ב-22 בתמוז/11 ביוני 2004 התקיימה בהר-הזיתים הקמה מצבה, בקבר החדש שהתגלה לאחרונה של חנה רחל ווברמכר (1806–1888). זה היה יארצייט ה-116 של "לודמיר מויד" או עלמת לודמיר כפי שהיא הייתה ידועה. סיפורה של האשה החסידית היחידה שהתנהגה כמו אדמו"ר – טיש לוהטת המקבלת את הקוויטלאך ועושה ניסים – -אך לא הייתה שייכת לאף אחת מהשושלות החסידיות — הוליד ספרים, מאמרים ומחזות רבים במדינות ברחבי העולם. מתוך הדיווחים הרבים הללו אפשר להרכיב תמונה של אחד מהחיים המרתקים של המאה הקודמת.
ברכת הרבי
סיפורה של חנה רחל מתחיל בשטעטל וולודימיר וולהיניה (אז רוסיה, היום צפון מערב אוקראינה). השטעטל נקרא לודמיר בפי תושביו היהודים. השטעטל קשור לתוספות יום טוב, הרב יום טוב ליפמן הלר ששימש שם כרב בשנים 1634-1643 ולנודע ביהודה הרב יחזקאל לנדאו שלמד בישיבה שם במאה ה-18. אזרח בולט נוסף של לודמיר היה מייסד שושלת קרלינר הרב שלמה הלוי שהתיישב בעיירה בשנת 1786.
מוניש ווברמאכר ואשתו, זוג עשיר המתגורר בלודמיר, היו חשוכי ילדים במשך למעלה מעשר שנים, כאשר ניתנה להם ברכה לילדים מאת אדמו"ר חסידי. למרות שכל המקורות מסכימים כי מוניש היה חסיד של המגיד מצ'רנוביל הרב מרדכי טוורסקי, הם חלוקים באשר לאיזה אדמו"ר נתן את הברכה שיצרה את בתם האדמומית המבריקה של הוורמאכערים. מאחר שאין ראיות תיעודיות לגבי עובדה זו – רוב הדיווחים הכתובים פורסמו עשרות שנים לאחר לידתה – כמה היסטוריונים של חסידות כמו שמואל אבא הורודצקי, נכדו של הרב אהרון מצ'רנוביל וסופרים כמו יוחנן טוורסקי נצר נוסף לשושלת צ'רנובלר ומחבר של רומן עברי על עלמת לודמיר מייחסים את הברכה למגיד מצ'רנוביל.
מנגד, סופרים מנשה אונגר גיסו של האדמו"ר מבלוזשוור זצ"ל ואפרים טאובנהויז צאצא של המגיד ממזריץ' שכתב רבות על עלמת לודמיר טענו כי החוזה מלובלין הוא שסיפר לווברמאכערים שהוא חזה מראש ילדה שתיוולד להם במהלך השנה, שתהיה לה נשמה נעלה מאוד. חנה רחל לא הייתה כמו ילדים אחרים שאהבו לשחק. תמיד הייתה רעבה לידע והתחננה ללמוד תורה. אביה שכר עבורה מורים פרטיים אך ניסה להניא אותה מלימוד גמרא. כשהיא המשיכה להתחנן שילמד אותה את זה, הוא לבסוף עשה לה הומור והתיר לה ללמוד בתקווה שיהיה לה קשה מדי ותאבד עניין. במקום זאת היא הפכה לתלמידה מצטיינת והתפרסמה כ"תלמיד חכם".
הכוונה המעוררת כבוד שהציגה כשהיא התפללה שלוש פעמים ביום, מייחדה אותה כילדה קדושה בצורה יוצאת דופן. כשהגיעה לגיל בת מצווה היא התעקשה להניח שתי מערכות תפילין של רש"י ורבנו תם באופן פרטי. אביה שהיה נסער מאוד מהתנהגותה לקח אותה לאדמו"ר שלו בתקוה שהמגיד מצ'רנובל ירתיע אותה מלהתנהג כמו זכר.
