא[לז].
גם בטבריא לא היתה דרכו נוחה וקלה ביותר. בתחילה לא הרשה לו פקיד היישוב היהודי המקומי לערוך לו מניין משלו, באמתלה כי הפחה אסר הקמת בתי-כנסת חדשים[לח]. זמן רב התפללו החסידים והספרדים בבנין אחד, אך מפאת ההבדל הגדול בנוסע התפילה בין הספרדים והחסידים, ובמיוחד בשל הצעקות של החסידים בשעת התפילה היה הפקיד נאלץ להרשות לר' מנחם מנדל לקים מניין בביתו. כעבור זמן קצר בנה רבי מנחם מנדל "בית מקדש מעט" משלו.
בצפת נמשכו הסכסוכים בין החסידים ושכניהם. ר' אברהם מקאליסק, שנשאר בעיר לאחר שרבי מנחם מנדל יצא אותה, עבר בשנת תקמ"ד גם כן לטבריא. הוא עזב את צפת מחמת הפקיד היהודי המקומי, אשר כעס במיוחד על ר' אברהם באשר הלה סירב לאכול משחיטתו[לט]. באותו זמן שר' אברהם ועמו עוד כמה חסידים יצאו את צפת ועברו לטבריה. התישבו אחדים מחסידי צפת גם בפקיעין.
לחסידים בטבריא היו גם צרות בגלל אשכנזי אחד, ששכר בלי ידיעת החסידים מן הפחה בעכו חצר גדולה בטבריא, סמוך לשכונת היהודים, בטענה שהיא דרושה לחסידים. והואיל והיתה קיימת הסכמה של הספרדים בעיר. שאסור להוסיף על תחום מושב היהודים בא הפקיד המקומי בטרוניות ועלילות על החסידים, עד שרבי מנחם מנדל ואחדים מחסידיו הוכרחו לנסוע לעכו ולהצטדק ולהשתדל אצל הפחה[מ].
מחליפת המכתבים בין רבי מנחם מנדל ואנשי שלומו בגולה אנו נוכחים לדעת, כי גם לאחר עלייתו לארץ ראה עצמו כמנהיגם של חסידיו. הוא מעודד אותם ומדריך אותם בדרכי היראה ולימוד התורה, וקורא להם לתמוך בעולים כי הם שליחיהם לפני שערי השם, להתפלל למען טובתם ושלומם:
"וידוע להוי לאהובי חביבי, שאני בארץ הקודש כמו משולח משרי המדינה לפלטרין של מלך, שלא נעלם ממנו שום דבר לתיקון המדינה בכל העניינים הן בגוף והן בנפש"[מא].
ועוד:
"להוי ידוע לאהובי נפשי, כי נתקעה אהבתם בלבנו ונפשם קשורה בנפשותינו בכלל ובפרט, כאילו דמות דיוקנם עומדת לפנינו להזכירם לטוב בכל פינות שיפנו לה' אלוקים. להשפיע עליהם שפע ברכה והצלחה. והננו עומדים על המצפה פה ארה"ק להמשיך על כל התאבים והחפצים לילך אחרי ה' אלוקינו הקרובים והרחוקים"[מב].
הקשר בין החסידים בארץ ובין אנשי שלומם בגולה היה הדוק ביותר. שליחים יצאו ושבו, ובודדים ומשפחות באו והתיישבו בארץ, אנשי הגולה תמכו באחיהם שישבו על התורה והעבודה. אך היו גם רבים, שהסתדרו במסחר ובמלאכה והוציאו מהם את מחייתם, רבי מנחם מנדל מוויטבסק ניהל את החסידים בארץ, בטבריא, בצפת ובפקיעין, עד יום מותו בטבריא ב' של ר"ח אייר בשנת תקמ"ח[מג]. את מקומו ירש ר' אברהם מקאליסק שנפטר בטבריא ביום ה' שבט תק"ע.