אולם הרבי התרשם מהציטוטים שלה על ברוריה ועל נשים יהודיות אחרות שהיו מאוד למדניות וחסודות. הוא אמר לה ולאביה שהיא יכולה להמשיך להניח תפילין שכן נשים צדקניות רבות, כמו מיכל בת שאול המלך ואשת דוד המלך, עשו זאת. אבל הרבי כן גרם לחנה רחל להתחייב להתחתן, בבוא העת, כדי שלא תאבד מעיניה את תפקידה כאשה.
ביקור זה העצים את חנה רחל להניח את שני מערכות התפילין בפומבי והתנהגותה עוררה סקרנות שראו בה מוזרה. חנה רחל פגשה בסופו של דבר ילד ממשפחה פשוטה שהיא רצתה להתחתן איתו. לפי אחד החשבונות, תלמידת ישיבה הייתה זו שתשתתף ב-essen tag בביתה. תג אסן היה המנהג שבו תלמידי ישיבה היו אוכלים כל יום במשפחה מארחת אחרת, מכיוון שלא היה חדר אוכל בישיבה. בסיפור אחר פגשה חנה רחל קנטוניסט ביער לא רחוק מביתה שהסתתר מהצבא הרוסי שגייס אותו. מי שזה לא יהיה, אביה של חנה רחל התרגש מכך שהיא סוף סוף מתנהגת כמו צעירה נורמלית והסכים לשידוך. עם זאת, מכיוון שהיא הייתה נערה חסידית והמנהג היה שהכלה והחתן לא יראו זה את זה שוב עד החתונה, נאמר לה לא להיפגש עם החתן שלה במהלך תקופת האירוסין.
נפילה שהייתה עלייה
אז אמה נפטרה. כשהיא מרגישה פגיעה רגשית ובדידות קיצונית, בלי אמא או חתן שלה לדבר איתם, חנה רחל הלכה לבית העלמין בלודמיר ובכתה את לבה במשך כמה שעות ליד קברה של אמה. כשהחשיך החלה לברוח מבית הקברות. היא מעדה על אבן והתמוטטה. היא הייתה בתרדמת מספר ימים. כשהיא התעוררה, התנהגותה הייתה מוזרה עוד יותר ממה שהייתה לפני הנפילה. היא הצליחה לפתע לצטט מקורות תורניים רבים בעל פה, למרות שמעולם לא למדה אותם.
היא סיפרה לאביה שבזמן שהייתה עמוק בתרדמת, נשמתה עלתה לשמים ונשמה אחרת ירדה ונכנסה לגופה. היא גם טענה שהייתה לה חזון מיסטי שבו נצטווה להתמסר כעת לחלוטין להשם. לפי מספר דיווחים, המקום בו מעדה היה קברו של משיח בן יוסף, רבי שלמה הלוי קרלינר. מה שמרתק הוא שבסופו של דבר היא נפטרה ביום כ"ב בתמוז, אותו תאריך של היארצייט של האדמו"ר מקרלינר.
האמינה שעם נשמתה החדשה היא לא יכולה להתמסר לבעל, שכן כעת היא נאלצה להתמסר לחלוטין להשם, "מויד לודמיר", כפי שהיא נודעה, ניתקה את אירוסיה. היא הסתגרה בביתה, שם שקעה בספרים. אביה מת שבור לב, מכיוון שהוא מעולם לא הביא אותה מתחת לחופה. בינתיים, חנה רחל רכשה לאט לאט מוניטין שיש לה רוח הקודש. היא זיהתה פעם בשר שנמכר על ידי הקצב המקומי כלא כשר רק מהסתכלות עליו. בהתחלה אף אחד לא האמין לה, אבל היא התעקשה. כשנערכה חקירה, אושר שהבשר אצל הקצב הוחלף ואכן היה טרף. לאט לאט, יותר ויותר אנשים חיפשו אותה לעצתה החכמה. הרבה אנשים עקבו אחריה והיא ונודעה בריפוי אנשים חולים ובמתן קמעות וישועות. שלא כמו אדמו"רים אחרים, היא מעולם לא לקחה פידיונים (פדיון כספי) עבור הקוויטלך שקיבלה.
האדמו"ר האשה
אביה של חנה רחל הותיר לה ירושה נכבדה, שאותה השתמשה כדי לפרנס את עצמה ולבנות בית מדרש שהיה מחובר לנספח שבו היא גרה, למדה והתפללה. בניין הלבנים האדומות היה ממוקם בפינת הרחובות "קובל" ו"פארנה" ושונה מרוב הבניינים האחרים בעיר, שהיו עשויים מעץ מהיער השכן.
הבניין נודע בשם Gornshtibel, מכיוון שהבית מדרש נמצא בקומה השנייה. השטיבל שימש מאוחר יותר כבית כנסת לחסידות רחמיסטריבקה (ענף של צ'רנובל). הוא נהרס במהלך השואה ובמקומו עומד כיום בניין דירות.
חנה רחל ישבה מאחורי וילון והייתה נושאת דרשה בכל שבת בזמן סעודה שלישית. היא לא דיברה ישירות עם גברים, אלא מאחורי דלת בחדר אחר. למרות שלא הייתה נשואה, היא כיסתה את שערה ולבשה מטפחת לבנה. אישה סיפקה לה ארוחות ועשתה לה כביסה. בתחילה היו אלה רק העניים מאוד, שלא יכלו להרשות לעצמם לתת פידיון לאדמו"רים אחרים, וקשישים, שלא יכלו לנסוע רחוק, שהגיעו אל עלמת לודמיר לישועה. היא הצליחה בנס לדעת את כל שמות המבקרים, אפילו זרים גמורים. לאחר ששמה הטוב התפשט בכל רחבי רוסיה ופולין, עשו את הטיול לשטעטל שלה גם צעירים ובעלי ממון.
לפי ההיסטוריון הורודצקי, אפילו רבנים ומלומדים הגיעו לאמת את מה ששמעו עליה, וכן לבקש את עצתה החכמה ולשמוע את תורתה. סופר ב-Pinkas Ludmir, ספר שנכתב בשנת 1962 להנצחת ההיסטוריה של העיירה, משתמש במונח "אדמו"ר", המייצג את אדונינו, מורינו, ורבינו כדי לתאר אותה. בכתב העת בשפה הרוסית מ-1911 Evreiskaia Starina, מארק קלצ'קו הוסיף שלא רק שהעלמה מלודמיר קיבלה בקשות, היא גם נסעה לערים ועיירות שכנות שם היא נשאה דרשות בשטיבלך המקומי. מקום אחד שאליו נסעה היה סטארוקונסטנטינוב, שם נתנה דרשה לנשים המקומיות בשבת. לדברי קלצ'קו, אנשים זקנים בסטארוקונסטננטינוב "עד היום מספרים על ביקורה שם".
בובה מעשה?
נתנאל דויטש, מחבר ספר חקר היטב בן 300 עמודים בשם העלמה מלודמיר: אישה קדושה יהודית ועולמה (הוצאת אוניברסיטת קליפורניה), נסע ללודמיר, לוצק, סנט פטרסבורג, מוסקבה, ירושלים וערים נוספות לחפש אחר חומר היסטורי הקשור לעלמה מלודמירר . התעניינותו של דויטש בעלמה מלודמיר התעוררה כאשר נתקל ברומן של גרשון וינקלר, "הם קראו לה אדמו"ר, "והוא בילה את שש השנים הבאות בחקר חייה. הוא ראיין אנשים רבים ככל שיכול היה למצוא שהם צאצאים של יהודי לודמיר שיכלו לתת לו מידע נוסף על עלמת לודמיר, וכן צאצאים של יהודים בירושלים שאולי הכירו אותה.
ההקדמה לספרו נכתבה על ידי יאנוש ברדך ז"ל, מנתח בעל שם עולמי בפולין ששרד שבע שנים בגולאג הסובייטי ואשר טען כי הוא נין נין של עלמת לודמיר. דויטש יצר קשר תחילה עם ברדך לאחר שקרא את ספר הזיכרונות של האחרון "אדם הוא זאב לאדם: לשרוד את הגולאג," שבו הזכיר ברדך שהוא גר בלודמיר עד גיל 21.