בין האגרות שנשתמרו ממנו, יש אחת בה הוא משיב על שאלה מן הגולה: מי ראוי לעלות לארץ-ישראל, וכיצד יש להתכונן אליה מבחינה רוחנית. דבריו בעניין זה משקפים לא רק נסיונותיו והרגשותיו הוא. אלא גם של כל אלה שבאו בשיירה הגדולה של שנת תקל"ז, אשר הניחה את היסוד ליישוב החסידים בארץ, הוא כותב:
"…זאת אשיב אל לבי להשיב מפני הכבוד לכל שואל ומבקש לשכון כבוד בארץ הקדושה, מודעא רבה לידע ולהודיע את הארץ מה היא.
אמרו רבותינו ז"ל במדרש שוחר טוב בפסוק רצית ה' ארצך וגו'. הקדוש ברוך הוא הופך ומהפך ומסתכל ונותן עיניו בה עד שתרצה את מעשיה, הנה כמה היפוכים וגלגולים ומאורעות עידן ועידנן יחלפו על כל אחד מבאי הארץ עד כי מתדיר ליה בה, ורצה את אבניה ואת עפרה יחונן, ואוהב חורבות שבארץ-ישראל מפלטין שבחוץ לארץ, ופת חריבה וגומר, וכיוצא בהם. ולא לקלים המרוץ, לא יום ולא יומיים, לא חודש ולא שנה, כי אם ברבות השנים, עד יעברו ימי הקליטה, קולטתו בחיים, במקלט ישב עולם לפני אלקים כמה שכתוב: איש ואיש יולד בה, רצה לומר: כל הבא אל הקודש צריך מחדש עיבור ויניקה וקטנות וכו' עד פנים בפנים יראה פני הארץ ונפשו קשורה בנפשו.
הנה כי כן מאז דאתי ואייתי תלמודו בידו, כמה שהורגל כל אחד ואחד לפי מידותיו, לא מתדר ליה בתחילה בכאן, ממש דעתו מטורפת עליו, טרף יטרף באין פנות אל המנוחה ואל הנחלה, יעלה שמים ירד תהומות כאניה המטורפת בים, ומטריד את אחרים בעניניו ובמעשיו והנהגותיו, הי תורה והי מצוה, מה דהוה לא הוה, עד ישים תהלה בארץ. והשם יתברך מראה לו פנים, אז ישקוט וינוח לו, והוא הדבר שאין לו קיצבה, אורך הזמן ואיך וכמה ומתי, לכל אחד לפי ענייניו ולפי מעשיו ולפי שורש נשמתו, אשר על כן הבא לגשת אל הקדש פנימה יזמין עצמו לכל האמור, ויבחין בנפשו אשר לו כח לעמוד בכל אלה, דלא לגזזו אדוניה מיניה וישער בעצמו, שעל כל פנים רוב מידותיו מתוקנות, והוא ימשל בו, אז ילך לבטח דרכו בעצת גדולי העצה אשר עמהם, והשומע ישכון בטח ושאנן".
"ואברהם עודנו, עומד לפני ה', שפתי תפתח פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון, אמן כן יאמר ה'"[מד].
טוביה פרשל מתוך "החסידות וציון" הוצאת מוסד הרב קוק והוצאת מוריה ניו יורק תשכ"ג, עמוד כד-לח).
[א] רבות נכתב על העליות הראשונות של החסידים. והנני לציין כאן רק שני חיבורים, שנכתבו במשך עשרים השנים האחרונות, באשר בהם כבר מובאים המחקרים שקדמו להם; ישראל היילפרין "העליות הראשונות של החסידים לארץ ישראל" (תש"ז). אברהם יהושע השיל: "ר' גרשון קיטובר, פרשת חייו ועלייתו לארץ ישראל". תדפיס מתוך "היברו יוניאון קוליג' אניואל", כרך 23 1951-1950.
[ב] נדפס בראשונה בשנת תק"ן בהורודנא. הובא לבית הדפוס על ידי חתנו של המחבר, המשכיל שלמה דובנא, המהדיר שילב בסיפור פרקים מספר אחר, ראה על כך ועל המדורות של הספר אצל א. יערי: "מסעות ארץ ישראל של עולים יהודים" (תש"ו), עמ' 775-773. השתמשתי בתאור המסע הנדפס על ידי יערי, שם ע"מ .423-382
[ג] נדפס בז'ולקוב, בשנת תקכ"ג.
[ד] במקומות רבים מספריו מדבר ר' שמחה על הגאולה.
[ה] אמנם גם מ"שבחי הבעש"ט" יוצא כי ר' נחמן מהורודנקה וקבוצתו היו בחודש תמוז בדרך (ראה "שבחי הבעש"ט", דפוס קאפוסט תקע"ה, דף יט, ב).
[ו] ר' דוד בר' מנדל מפרמישלן הוא, כנראה, בן ר' מנחם מנדל מפרמישלן: ר' לייב מליניץ נזכר ב"שבחי הבעש"ט" (ראה, שם כד, א: "שמעתי מאיש אחד ושמו ר' זאב, והוא אחיו של ר' לייב חסיד מליניץ, אשר קבע דירתו בארץ הקודש זה יותר משלושים שנה, והוא נפטר בירושלים"), ר' פרידל הוא בוודאי ר' פרידל מברוד, הוא נזכר ב"שבחי הבעש"ט" בקשר לנסיעתו של ר' מנדל מפרמישלן, ונאמר עליו, שידע איך להתפלל (שם יט, ב). נזכר שם גם אחד ר' דוד מליניץ, שרצה לעלות לארץ-ישראל, אך הוא איננו בין אנשי הקבוצה.
[ז] על איסור הוצאת ספרים מארץ ישראל לחוץ לארץ, ראה מאמרו של שמואל הכהן וויינגרטן ב"סיני" כרך לד, עמ' קלז-קמד.
[ח] הרחבתי את הדיבור על מסעו של ר' שמחה לארץ ישראל, לא רק משום שבתיאורו נשתמרו פרטים על עליית החסידים, אלא גם משום שהמניעים לעלייתו, לחיות ולמות בקדושה ובטהרה בארץ הקודש, היו גם המניעים העקריים של עליית ר' נחמן מהורודנקה, ר' מנחם מנדל מפרמישלן ואנשי קבוצתם.
[ט] שבחי הבעש"ט כא, א-ב.
[י] שם לו, א.
[יא] שם יט, א.
[יב] שם.
[יג] שם כד, א.
[יד] ראה על כך בספרו הנזכר של א. י. השל עמ' נח-נט. השל מביא גם סיפור על פגישה בין ר' גרשון קיטובר ור' נחמן מהורודנקה בארץ-ישראל: "ר' פנחס מקוריץ ספר לתלמידיו על ר' גרשון, שהיה בארץ ישראל וכאשר בא ר' נחמן הארדענקער לא"י נתחברו שניהם בשבת, והיתה חדוה ושמחה גדולה עליהם עד מאד. ונתעכבו הרבה בליל שבת על השולחן, והגיע הנר לכבות שכלה השמן, וצווח ר' גרשון: מה זאת?! והיה הנר דולק כל השבת, עד שבא ר' גרשון מבית הכנסת במוצאי שבת וצווח: די, האדיע: (די, חדל:) ואז כבה". בקשר לעזיבת ר' נחמן מהורודנקה את הארץ, השווה "תולדות יעקב יוסף" בסוף הספר בפרק "אלה הדברים ששמעתי ממורי… וכתבתי ראשי פרקים": וסיפר (ר' נחמן מהורודנקא) מה שחלם לו, כשהיה בארץ ישראל, והיה נבוך אם לצאת לחו"ל מחמת טעמים הכמוסים לו… עיין שם, מדברי ר' נחמן מהורודנקה מובאים בספר "תולדות יעקב יוסף" וב"דגל מחנה אפרים".
[טו] טבור הארץ (טבריה תרס"ו), דף קי א-ב (והוא באמת קט, א-ב).