דויטש שאל את ברדך אם שמע אי פעם על העלמה מלודמיר , בתקווה שאולי ברדך שמע עליה מהוריו או סבו וסבתו. כשברדך אמר לו שהיא סבתא רבא שלו, דויטש כותב שהוא חשב לעצמו "בובה מעשה" (סיפורה של נשים זקנות); לפי כל האגדות והמאמרים שהוא נתקל בהם, לא היה כל אזכור של העלמה מלודמיר אי פעם ילד. חנה רחל וברמכר נישאה שנים אחדות לאחר פטירת אביה בגלל לחץ של הרבי מצ'רנובל, שהגיע ללודמיר לבקר אותה. הרבי הופגז בבקשות של אנשים שהתנגדו לתפקידה כרבי והאמינו שאם תתחתן, היא "תפסיק עם השטויות האלה". האנשים האלה ידעו שהיא מכבדת את הרבי מצ'רנובל, והוא היה אדם אחד שהיא תקשיב לו. הרבי הזכיר לחנה רחל את הבטחתה לו להינשא יום אחד. חנה רחל הסכימה ואכן התחתנה. לפי כמה חשבונות החתן היה סופר, בעוד שלפי אחרים הוא הגבאי שלה; שני הגברים היו כביכול מבוגרים ממנה בהרבה. עם זאת, רוב האגדות מספרות שהיא התגרשה מספר ימים לאחר חתונתה. רוב הסיפורים מספרים שהיא ביקשה להתגרש, אם כי מקור אחד טוען שבעלה החדש רצה להתגרש; הוא אמר שהשכינה מרחפת סביבה והוא נבהל מזה.
כשדויטש ביקש מיאנוש ברדך לספר לו מה שמע על סבתא רבא שלו, סיפר ברדך כי נאמר לו שהיא נפלה בתרדמה לאחר שביקרה בבית הקברות המקומי עם כמה חברים. היא נפלה והיכתה את ראשה באבן, סבלה מזעזוע מוח כה חמור עד שהוריה חשבו שהיא תמות. לפתע התיישבה והחלה לומר קטעי תורה כאילו היא יודעת אותם בעל פה. מעניין לציין שלדברי ברדך, אמה עוד הייתה בחיים כשביקרה בבית העלמין. הוא גם סיפר שסבו, צאצא לאחת המשפחות החסידות הוותיקות בעיירה, בנה שטיבל ברחוב סוקלסקה המוקדש לעלמת לודמיר, ובילדותו השתתף בתפילות שם.
סבו היה הבעל של בית הלבנים בן שתי הקומות ברחוב פרנה שבו, לדברי סבו וסבתו, נולדה וגדלה העלמה מלודמירר. סבתו לקחה אותו לראות את הבית, שהיה אז בבעלותו של רוקח בשם טבק, והראתה לו את החדר שבה למדה והתפללה העלמה מלודמיר. כשחנה רחל נישאה, גילחה את ראשה כמנהג חסידי וחבשה פאה. אך לאחר שגולח ראשה, אמר ברדך, איבדה את ידיעתה בתורה והשפעתה דעכה. מידע זה תואם ל לדיווחים לגבי תפקידה של חנה רחל לאחר נישואיה. הם טוענים שהיא הרגישה שאיבדה את רוח הקודש שלה לאחר נישואיה והייתה נסערת, ובגלל זה היא יזמה את הגירושים.
נתנאל דויטש כותב כי לאחר ששוחח עם ברדך הוא עיין באחד מכתבי היד שטרם פורסמו של מנשה אונגר בספריית יב"א ונתקל במסורת שאונגר השמיט ביצירתו שיצא לאור – ואשר גרמה לדויטש כמעט ליפול מכיסאו. לדברי אונגר, היו שני בחורים אדוקים בשם מאיר ושלמה ברדך, שאביהם נהג לבקר את החוזה מלובלין. הוצעה התאמה בין שלמה לעלמת לודמיר מאחר שנאמר על מאיר כי "הוא למד בטירוף ושלמה בתבונה". מנשה אונגר כותב כי לאחר שפגשה עלמת לודמיר את שלמה, היא תיארה אותו כ"טהור כצמר לבן". אולם שלמה לא רצה לשמוע על השידוך כי לדעתו לא היה טוב לבלבל רב עם אישה; כל אחת מהן הייתה קטגוריה משלה ואין להכניס אותם לאותו אדם.