[טז] "שבחי הבעש"ט" יט, א. הר"מ קליערס ב"טבור הארץ" רושם יום המיתה שלו, ב' תמוז, אך אינו מזכיר השנה. הואיל ולפי האגדה החסידית נפטר בשבת, משער י. היילפרין, כי הוא מת בשנת תקל"ב, כי בין שנות תקכ"ה ותקל"ז, חל ב' תמוז בשבת רק בשנת תקל"ב (יש להניח, כי בתקל"ז לא היה עוד בחיים, באשר העולים החסידים שהגיעו באותה שנה לטבריה אינם מזכירים אותו).
נגד דעתו של היילפרין עומדת המסורת החסידית, שר' נחמן מת "לשנה האחרת" אחרי עלייתו, והעובדה שר' שמחה בספר מסעו מזכירו בברכת המתים. קשה להניח, כי שלמה דובנה אשר הוציא את הספר, צירף את ברכת המתים לשמו של ר' נחמן, באשר לא עשה כך אצל ר' מנדל מפרמישלן, אף על פי שכנראה לא היה עוד בחיים כשהספר "אהבת ציון" הופיע בדפוס.
[יז] ראה ההערה הקודמת.
[יח] שבחי הבעש"ט יט, א-ב.
[יט] שם.
[כ] נדפסה כמה פעמים. ראה הביבליגרפיה בספרו של י. היילפרין, עמ' 34. אנחנו מביאים אותה לפי א. יערי "אגרות ארץ ישראל" (תל-אביב, תש"ג), עמ' 305-306.
[כא] סדר הדורות החדש.
[כב] לפי הר"מ קליערס ב"טבור הארץ" שם, רשום על המצבה תאריך הפטירה כ"א תשרי, השנה נמחקה. העולים משנת תקל"ז אינם מזכירים את ר' מנחם מנדל מפרמישלן באגרותיהם. כנראה מת צעיר לימים, כי בזמן שעלה לארץ היה, לפי המובא ב"שבחי הבעש"ט" שם, רק בן שלושים ושש.
מתורותיו של ר' מנחם מנדל מפרמישלן מובאות בספר "ליקוטים יקרים", הוא חיבר גם הספר "דרכי ישרים" שהם הנהגות ישרות של הבעש"ט ושל המגיד. (ראה עוד על מובאות בשמו ב"שם הגדולים החדש" לר' אהרן וואלדן בערכו, ובספר "טבור הארץ", נה, ב – נו, א).
* החיבורים העיקריים המדברים בעלייה זו הם יצחק ורפל "החסידות וארץ ישראל, ירושלים ת"ש): ישראל היילפרין "העליות הראשונות של החסידים לארץ ישראל" (ירושלים-תל-אביב תש"ז) – וראה שם עמ' 79-55 ביבליוגראפיה מפורסמת של האגרות הקשורות לעלייה זו. על אישיותיהם של רבי מנחם מנדל מויטבסק ורבי אברהם מקאליסק, ראשי עלייה זו, הרחיב את הדיבור בשני פרקים נפרדים. ש. א. הורדוצקי בספרו "החסידות והחסידים".
[כג] ממכתב ר' שניאור זלמן (ראה הורודצקי בפרקו על ר' מנחם מנדל מוויטבסק).
[כד] אבידת הספינה נזכרת באגרת ר' ישראל מפולוצק משנת תקל"ח ובאגרת רבי מנחם מנדל מוויטבסק ור' אברהם מקאליסק לשרי וחכמי וואהלין וליטא ורייסין, ראה גם היילפרין, עמ' 56-55.
[כה] ראה שם, עמ' 23-22, והשוה יצחק בן צבי: ארץ ישראל וישובה בימי השלטון העותומאני (ירושלים תשט"ו), עמ' 304.
[כו] באגרתו הנזכרת משנת תקל"ח.
[כז] ראה היילפרין, עמ' 28-27 ובן-צבי בספרו הנזכר, עמ' 31-25.