כשנתנאל דויטש התקשר לברדך ושאל אם ידוע לו על קרובי משפחה בשם מאיר ושלמה ברדך, ענה ברדך: "מאיר היה סבא רבא שלי, ושלמה היה אחיו. הם פתחו יחד עסק לפרווה, שסבא שלי מוטל השתלט עליו”. ככל הנראה, עלמת לודמיר נישאה לאח השני, ונכדה נראה על שמו של המגיד מצ'רנובל. ברדך סיפר גם שסבא רבא שלו, ילדה של חנה רחל, חלה מאוד, והיא הבטיחה להשם שאם הילד יתרפא, היא תיסע לארץ ישראל ותחייה שם את שארית ימיה.
לדברי ברדך, היא השאירה את ילדה בלודמיר. אבל כיוון שהעלמה מלודמיר הייתה אולי בת 50 כשעברה לארץ ישראל, ייתכן שבנה היה מבוגר כשהבטיחה את הבטחתה, ולכן ייתכן שהוא נשאר בלודמיר. אף אחד מהמקורות הכתובים לא מזכיר את הילד הזה כדחף למעבר שלה לארץ ישראל. יש הטוענים שהיא קיוותה שתחזיר את רוח הקודש שלה בארץ ישראל. בעוד שמספרים מספרים שהיא הגיעה עם בעל, אחרים טוענים שהיא התחתנה שוב בירושלים.
אגדה ירושלמית
דויטש כותב כי "הרבנית הצדיקת חנה רחל מלודמיר" מוזכרת במפקד מונטיפיורי בירושלים של שנת 1875. ממידע המפקד עולה כי היא הייתה בת 69 והגיעה לשם בשנת 1859 וכי משפחתה כללה אדם אחד. המפקד גם מצביע על כך שהיא פרנסה את עצמה, בזכות הירושה שלה, ולא הייתה צריכה לעבוד או לקבל צדקה מהקהילה.
ירושלמים רבים טענו שהכירו אותה. חסיד ותיק בשם יוסף עקיבא היה תושב שכונת אבן ישראל בירושלים שהוקמה ב-1874. "על ראשה היא חבשה יאמפרקה, מצנפת ירושלמית ישנה", הוא מספר, "והיא גרה ברחוב חברון".
ירושלמית אחרת מתארת סעודה שלישית בשבת שהיא התלהטה עם 12 חלות קטנות. אדם אחר כותב: "עלמת לודמיר נהגה למהר מדי יום לכותל… ידיה לופתות טלית ותפילין. זקנים וזקנות עקבו אחריה לבקש את ברכתה". בראש חודש היא הייתה הולכת עם קבוצה גדולה להתפלל בקבר רחל. היא חלקה צדקה לכל מי שביקש זאת
. כמה נשים החלו להפיץ שמועות על כך שהעלמה מלודמיר גירשה דיבוק מנערה צעירה. כשנשאלה איך עשתה את זה, ענתה בצניעות שהילדה דיברה על עצמה שהיא חולה וכל מה שהיא עשתה זה לשכנע אותה לצאת ממחלתה. גם חנה רחל הוצגה כמקובלת ולפי סיפור אחד היא ועוסק מבוגר בקבלה מעשית החליטו לנסות לזרז את בואו של המשיח. התוכנית הייתה ללכת לאחת המערות מחוץ לירושלים, והם בחרו "שומר" כדי למנוע מהם לעבור על איסור יחוד.
בזמן שהמתינה במערה, נפגש זקן לבן שיער עם המקובל הקשיש ושוחח איתו בשיחה ארוכה. לבסוף, עלמת לודמיר איבדה את הסבלנות והלכה. לבן השיער, מספרת האגדה, היה לא אחר מאשר אליהו הנביא, ששמר על עלמת לודמיר להביא את המשיח.
זמן הגאולה עדיין לא הגיע.
משפחה-Family First, גליון 365)
11.6.2013