[כח] באגרתו כותב ר"י מפולוצק: "ובפרט מגודל חסדי השי"ת, אשר נתן בלב המלך והשרים להקל ולהגדיל חסדו עלינו לרומם בית מאחיינו ולהעמיד חורבת צפת בב"א, והיטה חסדו בכל קהל העולים בתוקף עוז וחירות גדול ליהודים ליתן מסת כיד המלך לשכירות ספינות העניים (יערי ב"אגרות ארץ ישראל" מעיר על המשפט האחרון: "פסוק זה נשתבש בהעתקה, ונראה שיש כאן עירבוב שני ענינים". והשווה היילפרין (עמ' 23) הנותן דברים אלה עניין לעזרת השלטונות לעליית העניים מקושטא).
[כט] כך נראה מדברי ר"י מפולוצק באגרתו הנ"ל: "גם כעת נמצאים בהשוק מכל דבר אוכל להשיב נפש ושארי דברים, רק תבואה ביוקר, מפני הרבה מלחמות שהיו". אך במכתבו של ר' אברהם מקאליסק משנת תקל"ח נאמר: "והיה רעב בארץ בשנה הזאת אשר לא היה לפניו, שנתייקר עשרת מונים", ייתכן שר"י מפולוצק מתאר את המצב שהיה בזמן בוא העולים לארץ, ורבי אברהם מקאליסק מספר על המצב באביב, בקיץ או בסתו של שנת תקל"ח. אגרתו של ר' אברהם מקאליסק נכתב לא לפני אמצע שבט של אותה השנה.
[ל] אגרת ר' אברהם מקאליסק משנת תקל"ח. י. בן-צבי בספרו הנזכר. עמ' 305 (וראה שם, עמ' 303) כותב, כי העולים לא יכלו להתיישב בירושלים, כי שם היו עלולים להאסר על ידי הערבים בגלל החובות, שעדיין נתבעו מן האשכנזים כיורשי עדת ר"י החסיד – אך מדברי ר"א מקאליסק, שהעולים נתבקשו לדור בירושלים, משמע שלא היתה קיימת סכנה כזו.
[לא] באגרתו הנזכרת.
[לב] שאי-ידיעת לשון המדינה מנעה מן העולים להתעסק במלאכה או במסחר מודגשת באגרת ר"י מפולוצק: "והנה המקום רחבת ידים, ואפשר להתפרנס לכשתתיישב, אבל אין אנו מכירין בלשון ומנהגי המדינה", ובאגרת ר' אברהם מקאליסק: "ומה גם שבהאריך הזמן ילמדו איש שפת רעהו, ויהיה אפשר לעשות בכל הפרנסות".
[לג] ראה הורודוצקי, שם.
[לד] אגרתו של ר"י מפולוצק נשלחה ל"יועצי ארץ גזברין ואמרכלין דק"ק וויטעבסק". מן התוכן של המכתב יש להסיק, כי "יועצי ארץ גזברין ואמרכלין" של וויטבסק לא היו רודפי החסידים, וייתכן גם שהיו קרובים אליהם בדעתם.
[לה] האגרת לראשים וחכמים של וואהלין, ליטא ורייסין נכתב בשבט תקל"ה.
[לו] גם מכתב זה נכתב בשנת תקל"ה.
[לז] במכתב משנת תקמ"א מאריך רבי מנחם מנדל בתיאור הייחס הרע של האשכנזים והספרדים בצפת אל החסידים מאז בואם אל הארץ. ואין בתיאור זה משום סתירה מוכרחת לדברי ר' אברהם מקאליסק באגרתו משנת תקל"ח, המוסר כי העולם נתקבלו בכבוד על ידי כל הספרדים והאשכנזים בכל ערי ישראל. ראה הערתו בעניין זה של ד"ר א. י. בראוור ב"התור", תרפ"ד, גליון טז (לי. היילפרין בספרו עמ' 32-31 דרך אחרת בהסבר הניגוד בין שני המכתבים).
יש להעיר כאן גם, כי ממכתבו הנ"ל של ר' אברהם מקאליסק יוצא כי בעקבות הרעב בשנה הראשונה יצאו כמה מן העולים את הארץ: "…ואעפ"כ מי שדבקה נפשו להשאר בארץ לא עזבנו אותו בעזרת השם מלתת לו לחם ומחיה". ובהמשך דבריו: "וכי אם תם הכסף מעדתנו, השגנו ומצאנו להלוות על ריווח לאלפים גדולים, לפרנס את כולם, שיוכלו לעבוד עבודה תמה, כי כל הנשארים מופלגים בתורה יראים ושלמים". ובעוד שר"א כותב כי כל הנשארים מופלגים בתורה יראים ושלמים", מוסר רבי מנחם מנדל במכתבו הנ"ל כי "החדשים אשר מקרוב באו, ממדינת וואהלין, פאדאליעא ואוקריינע, הגם כי הוצאנו עליהם ממון רב, בראותם אותנו בדלות ושפלות מאין להם עוד עזר מאתנו, נתחברו אלו לאלו לצער ולחרף אותנו". אך גם כאן אין מן ההכרח סתירה בין דברי שני גדולי החסידות.
כי החסידים נתקבלו בכבוד על ידי הספרדים. בארץ, יש לראות גם מן העובדה, ששליחיהם נתקבלו בכבוד גדול בקושטא, וקיבלו סכום רב ממנהיגי הקהילה. יהודי קושטא עמדו בקשר מתמיד עם היישובים בארץ, ובוודאי ידעו על כל המתרחש ביישוב.
יצחק ורפל (בספרו, עמ' עח) הצביע על הזכרת בוא החסידים (בהנהגת רמ"מ מוויטבסק ור' אברהם מקאליסק) בספריו של החיד"א, ומדבריו דן על יחס החיבה שרחשו לבואם, יש שמייחסים דברי החיד"א לעלייה הקודמת של החסידים בשנות תקכ"ד – תקכ"ה. ראה מבואו של ב. מינץ למהדורתו של "שבחי הבעש"ט", (תל-אביב תשי"ט, עמ' קמו, הערה 118 ועמ' שמב).
[לח] היילפרין, עמ' 34 כותב, שלא היה בית כנסת מיוחד לאשכנזים בטבריא, כי "לא היה רשיון לכך מאת הפחה". ברם, מן המכתב של ר' אליעזר זוסמן, שפירסם א. י. בראוור ב"התור", ועליו הסתמך י. היילפרין, נראה, כי הפקיד בדה את האיסור של הפחה מלבו.
[לט] לפי היילפרין, (עמ' 33) כעס פקיד יהודי צפת על רמ"מ מוויטבסק, מפני שסירב לאכול משחיטתו. אך מאגרתו הנ"ל של ר' אליעזר זוסמן נראה, כי היה זה ר' אברהם, אשר בשביל כך עקר בשנת תקמ"ד בערך מצפת לפקיעין, ולא קודם לכן (השווה היילפרין, עמ' 34).
[מ] עיין במכתבו הנ"ל של ר' אליער זוסמן.
[מא] במכתב הנזכר משנת תקמ"א.
[מב] במכתב משנת תקמ"ב.
[מג] מימי שבתו בארץ מסופר עליו, כי פעם בימי עצירת גשמים הלך עם החסידים על קבר ר' חייא ובניו, ו"אז התחיל לירד הגשם, וכמעט שנתיאשו כולם מלזרוע, ומה 'היתה זאת שחרשו וזרעו", וראה בפרקנו הקודם על עליית קבוצת החסידים בשנות תקכ"ד-תקכ"ה כי מעין זה מסופר גם על ר' נחמן מהורודנקה.
[מד] א. יערי – שכלל קטע זה מאגרת ר' אברהם בספרו "אגרות ארץ ישראל" (עמ' 324-323), אומר עליו לנכון: "דברים אלה הם התמצית הנעלה ביותר מכל מה שאפשר לומר בזה, הפוך והפוך בהם" (שם, עמ' 312).